אז מה לעשות עם נוה-שאנן?

פוסט אורח מאת אדר' נעמה ריבה.

הערה: פוסט זה ממשיך את הדיון שהתחיל בפוסט הזה על אתגרי נוה-שאנן, שכונת המהגרים הגדולה של תל-אביב.

כשעומדים סביב שרידי רציפי התחנה המרכזית הישנה, מול דופן שכונת נווה שאנן, נצפים באופק מגדלי שדרות רוטשילד. אין ספק שזהו מראה פסטורלי במיוחד. שלטי הבנק הבינלאומי ובנק הפועלים נראים טוב על רקע ההזנחה הפושעת שמאפיינת את השכונה, כשבאוויר ניחוחות של שתן, שלא יפספסו גם את אפם של התתרנים שביננו. הקונטרסט הבלתי אפשרי הזה – בין גורדי השחקים המנצנצים לטיח המתקלף, בין שני המקומות שרחוקים זה מזה רק מאות מטרים אחד מן השני – הוא לא מקרי. הקונטרסט הזה הוא תוצר של מדיניות תכנונית בת 80 שנה, שהפכה את שכונת נווה שאנן ל"חצר האחורית" של תל אביב. המהגרים, הגיעו לשכונת נווה שאנן בגלל שהיא הייתה ה"החצר האחורית" של תל אביב מיום הקמתה. לא המהגרים הם אלו שהפכו אותה לכזו.

במהלך שנות העשרים החלו לקום שכונות יהודים סביב יפו – שפירא, פלורנטין וגם נווה שאנן. את השכונה הקימו 400 יהודים יפואים, שקצו בחיים ביפו, ורצו להוות אלטרנטיבה חקלאית ל"שרונה" הגרמנית. מהר מאוד בעיות כלכליות החלו לפקוד את השכונה הרב תרבותית, שתושביה היו מזרחיים ואשכנזים  ורבים מהם התגוררו בצריפים. את השכונה תכנן יוסף טישלר כמנורה – רחובה המרכזי היה רחוב לוינסקי. היא הייתה אמורה להיות פאר הסוציאליזם הציוני – תוכנית רדיאלית – כמו נהלל, עפולה וכפר יחזקאל – בשילוב עם עקרונות אורבניים. אבל היא נקרעה שנה אחר שנה והיא ממשיכה להיקרע בעוד שורות אלו נכתבות. היא לא נקרעת בגלל סודנים, או אריתראים – היא נקרעת בגלל שורה של החלטות תכנוניות הרסניות, אולי הרסניות יותר מכל החלטה תכנונית שאי פעם נלקחה בארץ ישראל ובמדינת ישראל.

בשנות העשרים, נשכר המהנדס הסקוטי הנודע, פטריק גדס ע"י ראש העיר דאז – מאיר דיזינגוף המהולל, לשרטט תוכנית חדשה לעיר תל אביב. תוכניתו הראשונה התייחסה לנווה שאנן וביקשה להתחבר אליה ולשאר שכונות הדרום. אך דיזינגוף ומהנדס העיר בן סירה החליטו לכונן עיר חדשה – לבנה, ירוקה, "עיר גנים", ולכן הם החליטו לקרוע את הדרום מהצפון. בהמשך שורטט גבול שחור וגס בין הצפון לדרום – הגבול הזה חותך באופן גס את שכונת נווה שאנן. קו עובר סביב פרדס שנמצא בסמוך לשדרות לוינסקי – קו הגבול הזה יהפוך כמה עשרות שנים לאחר מכן, לקו הגבול של התחנה המרכזית החדשה. עליה אסביר בהמשך.

הבידול של שכונת נווה שאנן לא נגמר בקו השחור הזה. הוא ממשיך בהחלטה להקים את התחנה המרכזית הישנה בשטח שכונת נווה שאנן, והוא ממשיך בהחלטה להגדיר את נווה שאנן כאזור תעשיה, כפי שמתאר נתי מרום בספרו "עיר עם קונספציה" תחת הכותרת – התיעוש הכפוי של הדרום:

ראינו את מזרח העיר תל אביב כשטח אשר עליו לשמש בעיקר לצרכי דירה. רק השטחים הנמצאים בקרבתן של שכונות מונטיפיורי ונווה שאנן בדרומה מזרחה של תל אביב מיועדים לתעשייה (…) ראינו את חלקה הדרומי- מזרחי של העיר כראוי לתעשייה, משום קרבתן של תחנת הרכבת ותחנת האוטובוסים המרכזית וכן משום קרבתם של השטחים למוצאי החיבורים עם כבישי חיפה וירושלים ועכשיו הוחל בהגשמת תכנית תחבורה הכוללת בתכנית והיא הכניסה לעיר דרך נווה שאנן.

בהמשך הוקמה התחנה המרכזית החדשה, באדיבותו של היזם פילץ, שאחראי גם על ה"דיזינגוף סנטר". פילץ שכר את האדריכל רם כרמי כדי לממש את חזונו, הכול בשביל "לעשות ספונז'ה לעיר". "על החטא של התחנה המרכזית הישנה נוסף חטא חדש", כותב שרון רוטברד בספרו, "עיר לבנה- עיר שחורה". "זו הייתה הפעם הראשונה שבה נוסה בהצלחה עקרון "המתחנה המורעלת", שלפיו יזם או תורם מקבל מהציבור הטבות וטובות הנאה מפליגות ומעניק לעיר בתמורה, מתנה שלא רק שאין בה צורך, אלא שאף יש בה נזק ממשי", כותב רוטברד.

