המקבץ חזר מהחגים:
1. מירב מורן על עוד החמצה של ישראל כ"ץ לקדם פתרונות תחבורה שפויים.
2. יאיר כותב על התכנון המזעזע של חלק מחתכי הרחובות בירושלים.
3. בחרונינגן שבילי האופניים מאוד עמוסים והעירייה מנסה לפתור את זה ע"י כיוון הסטודנטים למסלולים מהירים יותר. אח, צרות של עשירים.
4. האובדן הכלכלי שטמון בהטבעת תחנות רכבת בתוך אוקיינוסים של חנייה.
5. בניו יורק ממשיכים להבטיח לתושבים הרחבה של הרכבת התחתית (שמתעכבת מאז 1931), ובינתיים עושים בקצב קווים של BRT. ריאליזם טוב לבריאות.
6. מחר אנחנו נפגשים לדיבייט מוניציפאלי חובק רשויות ב-18:00 ברחוב המגדלור 15 ביפו.
7. ונסיים בהרצאה של בנג'מין בארבר על ירידת בחשיבותה של המדינה ועלייה בחשיבותם של העיריות ובפרט ראשי העיריות. במיוחד חשובות ההערות לגבי מהותם הרב-לאומית של האתגרים שעומדים בפני האנושות וההבדל בין עיר למדינה – בעוד שעיר היא אלמנט פיזי קונקרטי במהותו, המדינה היא ערטילאית הרבה יותר. בנוסף, כמו שהוא טורח להזכיר, הערים היו כאן לפני המדינות ואני אוסיף שהערים יהיו כאן גם אחרי המדינות:
עוד בלוג תל אביבי 
בהמשך ל-2: אגד אכן מדווחת על כמות מסוימת של נסיעות ולוח זמנים, אבל לפי כתבות שהיו בעבר אין מספיק פיקוח על כך שהדיווחים שלה ושל חברות אחרות אכן תואמים למציאות. מהשלוש שנים האחרונות אני יכולה לדווח שקרה לא פעם שקווים שאמורים להגיע אחת ל-10-15 דקות הצריכו המתנה של 30-60 דקות. הבעיה היא שקהל המשתמשים (הלא גדול מספיק) של אגד הוא קהל שבוי – אין לו ממש בחירות אחרות (או שאין קווי אוטובוס אחרים באותו מסלול, או שאין רכבת בשעות/מסלול המבוקשים או שהרכבת יקרה מדי והתחנות שלה מצריכות רכב כדי להגיע אליהן).