זו הנגישות, טמבל

פוסט אורח מאת יובל כהן.

במדינת ישראל עולם התכנון מנוהל תחת חוק התכנון והבנייה תשכ"ה 1965. חוק זה הינו חוק מסדיר, מסדיר משום שאינו מסביר, מגדיר או מורה כיצד יש לתכנן. אדרבה אין בו שום הנחיות הנוגעות ישירות לתכנון, אלא הוא מסדיר את תהליך התכנון ואחריותם של הגופים והפרטים המעורבים בו. במדינת ישראל אין חוקים המורים כיצד יש לתכנן. למעשה ישנם רק שלושה חוקים אותם חוקק המחוקק הנוגעים ישירות לתכנון, כאמור חוק התכנון והבנייה, חוק הגנים לאומיים, שמורות טבע, אתרים לאומיים ואתרי הנצחה התשנ"ח-1998 וחוק שמירת הסביבה החופית, התשס"ד 2004. האחרון הינו היחיד המורה כיצד יש לתכנן בנושא ספציפי והוא יחיד ומיוחד בספר החוקים המונה רבבות חוקים. אבקש אם כך, לאור בחירתה של הכנסת הבאה, להציע שנוי קל בחוק התכנון והבנייה ולהוסיף לו פן מורה.

אינני תומך בריבוי חוקים ודאי שלא בחוקים דרקוניים המגבילים את הפרטים, עם זאת חורה לי שעולם התכנון מונהג כבר ששה עשורים על ידי פרטים שונים במערכות הפוליטיות והתכנוניות שאיש אינו בחר בהם או מבקר את פעולותיהם. במיוחד בעת קביעת התקנים והתקנות השונים והמשונים שלעיתים אף סותרים אחד את רעהו. זאת משום, שכל משרד ממשלתי אחראי לתקנים הנוגעים אליו בלבד ולעיתים כה נדירות יש בכלל דיון בוועדות הארצית והמחוזיות, שכמובן נסתרות מהציבור, בנוגע אליהם ולסתירות בינם. כתוצאה מכך, כמעט ואין אנו הציבור ואף לא אקדמאים או אנשי מקצוע שאינם בתוך תהליכי התכנון שום אפשרות להשפיע או לשנות אי אלו תקנים ותקנות דרקוניים. פוסטים רבים מדי התרעמו על השלכות המצב התכנוני בישראל ועמותות לרוב נלחמות במנגנון התכנון המיושן, ובואו נודה גם הכושל לרוב.

השינוי שאני מבקש שיקרה מביא לידי ביטוי את המאבקים הקשים שבוקעים מאתנו הציבור חסר הקול, מנוע מלהשתתף ואף להיכנס לוועדות האחראיות על סביבתנו הבנויה. אין אני מצפה ואף לא דורש מהפכת תכנון כזו שהמחוקק יורה על המתכנן איה עליו להניח כל ספסל וכרכוב עם זאת על המתכנן לדעת שהאינטרס הציבורי ואינטרס זה בלבד צריך לעמוד מולו. אנשי האקדמיה, בעלי המקצוע והציבור הלוחם חייבים להסביר לנציגי העם שעליהם לקחת את המושכות ולהבהיר למתכננים מה חייב להיות מולם בעת תכנון סביבתנו. אפשר להוסיף הנחיות רבות בנושאים ממוקדים מאוד כגון חוק שמירת הסביבה החופית וניתן גם להוסיף הוראות יותר כלליות כגון הבטחת התחרותיות בעת שיווק הקרקעות. עם זאת, כאן אפרט דוגמא אחת להוראה שאני מוצא כהכרחית.

