כמעט שנה מאז שכתבתי כאן בפעם האחרונה, בעיקר כי אין לי מספיק מוטיבציה וזמן לכתוב כאן. אבל החגים זה בכל זאת זמן להרהורים. לקראת יום כיפור הלכתי לקרוא את אחת הרשימות הראשונות שפורסמו כאן, לפני 11 שנה (!) ועסקה בחמישה חטאים בולטים של העיר תל אביב: הדולפינריום, כיכר דיזנגוף, כיכר אתרים, התחנה המרכזית החדשה ומגדל נוה-צדק.

עם האופטימיות של שנת 2007 הייתי בטוח שהתיקון של חטאים ברורים אלה הוא פשוט ותוך זמן קצר הוא יתרחש. כמובן, לא היה לי מושג שבתכנון כל מה שקורה תוך פחות מעשר שנים נחשב מיידי. בתקופת הזמן שחלפה גלגלי המערכת הצליחו לפעול במידה מסויימת בחלק ממקומות אלה באיטיות המתבקשת וזה זמן טוב לבחון את שהתרחש ואיזה חטא עקף את כולם בתור.

1. הדולפינריום. הדולפינריום היה מבנה ששילב כמה חטאים יחדיו – החל מבנייה ממש על קו הים וחסימת המעבר הציבורי וכלה בהתעללות בדולפינים שחיו בו. היו מחשבות על שימוש מחדש במבנה, מה שהיה מצריך שיפוץ לא פשוט בכלל, אבל בסופו של דבר ביצעו את המובן מאליו וזו הריסה מוחלטת. הדרך שנמצאה כדי להרוס אותו היא הדרך המקובלת ביותר – עסקה נדלנית שבה נמסר לציבור חלק מסויים ובתמורה מדפיסים זכויות בנייה פרטיות. בעתיד הנראה לעין טיילת החוף תעבור במקום ששכן בו פעם הדולפינריום והרצף יושלם. הבעייה המרכזית של תל אביב בקו הים תישאר כביש הדמים ע"ש הרברט סמואל.

2. כיכר דיזנגוף. הגשר הישן מהגרנוליט כבר היה מוטל על שולחן הניתוח ב-2007. בשנת 2013 נוצרה כבר מסה קריטית שהזיזה לפעולה את מי שהיה צריך להזיז. הנטייה של העיר תל אביב לנסות ולאפשר מקסימום שימוש ברכב פרטי הובילה לבחינה ארוכה של חלופות לא ריאליות ובין השאר שקלו גם לחפור חניון מתחת לעיגול התנועה שהושלם ממש בימים אלה. בסופו של יום בוצעה החלופה הרציונלית והפשוטה של חזרה למפלס רציף. עם זאת, השימוש במודלים של תנועה שעוסקים בעיקר בתנועה מוטורית הובילה לכך שנשארו שני נתיבי תנועה במקום אחד. בגלל שהשאירו שני נתיבי תנועה הוסיפו גם ערימה של רמזורים בכיכר (באופן כללי, כששמים רמזורים בכיכר תנועה זה מצביע על בעיות). מעבר להקטנה של השטח שניתן לניצול בפועל, גם שטף התנועה נפגע ללא צורך וכל משתמשי הדרך נפגעו. בעתיד הלא רחוק אולי ישקלו לבטל נתיב תנועה אחד ואיתו גם לחסל את הרמזורים ולאפשר זרימת תנועה רציפה ללא צורך ברמזורים להולכי רגל ולמכוניות שרק הולכים להקשות על המקום הזה.

כיכר דיזנגוף – תיקון שאינו מסתיים לעולם

3. כיכר אתרים. עוד חטא המשלב מגלומניה מופרכת, בנייה על קו המים, ופרויקט שעיקרו הוא תכנון תחבורה וחלקו המצומצם אדריכלות מזן הבטון המצוי. בדומה לדולפינריום, אם כי ברמת מורכבות גבוהה יותר, גם כאן הפתרון המוצע מבוסס על עסקה נדלנית שעיקרה הוא מתן זכויות בנייה שיאפשרו תיקון חלקי של המחסום הקיים בשטח. ברמה האישית, קשה לי להאמין שהפרוייקט הזה יוכל להתבצע בגלל גודלו והבעיות המשפטיות שהוא מעלה.

