1. סילבן שלום בהתנשאות ישראלית מקובלת מציע לזוגות צעירים לעבור לנגב ולגליל ולפתח את הפריפריה ולהרוס את מה שנשאר מהטבע בישראל. חבל שסילבן לא עובר בעצמו לשם. מעניין למה.
2. לא לדאוג. המדינה עובדת על המשך החלשת יישובי הפיתוח באזורים המועדפים על סילבן (הם לא באמת מועדפים עליו, אחרת הוא היה גר שם). אחרי שהצליחו לפרק לחלוטין את העיר לוד עובדים עכשיו על ערד והיד עוד נטוייה.
3. מרחב ציבורי, הולכי רגל וכסף. די פשוט בסך הכל.
5. ממשלת ישראל ממשיכה לעכב צמיחה ומעדיפה לתמרץ חברות גלובליות מבוססות במקום עסקים קטנים ובינוניים (ומקומיים). יפה לראות שישראל הולכת בדרכן של שתי מדינות שקרסו לאחרונה – איסלנד ואירלנד. הבעייה כמובן נמצאת אצל חיים שני, מנכ"ל משרד האוצר:
"שני, ששימש בעבר כמנכ"ל נייס בישראל, אמר כי "הייתי בכיר בחברה גלובלית ואנחנו התמודדנו כל הזמן עם השאלה איפה להקים מפעלים חדשים. שיקולי המס היו תמיד שיקול חשוב ואנחנו צריכים לתמרץ אותם להקים את המפעלים החדשים שלהם בארץ ולא, לדוגמה, בהונגריה או בסינגפור. אני יודע, לדוגמה, על חברה קיבוצית יצרנית שמתלבטת כרגע אם להקים מפעל חדש למוצרים חקלאים בגליל או במזרח אירופה וחשוב לי לעודד אותה להעדיף שהמפעל יוקם בגליל, ואני יודע על חברות ענק גלובליות שיש להן פעילות בישראל והן מתלבטות באיזה היקף להרחיבה, ויהנו מהטבה גדולה אם ירחיבו אותה מעבר להיקף מסוים וייתכן שזה יהיה השיקול המכריע שלהן להחליט על ההרחבה. הן נמצאות בתחרות גלובלית אכזרית ואנחנו, שנמצאים רחוק מהשוקים המרכזיים מגדילים בכך את האטרקטיביות שלנו בעיניהן"."
זו בדיוק הבעייה – שני רואה את הבעייה שהוא התמודד איתה כמנהל בחברה גדולה ואותה הוא פותר. העניין הוא שהצמיחה הרצינית לא באה מהשקעות ענק בחברות רב-לאומיות אלא בהשקעות קטנות על-פני הרבה עסקים קטנים ובינוניים.
6. כתבה מקיפה מאוד על סיכום שנתיים לקדנציה הנוכחית של הפוליטיקאים המוניציפאליים.
7. חוק וסדר בישראל.
8. כאשר בונים בניין במרחב עירוני בנוי נדרש לקחת חלק מהשטח לידו לטובת העבודה. במקרה הזה אני לא מבין מה רוצים מחולדאי – גם אצלי ברחוב בונים ומספר חניות ציבוריות משמשות את אתר הבנייה. אין דרך אחרת לבנות. חבל שזה לוקח הרבה מאוד שנים ועדיין משתמשים בטכנולוגיות מיושנות ואיטיות כמו יציקות בטון כדי לבנות פה.
9. לסיום – סרטון מוצלח מאוד על הספר Livable Streets של דונלד אפליארד זצ"ל.
