על מסחר עירוני שגדל וזה שלא – המשך

בהמשך לפוסט הקודם על התפתחות מסחר ברחובות עירוניים אני שמח להביא פה את שני אזורים המחקר הנוספים מהדוקטורט שלי, שמדגימים גם הם כיצד פרדיגמות שונות של תכנון עירוני מאפשרות או מונעות ממסחר עירוני להתפתח. בפוסט הקודם התמקדנו בשני אזורים שבהם ישנם הבדלים בקנה-המידה של התכנון. בפוסט זה נתמקד בשני אזורים שבנוסף על הבדלים בקנה-מידה מדגימים גם הבדלים מהותיים באופן שבו הם תוכננו. שני האזורים שיודגמו בהמשך מכילים כל אחר תת-אזור ותיק שנבנה באופן סמי-עצמאי ולידו תת-אזור מודרניסטי שתוכנן באופן קפדני מלמעלה.

ראשית נתחיל באזור הכולל את שכונת התקווה וחלק (בגודל דומה) משכונת יד אליהו הסמוכה לה. פריסת המסחר באזורים אלה מופיעה במפה הבאה כך שבאדום מסומנים רחובות מסחריים (ששני הצדדים מסחריים בהם), בצהוב קטעי רחובות בעלי חזית מסחרית מצד אחד בלבד, ושאר הרחובות (בלבן) הם רחובות ללא חזית מסחרית. הגבול בין תת אזורי המחקר מסומן בקו כחול כפול.

חזיתות מסחריות בשכונת התקווה ויד אליהו
Hatikvah and Yad Eliyahu Commerce

שכונת התקווה מופיעה בחלק הדרומי של המפה ואילו שכונת יד אליהו נמצאת מצפון לה. בעוד ששכונת התקווה התפתחה באופן סמי-עצמאי במהלך שנות ה-30 של המאה הקודמת, יד אליהו תוכננה קומפלט על פי מיטב הבונטון התכנוני של 1945. הפריסה המסחרית לא יכולה להיות שונה יותר מאשר בין שתי שכונות אלה. ניתן לראות בבירור את רחוב האצ"ל שהוא דרך היסטורית, אשר הפך כולו לרחוב מסחרי וכן את שוק התקווה (החלק הצפוני של רחוב התקווה) ואת החיבורים המסחריים בין רחוב האצ"ל לשוק. לעומת זאת ביד אליהו אין כלל רחובות מסחריים אלא כמה מרכזונים מסחריים מפוזרים. למרות שכמות האנשים בשתי השכונות האלה דומה, בחלק הדרומי ישנן אפשרויות מסחר (והסעדה) רבות בהרבה. בעוד שרוב הרחובות בשכונות התקווה הן סימטאות שקטות, ורק 8 אחוזים מקומות הקרקע הן חזיתות מסחר, היא מצליחה להכיל בתוכה מרכז תוסס שנמצא בקירבה גדולה לכל תושבי השכונה. ביד אליהו פחות מאחוז אחד מכלל חזיתות הקרקע הן מסחריות. ניתן לראות שהתכנון העצמי של התקווה אפשר לה לפתח מסחר מגוון כולל רחוב מסחרי ושוק ואילו התכנון הכוללני של יד אליהו מנע מרחובות מסחריים להתפתח בה, בעיקר בגלל שרשת הרחובות של יד אליהו דלילה בהרבה.

הערה נוספת נדרשת באשר לתכנון העצמי של שכונת התקווה. למרות שעל פניו במפה נראה שרשת הרחובות של שכונת התקווה היא מעין גריד, בפועל הרחובות בשכונת התקווה לא נפגשים זה עם זה. כתוצאה מכך רחובות רבים נמשכים לאורך בלוק אחד בלבד, ונעצרים בו. הנה דוגמה מודגשת של מה שתוכנן אולי כרחוב אחד ובפועל מכיל ארבעה רחובות שונים: אחיעזר-לבלוב-אביטל-ששון:

היכן שהרחובות לא נפגשים
היכן שלרחובות ישנם הרבה שמות

בחינה דומה נערכה לשכונת שפירא לעומת שכונת קרית שלום. פריסת החזיתות המסחריות בשכונות אלה מופיעה במפה שלהלן, כאשר דרך קיבוץ גלויות מפרידה בין שתי שכונות אלה:

חזיתות מסחריות בשכונת שפירא וקרית שלום
Shapira and Kiriyat Shalom Commerce

שכונת שפירא (מצפון) גדלה באופן עצמאי החל משנות ה-20 ואילו קרית שלום תוכננה קומפלט בתחילת שנות ה-50 על בסיס מה שנחשב אז לשיא התכנון העירוני. בסופו של דבר שכונת שפירא הצליחה לפתח רחוב מסחרי כמעט שלם במרכזה (רחוב מסילת ישרים) ואילו בשכונת קרית שלום ישנם כמה מרכזונים מסחריים בעצימות נמוכה. שוב, למרות המיקום הקרוב של שתי שכונות אלה, ניכר כי אחת מאפשרת למסחר עירוני להתפתח ואילו השנייה אינה מאפשרת להתפתחות כזאת לקרות. מבחינה מספרית כ-6 אחוזים מחזיתות הקרקע בשכונת שפירא הן מסחריות לעומת אחוז בודד בקרית שלום.

לסיכום, ניתן לראות כאן כיצד גישות תכנוניות שונות (תכננון עצמי לעומת תכנון מודרניסטי) הובילו לתוצאות שונות לחלוטין מבחינת פריסת המסחר. התכנון העצמי אפשר אפילו לשכונה דלילה יחסית כמו שפירא לפתח לעצמה רחוב מסחרי מגוון ומרכזי. לעומת זאת, התכנון המודרניסטי, כפי שהוצג גם בפוסט הקודם, מייצר רשת רחובות מקוטעת שאינה מאפשרת למסחר עירוני להתפתח ובסופו של דבר מקשה על נגישות לשירותים יומיומיים בגלל הגדלת המרחק בין שימושי הקרקע השונים.

