ברוח התקופה ושינויי המדיה הוספתי כפתור תרומות בסרגל של הבלוג משמאל. מטרתו של הכפתור והתרומות הפיננסיות שאולי יגיעו דרכו הן לאפשר לי להקדיש יותר שעות ומאמץ לבלוג ולנושאים שאני רוצה לכתוב עליהם שדורשים התעמקות ומחקר (כולל סיורי שטח) שכרגע מפאת התחרות עם שאר הדברים שאני עושה לא קורים. כמובן, שהבלוג ימשיך לפעול עם ובלי תרומות (ויהיו בו גם פוסטים כבדים) אבל אני רוצה יותר פוסטים עמוקים בנושאים מגוונים כגון מיקומן של המכללות האזוריות בישראל שלא מאפשר לרובן להנות מתחבורה ציבורית הגיונית בשום מצב, עתידן של שדרות יהודית וגם תכנון חזיתות קרקע ברחובות ראשיים. בקיצור, תרומתכם תתקבל בברכה, ואם אתם רוצים להציע גם נושאים ספציפיים שצריך לכתוב עליהם, מוזמנים לעשות זאת.

כפי שניתן להיווכח בימים האחרונים, התקשורת המודפסת בישראל סופגת עוד עוד צמצומים, וזה לא רק מעריב, אלא גם הארץ ודה מרקר. הסיבה המרכזית היא לאו דווקא ניהול כושל (אבל זה כמובן לא עוזר), אלא סופו של המודל העסקי של העיתונות הכתובה, שבעבר הרחוק למי שזוכר היו בה כל מיני לוחות של דירות ומודעות דרושים שהיוו חלק מרכזי מהכסף שמימן תוכן שבחלקו היה ועודנו איכותי. מרבית הכסף הזה הלך ואיתו האפשרות לשלם על יצירת תוכן מורכב, מהסוג שדורש זמן והתעמקות. אמנם, יש הרבה יותר יצירת תוכן ברשת, אבל כדי ליצור משהו ברמה הזו צריך הרבה זמן ומאמץ, ןלשמחתי זה קורה גם במדיה החדשה מדי פעם. ברמה האישית שלי, מכיוון שגם הזמן שלי לא מנוצל מספיק בשביל לכתוב כאן אני לא מגיע לכתיבה על הרבה נושאים שדורשים מאמץ. כסף לפרסום עדיין יש, אבל הכסף הזה מחפש מקומות חדשים, שאליהם עברו האנשים לצרוך תוכן. אני לא בטוח שבבלוג הזה יש באמת מקום לערימות של תוכן שיווקי לפרצוף (תקנו אותי אם אתם חושבים אחרת) ,אבל אני כן חושב שמימון מסויים לתוכן נדרש בשביל לתת לו את הזמן ואני מקווה בתקופה הקרובה לתת זמן לכמה פוסטים שהיה כבר צריך לכתוב מזמן על הסביבה העירונית שלנו בתל-אביב ובישראל בכלל.

בתוך ים המילים שנשפך על "סופה של הדמוקרטיה" עם חיסולם הבלתי-נמנע של חלק מהעיתונים המודפסים מעניין לראות גם מה כותבים כמה וכמה אנשים שבעבר אפילו התפרנסו מעבודה בגופי תקשורת גדולים, ואולי שמחים קצת שיצאו מספיק מוקדם מהעסק. הנה גל מור בחורים ברשת:

"הדמוקרטיה לא תיעלם עם סגירת עיתון זה או אחר, פשוט מפני שהיום יש לנו אופציות, בעידן שמבטיח הרבה יותר ערוצי תקשורת מאשר אי פעם בהיסטוריה. העיתונות נמצאת בתקופת משבר, זה נכון, אך מדובר בשבר שנגרם משינויים במדיה ולא משום שהקהל מאס בעיתונות. אין צורך בכספי משלם המיסים או חקיקה מיוחדת כדי להציל את העיתונים כי אין בכל אלה כדי למנוע את הבלתי נמנע."

והנה עמית פוני (שגם הוא פעם כתב חומרים שיועדו לעטיפת דגים):

"יכול להיות שלעבוד בגוף תקשורת בתחילת המאה ה-21 זה כמו לעבוד במפעל טקסטיל בעיירת פיתוח בסוף המאה ה-20. יש טכנולוגיות שהופכות אותך למיותר. אין כבר יתרון תחרותי של ממש למה שאתה עושה. וכמו שאת הטקסטיל לא הייתה דרך להציל- יתכן שגם את כל כלי התקשורת לא נצליח להציל במודל העיסקי הנוכחי. זה כואב, זה מבאס אבל זו דרכו של עולם. של תעשייה. זו לא תהיה סופה של הדמוקרטיה הישראלית, זה לא יהיה סופו של חופש הביטוי. זה יהיה עוד שינוי ועוד התפתחות שלא בהכרח תהיה רעה. האם הקמפיין של מעריב “אנחנו ננצח” בימי מלחמת לבנון השנייה תרם במשהו לדמוקרטיה הישראלית? האם השתפכותו של בן כספית על אולמרט בימי המלחמה הראשונים סייעה או הזיקה לאינטרס הציבורי? האם כלי התקשורת האלו ידעו להציג שאלות קשות בזמן או שהיו מומחים בדיעבד? ובכלל, האם כאשר כלי תקשורת היום מצטטים דיווחים בפייסבוק, בטוויטר או מכניסים לכתבות סרטוני מיו טיוב (ע”ע המהומות לאחר הבחירות באיראן או מלחמת האזרחים בסוריה) עדיין יש בהם צורך או שפשוט אפשר לינוק היישר מהפרה?"

