חזרנו מדרזדן, בירת סקסוניה והעיר שאולי מוכרת בעיקר בזכות העיצוב האורבני שחיל האוויר המלכותי עשה לה בפברואר 1945. אם זה לא הספיק, אחרי המלחמה דרזדן הייתה חלק מהרפובליקה העממית של מזרח-גרמניה, מה שהוסיף לה נדבך של בנייה קומוניסטית וגם עיכב בשנים רבות את האפשרות לשקם אותה באופן משמעותי. למרות כל זאת, העיר עברה ועוברת עדיין תהליך שיקום ארוך שראשיתו בחידוש המונומנטים המשמעותיים ההיסטוריה וסופו גם בבנייה חדשה ובשטחי מסחר לרוב. אחת התזכורות הקבועות להפצצה שעברה העיר נמצאת בפרטים שנשרפו במהלך ההפצצה, אך נשמרו לעת חידוש העיר והיום מוצבים על הבניינים המשוחזרים – הגוון של הפרטים הללו הינו שחור-שרוף, כפי שלמשל ניתן לראות בגוון המלאכים שבתמונה הבאה:

מלאכים בגוון שחור-שרוף, תזכורת להפצצת העיר

ועכשיו נעבור על עוד כמה פרטים מהעיר דרזדן וסביבתה. משהו שיכול להיות רלוונטי לתל-אביב למשל הוא ברזיות ומזרקות שניתן לשתות מהן ללא זיהוי והן מזרימות מים באופן רציף, כך שהן גם נקיות והגייניות – הנה אחת לדוגמה:

ברזייה ללא זיהוי בדרזדן. מתאימה גם למילוי בקבוקים

אלמנט נוסף שחוזר על עצמו בדרזדן הוא כמות המגרשים הלא-בנויים במרכז העיר, אזורים שהיו בנויים בעבר וממתינים עדיין לבנייה מחדש. הנה אחד מהם:

מגרש שהופצץ וטרם נבנה במרכז דרזדן

חלק מהמגרשים האלו משמשים בינתיים למגורי מכוניות:

חניון באדיבות חיל האוויר המלכותי

אלמנט אורבני נוסף שדרזדן מפגינה בחוזקה הוא שימוש רב בפסז'ים. בבנייה הטורית של סוף המאה ה-19 וראשית המאה ה-20 נעשה שימוש יעיל ביותר בקרקע לבנייה צפופה ואיכותית שבה השטח הציבורי מצומצם והחצרות הפנימיות מרווחות. דוגמאות לכך בארץ ניתן למצוא בפלורנטין וגם בשכונות בירושלים כדוגמת נחלאות. לרוע מזלנו, החצרות הפנימיות של פלורנטין די מוזנחות. המקום שבו דרזדן לוקחת את זה עד הסוף הוא ה-Kunsthof Passge, או בקיצור פסז' האומנויות שבו החצר הפנימית משמשת כמרחב מזמין מאוד ורב שימושים:

ב-Kunsthof Passage יש מכל טוב

פרט על בניין בתוך הפסז'

בעוד שדזרדן העתיקה מוצפת התיירים הולכת לישון מוקדם, החלק החיצוני של העיר החדשה (בגרמנית Aussere Neustadt) נשאר ער ופעיל גם בלילה, כאשר המרחב הציבורי משמש לישיבה, לשתייה (יותר זול מפאבים) ובכלל:

בלילה, גם מדרכה היא סוג של ספסל

חוץ מלהסתובב בדרזדן עצמה, יצאנו גם לטיול אופניים לעבר טירת פילניץ וחזרה לאורך גדת האלבה. התשתיות לרכיבה לאורך הנהר טובות ברובן ונוחות, ואפשר לעצור במקומות מגוונים לבירה ואף להתרשם מהפרברים של דרזדן שמכילים יותר עירוניות מרוב רובן של ערי ישראל.

תשתיות אופניים לאורך נהר האלבה

גם בדרזדן עצמה מקומם של האופניים לא נפקד והם מקבלים תשתיות ברמה סבירה, לא טובה כמו בקופנהאגן או באמסטרדם, אבל בהחלט מספקת. כך נראה מעבר חצייה משותף להולכי רגל ואופניים:

הפרדה בין הולכי רגל לאופניים במעבר חצייה

כמו תמיד במרכז ערים היסטוריות באירופה ניתן להתרשם מהשילוב של אפשרויות הישיבה במרחב הציבורי – במקרה הזה מרתין לותר עוזר לתיירים להתרווח ברחבת הכנסיה:

ישיבה משנית בתמיכתו של מרתין לותר

ונסיים בעוד תענוג אחד שבארץ אני לא מרשה לעצמי – קנייה של פירות יער ואננס טריים. האננס החתוך שבתמונה (מיובא מקוסטה ריקה) עלה לנו בין יורו לשניים, ובמחיר דומה רכשנו ראספבריס ובלאקבריס (חלק כנראה מגידול מקומי וחלק מיובאים מארה"ב) ומן הסתם ניתן היה גם לרכוש אותם במקומות זולים יותר מאשר בסופרים במרכז העיר. בישראל, בשמם של אידיאלים לא ברורים, שני המוצרים האלה (שלא ניתנים לגידול נוח באקלים הישראלי) עולים הרבה יותר. משעשע לחשוב שעד לא מזמן דרזדן הייתה חלק מהבלוק הקומוניסטי ועכשיו ניתן לאכול בה מוצרי מזון טריים ובזול, בעוד שברפובליקה העממית הישראלית קומראד יאיר שמיר מהמשרד לחקלאות ופיתוח הכפר מקים עוד ועוד ועדות לקביעת מכסות ייצור ומחירים. לפחות אפשר להתנחם בצילום ובזיכרון של האננס הטרי ובחרות שהוא מסמל עבור תושבי דרזדן ומזרח-גרמניה בכלל, חרות שחסרה ברפובליקה הישראלית העממית:

אננס ופירות יער טריים. תענוגות זולים בדרזדן, אך יקרים ברפובליקה העממית הישראלית.