נגישות, נגישות ושוב נגישות; בעיית הנגישות היא היא אם החולי בעולם התכנון בארץ. למעשה גם אם נשאיר את האיזור (Zoning) על כנו וגם אם נלחם בכוח בצפיפות על ידי מניפולציות חישוביות, הנגישות תמיד נשארה מחוץ למאבק העירוני וחבל. חבל, משום שרק במקרה שמערכת הרחובות והדרכים (street network) תאפשר גישה ונגישות לשימושים השונים באמצעי תחבורה שונים נוכל לבחור אם הסביבה הבנויה תהיה עירונית, כפרית-חקלאית או כן גם פרברית. המציאות כיום אינה מאפשרת תכנון עם נגישות וגם התקנים שמבקשים להטיב עם הציבור והסביבה כמו "התקן לבנייה ירוקה" מתעלמים ממערכת הרחובות כבסיס לתכנון צודק ונשענים תמידית על תנועה ממונעת אם הציבורית ולרוב הפרטית. אולם, נגישות אינה רק תחנות רכבת ואוטובוסים ושבילי אופניים אלא ראשית כל הליכה ברגל. אנו נוטים להתעלם שרוב הציבור נטול רכב. הרי גם אם יש בכל משפחה רכב (ואין) רק אדם אחד נהנה מתנועה ממונעת, זאת משום שכאשר הוא משתמש בו השאר נתונים לחסדי המתכננים שהתעלמו מהאפשרות הפשוטה ביותר לתנועה והיא הליכה. ניתן גם לחשב זאת על ידי העובדה הבסיסית שמתחת לגיל 17 ומעל גיל 70 (פחות או יותר) החוק אוסר על נהיגה, איתם גם נכים, עניים ונשים בחברות מסורתיות מנועים מלנהוג גם כן. את זאת ניתן לשנות על ידי אימוץ המסקנות המחקריות הרבות הנוגעות להליכה.

אני מציע לדוגמא חוק שיורה שעל כל אזור בנוי שבו יש גם מגורים, ובמקרה של מדינת ישראל הוא הרי יהיה מאופיין במגורים בלבד, על המתכנן לחשב את מרחק ההליכה מפתח כל חלקה לפתחם של השימושים שונים. כגון בתי ספר, מבני ציבור אלו שבדרך כלל ממוקמים בשאריות התכנון ולראיה קריות החינוך אשר אינן נגישות בלשון המעטה יבואו לקדמת התכנון.  במקום לבדוק אם ברדיוס של מרחק מסוים מהחלקה ישנו בית ספר אפשר לחייב שמפתח כל חלקה ימצא במרחק הליכה על רשת הרחובות המתאים לאוכלוסייה שאותה ישרת, יסודי – מרחק הליכה התואם ילדים ותיכון התואם לזאת של בני נוער. זאת גם ניתן לעשות גם עם שאר השימושים, כך שיהיה במרחק הליכה מפתח כל חלקת מגורים חלקת מסחר או חלקת תעסוקה כך שתמיד נוכל לקנות חלב או למצוא מקום עבודה ללא הצורך המזיק, המעיק והמזהם של נהיגה ברכב. דוגמה לבעיית הנגישות מובאת לפניכם מהמפה של ראש העין – מרחק של 800מ' נדרש לעבור על-מנת להגיע ליעד (בית-ספר) שנמצא במרחב של 150מ' אווירי והכל בגלל תכנונה הלקוי של רשת הרחובות:

ארוכה הדרך לבית הספר
Ways to School

הוראה שכזאת בחוק התכנון תוכל לשפר את חיינו פלאים. אמנם היא אינה תאסור איזור והפרדת שימושים אך היא בפרוש תכריח את המתכננים לזנוח את הדרכים העקלקלות שאותם הם אוהבים לצייר וליצור מערכת רחובות שתשרת קודם כל את הולכי רגל שהם למעשה כולנו. פועל יוצא מכך גם יגרום לציפוף מידי, זאת משום שהמערכת הציבורית לא תוכל לספק כל כך הרבה מבני ציבור לאוכלוסיות כל כך מפוזרות ומרוחקות אחת מהשנייה הנהוגה כיום. זאת בתורה תגרום לצמצום הפלישה לשטחים טבעיים ולסביבות עירוניות פחות הרסניות לסביבה. ניתן להסתכל על רשתות רחובות שהיו נהוגות בתחילת המאה הקודמת ועד שנות ה-30 שלה שהושתתו על נגישות מקסימלית, ולדומגה ניתן לראות את הרשת הנגישה של "העיר העתיקה" של באר-שבע שהוקמה באותן שנים שבה מחקר אווירי של 500מ' נחצה בערך באותו מרחק הליכה:

