מי שלא קרא אף ספר של וונגוט, מתבקש לגשת לחנות הספרים הקרובה בריצה, לחטוף את "עריסת חתול" ולקרוא. למזלי, קיבלתי במתנה (תודה, רון) את "עריסת חתול" לפני שלוש שנים ליומולדת ומאז קראתי את שאר הרומנים של וונגוט שתופס אצלי הכי הרבה מקום בספריה.

וונגוט, יקיר העיר אינדיאנפוליס, ואחד הסופרים האמריקאים החשובים ביותר במאה ה-20 היה הומניסט גדול, ואני מקווה שעכשיו למעלה הוא מקבל את מבוקשו, קצת שלווה ואהבת אדם. וונגוט התפרנס בתחילת הקריירה שלו מעבודה במחלקת יחסי הציבור של GE .בהמשך הוא השלים הכנסה מכתיבה למגזינים של סיפורים קצרים, שהיו רווחים מאוד בתחילת שנות ה-50 כאמצעי לבידור קל לאחר יום עבודה, עד שבאה הטלוויזיה והרסה אותם. למזלנו, מגזינים אלו נתנו לוונגוט זמן להשתפשף ולהביא לנו את "בית מטבחיים חמש", "גלפגוס" ועוד פנינים יקרות.

וונגוט, שהשפיע על הרבה סופרים אמריקאיים בדור הנוכחי יושב אצלי בספריה בין בוקובסקי לברט איסטון אליס,  ולצד בניו הרוחניים דאגלס קופלנד ("דור ה-X"), והסופר החביב עליי (שכתב בין היתר את מועדון קרב) צ'אק פאולניק.

לכתבה הטובה ביותר שראיתי על וונגוט, שמרחיבה על ההשפעה שהייתה לו על הסטודנטים בשנות ה-60 וה-70, ועל השפעתו על ההתנגדות למלחמת ויאטנאם, אפשר ללחוץ כאן.

עוד על וונגוט בבלוגוספירה הישראלית:

מהגנה למאבק

דברים קטנים