גורלה של נווה שאנן נחרץ סופית, וגורלו של הדרום כולו. אם היה עוד איזה סיכוי להתחדשות. 30 שנה התארכה בנייתה של התחנה, עד שנחנכה ב-1993. לאורך השנים מנסים לא מעט פקידים בעיריית תל אביב ומתכננים נוספים מחוץ לה לקדם תוכניות בשכונה, אך בפועל לא מתממש דבר. השכונה ממשיכה להידחק החוצה. מהגרי העבודה ומבקשי המקלט מצאו בית בשכונת נווה שאנן, מכיוון שהם חייבים להיות קרובים למקורות פרנסה – למגדלים ברוטשילד. הם מצאו בה בית – כי היא אזור שוליים, וכי היא תמיד הייתה אזור שוליים. מתפתחת שם קהילה בזכות התכנון המופלא של טישלר, שמאפשר את קיומם של רחובות מסחריים ועירוב שימושים.

איך יכול להיות שיש בתל אביב שכונת מהגרים? יש בתל אביב שכונה כזו, כי יש שכונה כזו בכל עיר גדולה בעולם. גם בברלין, בהונג קונג, בניו יורק ובלונדון. בכל מטרופולין בעולם שכונות המהגרים מתמקמות בשולי העיר. המהגרים תמיד ידחקו לשוליים, אבל הם תמיד יהיו בעיר, כל עוד העיר הזו – רוצה להיות חלק מהעולם הגלובלי, ולהיות "עיר עולם", כמו שתל אביב ביקשה להכריז על עצמה לאחרונה, ואף הקימה לצורך כך מנהלת מיוחדת. לא צריך לנקות את נווה שאנן, לא לעשות לה ספונז'ה ולא פינוי-בינוי. השכונה עובדת יופי כפי שהיא, צריך רק לעשות לה קוסמטיקה ולעבות את הבינוי הקיים. וצריך בלי קשר, למצוא פתרון חוקתי לבעיית מבקשי המקלט ולטפל בחיבוריות של השכונה לעיר, ובמתחמי התחנות המרכזיות – לא בשום דבר אחר.

נעמה ריבה היא אדריכלית, כתבת האדריכלות של xnet וחברה בהתארגנות ctlv, העורכים סיורים אלטרנטיביים בדרום העיר.

פוסט זה פורסם בקטגוריה ביקורת, פוסט אורח, תל-אביב, עם התגים , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

2 תגובות על אז מה לעשות עם נוה-שאנן?

  1. נחום כהן הגיב:

    מאבזב לצערי, החל מן הדימוי "הפסטורלי" שאיננו מוצלח. אני חייב להעיר שתוך חקירה וכתיבת ספרי על –גדס@תל אביב–, ראינו מאות שרטוטים ולא נתקלתי בשום קו המפריד דרום מן הצפון. אשמח לראות שרטוט כזה, אך הוא נראה לי דמיוני, ודאי בהקשר של תכנית גדס, בגלל אי התאמה של זמן. גדס רצה להיתחבר ליפו, ולא היתה לו סיבה או אפשרות לחיבור לכוון המזרח. התוכנית של טישלר לגבי "נווה שאנן" או שפירא, היא תוכנית שגויה ולא מקצועית עם צורת המנורה. אין בה חצי דבר רדיאלי, היא בקושי קונצנטרית. אין לה שום קשר לתכניות בצפון המדינה. התוכנית מזכירה את תוכנית "קרית שלום" המסכנה ,שתוכננה בצורת האות "שין" בגלל שמה, בתכנית משונה ומאד כושלת. נועדה לקצינים והפכה מיד לשכונת עוני. אלה עוותים של תכנון לקוי. תכנית "המנורה" היא אחת הסיבות לרקב השכונה, בגלל חיבורים לא נאותים לסביבה, חוסר יכולת פיתוח. זה שרחובותיה מסחריים לטובה, זהו סימן היכר של תכנון מנדטורי, ואין מה להיתפייט על כך. עכשיו להצעה המעשית של נ. ריבה: אחרי ההשוואה אל ברלין (לא פחות) מציעה הכותבת "קוסמטיקה". מה זה? מי עושה? על בתים פרטיים? כבישים וריצוף? ברור ששכונות עוני וגם סלאמס הן צבעוניות ומלאות חיים, בתוקף הצרכים של התושבים במקום מעבר. הצבעוניות מטעה, זהו סלאם בלתי נעים ובעיתי וגם מוזנח תכנונית. קוסמטיקה רק תעצים את הבעיה. יש לפתוח את טעויות התכנון.

  2. נחום כהן הגיב:

    חשבתי לתומי שאזכה לתגובה מקצועית מטעמה של האדריכלית. תקוות שווא במדורים אלה. היתייחסות מקצועית היא נדירה,גם כאשר היא אפשרית, והדבר כולל את העיתונים היותר גדולים. אולי הכותבת תלמד משהו (זה לא הכרחי) כי על מנת ליצור הבט רציני, יש להתכונן היטב, ובעיקר לא לירות מן המותן באקדח לא טעון. אבל אופייני למקצוע התכנון, רק לא מקדם הקריירה של העוסקים בכך. חבל מאד ומאכזב מאד, כרגיל.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s