הערה: שוב תודה לכל התומכים בבלוג. הסיוע שלכם מאפשר לי לכתוב.

פוסט זה פורסם בקטגוריה אורבניזם, אקדמיה, יד אליהו, תל-אביב, עם התגים , , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

10 תגובות על על מסחר עירוני שגדל וזה שלא – המשך

  1. אדיר הגיב:

    יפה, אם תוכל תעשה גם כתבה על רחובות, שיראו את הרחוב הוותיק שמצליח יפה מאוד למשוך את כל התנועה אליו עד היום(הרצל) לעומת כל השכונות החדשות שבונים היום. אם זה בתחבורה הציבורית או במסחר.

  2. השאלה היא האם השכונות המתוכננות נכשלו מפני שתוכננו מלמעלה או מפני שתוכננו לאור תפיסת תכנון כושלת? אם נתכנן "קומפלט מלמעלה" שכונה לפי עקרונות דומים לאלו של שכונת התקווה, האם לא יווצר מרקם עירוני בעל איכויות דומות לאלו של שכונת התקווה – כזה שיתמוך בקיום מסחר רב?

    • Lerman הגיב:

      כן, באופן תיאורטי, כאשר העיקרון המרכזי הוא רשת רחובות אינטנסיבית. הפוסט הקודם עסק במקומות שתוכננו בצורה הרבה יותר אינטנסיבית, אבל עם רשת רחובות צפופה יותר ושבהם התאפשר למסחר להתפתח בסופו של דבר (כמו תוכנית גדס למשל). בכל מקרה, את רשת הרחובות צריך לתכנון. לגבי שימושי קרקע והתפתחותם, עדיף לתת לדברים לקרות.

  3. מתן הגיב:

    מעניין. יד אליהו לדעתי נבנתה (כמעט) במקביל לרמת אביב א' (הישנה/הירוקה) וגם הבנייה שם זהה – בנייני רכבת טוריים. שתיהן נבנו בצורה פרברית למדי (יחסית לתקופה של אז. ההבדל היחיד הוא שלא חשבו על מכוניות), ונחשבו באותו זמן לשכונות קצה ולא הביעו הרבה התלהבות לעבור לגור בהן. המרחק של שתיהן ממרכז העיר הוא דומה למדי. איך אפשר להסביר את ההבדל התהומי ביניהן היום?

    • Lerman הגיב:

      ההבדל הוא בעיקר בבחינת המעמד הסוציו-אקונומי. מבחינת פעילות כלכלית ואנושית, גם רמת אביב וגם יד אליהו דלילות מאוד. ההבדלים הסוציו-אקונומיים נותחו בהרבה מחקרים. בגדול, הכיוון המועדף של התכנון בעיר תל אביב-יפו ובמטרופולין תל אביב בכלל הוא לצפון וגם שימושי הקרקע הטובים (אוניברסיטה) מוקמו בצפון הניגוד לשימושי קרקע גרועים (בית מעצר ותחנה מרכזית) שמוקמו בדרום, וזה קשור להתפתחות ההיסטורית של העיר. ממליץ לך לקרוא את הספר של נתי מרום עיר עם קונספציה שעוסק גם בזה ושכתבתי עליו כאן.

  4. פינגבאק: אז איפה מתפתח מסחר עירוני ואיפה לא? | המדד המוניציפלי

  5. Efi Shtauber הגיב:

    שלום רב,
    פונה שוב בנושא יד אליהו ו"חזון העיר" להפוך את לה גווארדיה ל"דיזנגוף של שכונות המזרח".
    כיצד נתן לנבא הצלחה או אי הצלחה בהפיכת הרחוב למסחרי (במיוחד כשחזון העיר שואף לכך) ?
    תודה
    אפי

    • Lerman הגיב:

      על רגל אחת, אפשר לעשות ניתוח מרחבי ולראות מה מצב הקישוריות של הרחובות ומה מצבם ההתפתחותי ובפרט האם רחוב מסויים "בשל" לקראת הפיכתו למסחרי. על פניו, לא גווארדיה לא מוכן. המסחר הדל שכן יש עליו (בפינת משה דיין) מתחבא מהרחוב עצמו וגם קופת החולים שם (שיש לה בית קפה למטה) מתחבאת מהרחוב ולא סתם.

      רק לשם השוואה לדיזנגוף – דיזנגוף משתרע על כ-3 קילומטרים והוא מחובר ל-41 רחובות שונים. לה גווארדיה מתפרס על כמעט אותו אורך (כ-2.5 קילומטרים) ומתחבר ל14 רחובות בלבד. כלומר, פר שטח ללה-גווארדיה יש פחות מחצי מהחיבורים של דיזנגוף ולכן, גם בלי לעשות ניתוחים מעמיקים הוא לא יתפתח בעתיד הנראה לעין לרחוב מסחרי. זה שבעירייה המתכננים כתבו משהו כזה או אחר, לא בהכרח אומר שיש קשר למציאות הקונקרטית. כמובן, שינוי דרמטי ברשת הרחובות של לה גווארדיה עשוי לקדם את הפיכתו לרחוב אמיתי ולא רק לכביש של מכוניות.

  6. פינגבאק: סיכום מקומי – אוקטובר | המדד המוניציפלי

  7. פינגבאק: תנועת הולכי רגל – בדיאגרמה אחת פשוטה | עוד בלוג תל אביבי

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s