כמה מחשבות שעלו תוך כדי הסיור שעשיתי בגן מאיר, בהדרכת האדריכלית שהחייתה אותו, יעל מוריה. הגן חודש לפני שנים ספורות בלבד לאחר דורות של הזנחה ושונו בו הכניסות והיציאות, לצד פתיחת פינה מגודרת לכלבים, פינה מגודרת לילדים ובריכה ביולוגית במרכזו (מגודרת גם כן). לפי יעל מוריה, היא הייתה מעדיפה לראות את הגן עם הרבה פחות גדרות (גני לוקסמבורג, למשל) ופעם הוא אכן היה כך (תראו פה בתמונות). מעבר לזאת, מסתבר שקביעת תחום השיפוט לכלבים ותחום השיפוט לילדים התבצעה ע"י שיתוף ציבור מסויים, וככל שבעלי הכלבים צעקו יותר חזק שטחם גדל (מה שלא מפריע לקקי של כלבים להימצא גם בפינות אחרות בגן). במרכז הגן יש גם מקלט ומקום לסיירת הירוקה. אין ספק, קל לברוח משיגרת החיים פה. לא ברור למה בחברה שלנו הכל צריך להיות מגודר וממושטר. תסתכלו לדוגמה על פינות המשחקים המגודרות ברוטשילד, ואפילו בנו עכשיו גדר הפרדה מסביב ל"הבימה". בלב העיר העברית, מסביב לתיאטרון הלאומי, הונחה חומה, ועוד ע"י פועלים ערביים.

בכל מקרה, את הסיור התחלנו בהסברים על הצמחים השונים בגן ועל העובדה שתושבי הבניינים הסמוכים עקרו חלק מהם ושתלו אחרים. כמו כן, הסבירה האדריכלית על ההיסטוריה של הגן, החל משלבי התכנון בשנות ה-30 כשדיזנגוף עדיין היה ראש העיר ורצו להקים גן על שמו (אפילו ביאליק התלהב מהרעיון). במהלך הסיור עצרנו ליד בריכת המים במרכז הגן. הבריכה היא בריכה ביולוגית, כלומר מתחזקת ומנקה את עצמה בהתערבות תחזוקתית מינימלית (או משהו כזה).

(הבריכה המגודרת של גן מאיר)

דרור בורשטיין כתב כבר על עליבותם של הגנים התל-אביביים ועל הזנחתם, בניגוד לגנים מקבילים בעולם. הוא טוען שלגן מגיעות קבוצות ממודרות מודרות באוכלוסיה – קשישים וילדים קטנים בלבד וכלבים כמובן. שאר האנשים נלווים אליהם, ואין נוכחות של צעירים ואנשים סתם, כמו בגנים בשאר העולם. במהלך הסיור אני נתקלתי בקבוצת פיליפינים יושבים ומשחקים קלפים, כאשר אחד מהקשישים המתלווים אליהם, משגיח מכסא הגלגלים שלו.

בכל מקרה, הפינה החביבה עלי בגן מאיר (שלדעתי הוא החשוב בגני העיר) היא הפינה הדרומית-מערבית – פינת אנז"ק, אשר מנציחה את החיילים האוסטרלים והניו-זילנדים שמתו על כיבוש הארץ במלחמת העולם הראשונה. שקט שם, ומוצל.

הסיור בוצע במסגרת אירועי בתים מבפנים, שכתבתי עליהם בקצרה כאן.