למרות סימני החיים שרחשו סביבי, הציפורים שהוזכרו לעיל ובעלי החיים שבדשא, על העצים ובשיחים, חשתי כי הסביבה שהקיפה אותי הייתה חסרת חיים לחלוטין. לונדון, לעומת זאת, רוחשת חיים בארבע וחצי לפנות בוקר. משאיות העיתונים רועמות ברחובות ריקים, עוברי אורח משתינים ברחובות, הסטקטו המהיר של נעלי עקב זולות הנוקשות בסמטאות, המולת המוניות בכיכרות וברחובות וקולות שירה רמים של עורבנים ודרורים, רמים מאלה שאי פעם נשמעו באזורים הכפריים – כל הקולות האלו מתעוררים לחיים ומקבלים משמעות הודות לתכונתן המשובחת של ערים גדולות באשר הן: האקוסטיקה. בעיר הכל מצלצל. העולם הכפרי חסר הדהוד, מענה, רזוננס. ריק לחלוטין מצלצולה של הציביליזציה. מה שהופך אותו למקום נפלא לשם נופש קצר מועד או בילוי של סוף שבוע, אבל שולל ממנו כל אפשרות להיות ראוי למגורי אדם. אנשי הכפר, כמובן, סבורים אחרת. לו היה הדבר נתון בידיהם, היו מרפדים את הרחובות פיקדילי ובטרנד בטחב, ושותלים ויסטריות שיכסו את קירותיו של ארמון באקינגהאם, רק כדי להבטיח שהללו יבלעו את קולות העיר שסביבם. וכמו קולות, דבר דומה מתרחש בעיר גם בכל הקשור לרעיונות. נסי לזרוק רעיון כלשהו לחלל האוויר של העיר עם שחר, ולעת ערב תמצאי שהוא מודפס ביומן הבירה של "הסטנדרד", במהדורת הערב של הווסט אנד, מרוח בגרפיטי על קירות ההארפו ושבוע לאחר מכן מוכרז כרעיון ישן ומשומש בין עמודי ה"טיים-אאוט". חסר ערך? אולי. מחליא? ללא ספק, אבל בהחלט מעיד על חיות רבה מזו שתמצאי בכפר, שם מקפצים הרעיונות על אדמת ביצה, רופסים ככדורי טניס מחוררים.

לקוח מתוך הספר "היפופוטם" (עמוד 86) מאת סטיבן פריי, בתרגומה של דפנה לוי, הוצאת בבל.

(בקרוב אחזור לכתוב, בינתיים אני קורא את השלל משבוע הספר)