גם עידן לנדו לא חוסך מילים (אבל חוסך בנייר):

"מערכות העיתונים המוסדיות יעברו מן העולם, מזהירים אותנו. נו, טוב; שיעברו. המערכות האלה חוללו שמות במקצוע העיתונות בעשרים השנים האחרונות. הן אחראיות, באופן בלעדי, לירידת קרנה של השליחות הקדושה הזאת. הן שהפכו את העיתונאים לשופרות השלטון; הן שהציגו תעמולה כעובדות ועובדות כ"גרסאות"; הן שחיבלו ביכולתו של הציבור להבחין בין אמת לשקר, הן שאילפו אותו לדרוש עוד ועוד ממה שעושה לו נעים בגב על חשבון מה שעושה איתו צדק; הן שהפכו את הפוליטיקה מזירה של התגוששות בין רעיונות ואינטרסים למלודרמה מופרכת של גיבורי-על ונבלים; הן שהטביעו את המציאות בקשקשת אינסופית של פרשנים והגיגנים."

אין היום זכות קיום לטקסט שמתיימר להיות חדשותי, אבל אי-אפשר למצוא אותו בגוגל, לא ניתן לשתף אותו בפייסבוק ואין לינק שאפשר לשים אליו במקבץ (והוא מעודכן במקרה הטוב לאתמול). ואם כבר, מה שמופיע הרבה פעמים באתרי החדשות "הגדולים" נראה כמו שחזור של מה שהיה אצלי בפיד בפייסבוק או ברסס כבר לפני יומיים (ובמקרה של כתבות מתורגמות, אפילו שבועיים). לא פעם אפילו, בגלל התחרות של גודל הכותרות בין אמצעי המדיה הגדולים, הם יוצאים במחול דיווחים שבינו ובין המציאות יש קשר קלוש ביותר. וחשוב לציין שזו לא תופעה שמוגבלת לעיתוני הדפוס הישראלים, אלא לדפוס החדשותי בכללו. בארה"ב בין הנפגעים ניתן למצוא את המקומונים האלטרנטיביים שהיו אחד המעוזים של העיתונות הטובה ביותר בעשורים האחרונים, שהמפורסם ביניהם הוא אולי ה-Village Voice הניו-יורקי. וכך כותב וויל דויג:

I don’t want to rehash that debate: Chain ownership, Craigslist, and the rise of great city and cultural blogs have all slowly claimed pieces of the alt-weekly soul over the years. The papers themselves share plenty of the blame; too many of them have become indistinct listings guides. But the loss of the city weekly also says something important about the way we create our own communities now.

The same technology that’s created what Carr calls an informational ecosystem of micro-targeted online publications has also splintered the city scene itself. Thanks to social media, today a renegade urban beekeeper in Atlanta might feel more connected to the renegade urban beekeepers in Detroit than to her own city’s general-oddball population. And, of course, blogs make it harder for one writer to have the authority of a Christgau, but they open the door to many diverse voices instead.

לסיכום, חשוב למצוא מודלים עסקיים שיאפשרו לעיתונות וסיקור רציניים להתרחש גם בעתיד. חגי מטר, יו"ר ועד עובדי מעריב, ואחד הכתבים המקומיים הטובים בעיר, צריך באמת לחזור ולכתוב על הנושאים המקומיים בעיר. אני חושש שבכל מקרה, זמנו של זמן תל-אביב מתקרב לקיצו. אני לא בטוח אם מודל ההכנסות שלי יאפשר לי לפרוש לאי קטן בדרום האוקינוס השקט (ואני לא בטוח שזה מה שאני באמת רוצה), אבל אני מקווה שהוא יכניס משהו, ושיתפתחו כאן מודלים כלכליים שיאפשרו לאנשים כמו חגי מטר לרוץ אחרי הדברים החשובים שקורים בעיר וגם לחיות מזה.

סיכום לינקים לעיון נוסף:

גל מור לא חושש לעתיד הדמוקרטיה בישראל

עידן לנדו על מותו של הפרינט

רן הר-נבו מפרט את התמוטטות המודל העסקי של העיתונות המודפסת

וויל דויג נפרד מהאלטרנטיבה האמריקאית