הדרך ישירה וקצרה
Ways to School

הכנסת הבאה אמנם תמשיך להתעלם מהמחאה החברתית וזאת בתורה תמשיך להתרכז במספרים אך כהולכי רגל עלינו להזכיר לנבחרי הציבור שתכנון הסביבה הבנויה חייב לבוא ראשית מעייניו של המחוקק. אני מקווה שימצא מי מחברי או חברות הכנסת בכנסת הבאה שילחם עבורנו כנגד כוחות התכנון שאינם מעוניינים שנתערב בעבודתם הכמוסה. חוק מסוג זה שמוצא לעיל הוא דוגמא אחת לחוק שיתרכז בהתנהגות שרווחת למעשה אצל כולנו, ההליכה. גם אם רק חוק זה יעבור, אנו נרגיש מיידית בשינויים במחירי הדירות, בבריאות הציבור, בתחרות הקמעונאות, במספר בתי העסק, בירידת מחירי הרכב, בשיפור התחבורה הציבורית, בביטחון האישי וכו'. המסר צריך להיות נהיר שרק סביבה מוטה תנועה רגלית מאפשרת קיום צודק, הוגן ובר-קיימא שיבטיח את עתידנו בחלקת האלוהים הקטנה שלנו.

פוסט זה פורסם בקטגוריה ביקורת, הולכי רגל, פוסט אורח, תחבורה, עם התגים . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

4 תגובות על זו הנגישות, טמבל

  1. נחום כהן הגיב:

    היגיע הזמן שכולם יבינו שאין יודעים לתכנן בארץ, התורה הזאת נשכחה. שום חוקים לא יועילו, כאשר כולם יודעים רק לעשות פרוורים, שכונות ופריפריה.

  2. ג'ולי הגיב:

    אפשר בהחלט להסכים עם כל מילה, פרט ל "מיידיות" של השינויים "במחירי הדירות, בבריאות הציבור […], בשיפור התחבורה הציבורית, בביטחון האישי וכו'," אליהם אתה מצפה.

    אם הבנתי נכון, הצעתך מתייחסת בעיקר לשכונות ויישובים חדשים שייבנו על אדמות שטרם פותחו. תיקונם של השכונות והיישובים הקיימים, בהם כבר תקועים הרבה מאוד אנשים, הינו משימה הרבה יותר מורכבת.

  3. יובל כהן הגיב:

    השיוני בפרוש יבוא במהרה, עניין יחסי אמנם שינוי שכזה יורגש ברגע שהמרקמים החדשים יתעלו על אלו המודרנים ויהוו תחרות למרקמים המוצלחים.

    עם זאת, אכן שינוי שכזה יהיה קשה עד מאוד בשכונות הקיימות משנות ה-40 והלך. אולם אל נאמר נואש, אין זה אומר שזהו בלתי אפשרי. רק אזכיר שבמסגרת פינוי-בינוי, בנוי-עיבוי ואי אלו תוכניות לחידוש המרקמים המודרנים הפגועים אפשר בהחלט לתקן את הנעשה.

    בנוסף יש לזכור, שמדינת ישראל מתכננת גם מתכננת עוד ועוד שכונות פרבריות, אם אנו הציבור לא נדרוש את המינימום מסתבר שמבנה התכנון בישראל אינו מוכן לתת לנו אותו.

  4. נחום כהן הגיב:

    הבעיה הראשונה היא שאין מתכננים בארץ, והמעט שיש אינם מסכימים ביניהם, ועוזבים המערכה לטובת קידומם האישי. ההפסד הוא בטוח, אין כוחות יצירה והיתנגדות. ככה השלטון מנצח………

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s