במסגרת מבול הספרים על תל-אביב ששוטף אותנו השנה לכבוד חגיגות המאה יוצאים גם ספרים שנוגעים במקומות שעד היום לא כתבו עליהם כמעט כלום, בעיקר משום שהם לא נמצאים בקרבת המיתוסים העירוניים כדוגמת רחוב שינקין, הפינגווין ובריכת גורדון. כזה הוא הספר לא ביפו ולא בתל אביב שנערך ע"י אדר’ שרון רוטברד וההיסטוריון מוקי צור (423 עמ’, 2009, הוצאת בבל ומרכז בינ"ה). הספר המרתק הזה מספר את סיפורה של שכונת שפירא שנוסדה ב-1924 ע"י מאיר געצל שפירא מחוץ לתחום העיר תל-אביב והייתה שכונה יפואית למעשה לאורך שנים רבות.

בניגוד לספרים רבים בתחום הזה שבהם היסטוריון יחיד מספר ועורך את ההיסטוריה שאותה הוא מנסה לספר, כאן מדובר במאמץ עריכה בלתי-מבוטל ששוזר בסדר כרונולוגי סיפורים רבים אשר מסופרים ע"י מספרים רבים שחיו בשכונה בעבר (וחלקם אף גרים בה כיום) ודרכם אנו נחשפים להיסטוריה המגוונת של אחת השכונות ההטרוגניות ביותר בתל-אביב ובישראל בכלל. הסיפורים עצמם נאגרו באמצעות "חוג סיפורי השכונה" שהוקם ופעל במתנ"ס שבשכונה. לצד הטקסטים הסיפוריים ישנם גם מסמכים מקוריים רבים מגנזכי העירייה ומארכיונים אחרים שמהווים עדות לחיי היומיום בשכונה שגם כיום היא בת חורגת ודחוייה של העיר תל-אביב.

הספר מגולל את חיי שכונת שפירא מהתקופה שקדמה לה (שלהי שלטון העותומנים בארץ) דרך הקמתה בשנות ה-20 של המאה הקודמת והתרחבותה בשנות ה-30 ועד ימינו אנו ממש. חלק נרחב מהספר מוקדש לשנות ה-40, בהן שפירא הייתה קו חזית במאבק בין היהודים לערבים, ולמרות המצב הלאומי ששרר בארץ, שכונה זו (ושכונות דרומיות נוספות) המשיכו להוות חלק מיפו מבחינה מוניציפאלית, דבר אשר גרר קשיים אינסופיים, במיוחד בכל הנוגע לחינוך ושירותים עירוניים אחרים.

כך למשל מגולל שמוליק שמשי את סיפורם של מושון ויעקב (עמ' 211), צמד חופרי הג'ורות (בורות ניקוז), ששימשו את דיירי השכונה שלא הייתה מחוברת למערכת הביוב העירונית. בסיפור מפורטים נהלי העבודה של השניים והבדיקות שהם ערכו בטרם חפרו ג'ורה במקום מסויים, והאושר של הדיירים כאשר חפירת הג'ורה הגיעה לסיומה והתאפשר להם להתרחץ בשקט. סיפור מעניין אחר נוגע לימי מלחמת העצמאות (עמ'  283), כאשר תושבי שכונת שפירא ניסו לנכס לעצמם באופן פיראטי חלקים מפרדס, אשר ננטש ע"י בעליו הערבים, והבריטים שעברו במקום הסירו חיש קל את סימני הגידור.

חלק ניכר מהספר עוסק כאמור בשנות ה-40 רוויות הדרמה והקשיים. באמצעות מסמכים רבים ניתן לראות את מאבקן של השכונות היהודיות של יפו לנסות לפתור את בעיית השירותים שלהן, כולל החשש המתמיד שלא יימצא לילדיהן מקום בבתי-הספר של תל-אביב, משום שזו אינה מקבלת מהן מסים מלאים. את המסים שילמו תושבי שכונת שפירא ואחיותיה לעיריית יפו שלא נתנה להם את השירותים שלהם נזדקקו ובראשם ניקיון, ביוב וחינוך. ועד השכונות היהודיות של יפו ניהל תכתובות רבות מול עיריית תל-אביב והמוסדות הלאומיים ואף הציע להקים מועצה מקומית נפרדת לשכונות היהודיות של יפו על-מנת שועד השכונות הדרומיות יוכל לגבות מסים בעצמו וכך לשרת כמיטב יכולתו את תושבי שכונות הדרום ללא תלות ביפו או בתל-אביב. הצעה אחרת שגם היא לא התקבלה הייתה לספח את שכונת שפירא ואחיותיה לתל-אביב, אבל עיריית תל-אביב ועיריית יפו העדיפו להשאיר את המצב על כנו. קריאה של מסמכים היסטוריים אלה מעלה תהייה האם בכלל השתנה המצב מאז שנות ה-40 ועד ימינו ביחס שבין הממסד התל-אביבי לשכונת שפירא ואחיותיה מהדרום. ביותר ממובן אחד נראה שגם כיום תל-אביב ושפירא לא ממש מחוברות.

בסיכומו של דבר, הספר הפוזיטיבי הזה עושה חשק לצאת ולהסתובב בשכונת שפירא ולאתר את המקומות עליהם מסופר ולחשוב עליהם כפי שהם מתוארים – לעבור ברחוב חובות הלבבות, לסייר ברחוב בעל העקידה וכמובן להסתכל על שלטי הרחוב המגוונים ברחוב חסדאי קרשרש. לטעמי, הספר הזה ומוסד חוג סיפורי השכונה שקדם לו, יכולים לשמש כדוגמה פורצת דרך לספרים נוספים שיספרו את סיפורן של שכונות ותיקות נוספות ברחבי הארץ, שגם להן יש היסטוריה שהמיתוסים הישראליים לא החשיבו. הייתי שמח לראות ספר כזה יוצא למשל על שכונת נווה-שאנן המנומנמת בחיפה שבה גדלתי.

שכונת שפירא לעת ערב

גילוי נאות: הספר נשלח אליי ישירות מההוצאה (וכמובן שלא התחייבתי לכתוב כאן ביקורת כלשהי עליו).

לינקים לקריאה נוספת:

כתבה על הספר בעכבר העיר

אתר הספר בהוצאת "בבל"