מבחינה תכנונית, אני סבור שהדרך לפתור מקומות כמו כיכר אתרים צריכה להיות באמצעות התמודדות עם סיבות המפתח שגרמו לכך שהמקום כשל, ובמקרה הזה יש שתי סיבות מרכזיות. הסיבה הראשונה קשורה לתחבורה ותנועת הולכי הרגל במרחב. כיכר אתרים הקיימת (בדומה לכיכר דיזנגוף הקודמת) יוצרת נתק רב מפלסי במרחב בין שדרות בן-גוריון לטיילת. ללא פתרון לעניין זה כל גלגול עתידי ייכשל באופן דומה. מעבר לבעייה הזו, קיימת הבעייה התכנונית שיצרה מגרש (או בעגה המקצועית – פרצלציה) ענק שלא מסוגל להשתנות, להתחדש ולקבל השקעות קטנות. לכן, גם התכניות שמקודמות כיום לכיכר זו סובלות מזה שהן פשוט גדולות מדי וקשיחות מדי ואינן מסוגלות להתבצע באופן הדרגתי. הפתרון לעניין זה הוא לייצר פרצלציה חדשה לכיכר שתפרק אותה ותאפשר לה להשתנות באופן דינמי יותר. לא בטוח שזה אפשרי בכלל. לצערי, הנושא של הפרצלציה במקום לא נדון, למרות שזו שורש הבעייה. הלקח מכיכר אתרים הוא להיזהר מעבודה במגרשים גדולים.

4. התחנה המרכזית החדשה. ככל הנראה, המקום שבטוח לא ייפתר ומשלב ערימה של שגיאות תכנוניות, מגלומניה וכמובן תכנון תחבורה פח, וגשרים במרפסות של אנשים. הבונוס כאן הוא גם השילוב של הבעלות של נצבא על המקום ביחד עם בעלויות נוספות פרטיות בתוך המבנה הקיים. אם הייתי צריך להמר על מבנה אחד שישרוד את תרחישי ההתחממות הגלובלית שאמורים להתממש במהלך המאה ה-21 – אני מהמר על התחנה המרכזית החדשה שתמלא את יעדה המקורי לשמש כמקלט למי שיישאר.

5. מגדל נוה-צדק. ב-2007 הפצע של מגדל נוה-צדק עוד היה טרי. מאז הלכו והסתירו אותו עם שלל בנייה נוספת. הכיעור פחות מורגש בתוך הקקופוניה. ועדיין – אנחנו לא מצליחים לייצר בניית מגורים לגובה עם ערך עירוני של ממש – לא בתל אביב ולא מחוץ לה.

ולסיום – החטא העליון – העלמותן של המדרכות. יש עוד שלל דברים מורכבים ומסובכים שדורשים תיקון בתל אביב (צומת השלום למשל) ורובם לא יקרו בקצב הנדרש. ועם זאת, מעל כולם עולה נושא העלמותן של המדרכות בעיר. התשתית הציבורית הבסיסית שמשמשת לביטחון, מפגש ושילוב ילדים, מבוגרים, קשישים וכל שכבות החברה יחדיו נרמסה תחת התנועה של האופניים, הקורקינטים, האופנועים, הטוק-טוקים והריקשות, כפי שזה קיים בכל עיר כמעט בעולם המתפתח. הציבור מאמץ חדשנות תחבורתית באופן מהיר בהרבה ממערכות התכנון ובשטח יש דיסוננס גבוה בין הברברת על תחבורה "חכמה" וחכמת ההמונים. יש להצר על כך שבתחום זה תל אביב צללה לתחתית החבית. הפתרון לסוגיה הזו לא יהיה פשוט. בניגוד ל-2007 שבה עוד היה זמן לתכנן, לאשר ולבצע שבילי אופניים בניחותא, ב-2018 מדובר על מצב חירום הדורש יציאה למבצע מהיר. עבדכם מתכוון לפרסם מתווה רדיקלי יחסית (אך ריאלי) לפתרון בתחום מתוך הבנה שתהליכי התכנון והאכיפה הנוכחיים לא מאפשרים לתקן את המצב בתל אביב ובגוש דן בכלל.