יצאה לי פה כותרת קצת מפוצצת לפוסט קצר שבא במענה ליוזמה של חנית לכתיבה קבוצתית על מיתוסים.

רציתי לכתוב על המיתוס של גבולות מדינת ישראל. על העובדה שכל הקווים, הירוקים, הסגולים, הכחולים והצהובים לא משנים כלום. על העובדה שמ-1922 יש פה פסגות שלום (הראשונה בראשות לויד ג'ורג' ) שלא הביאו שלום, ולא קבעו גבולות. אז נוכחתי לדעת שהנושא הזה קצת גדול עליי. למעשה, הוא ממש ממש גדול עליי, ואין לי כח להיכנס לפולמוס ששמאלנים וימנים יוכלים לעייף את עצמם שעות בו. בסך-הכל, כל הקווים על שלל צבעיהם נקבעו ע"י בני-אדם והם לא קדושים, זה כל מה שרציתי להגיד. יכול להיות שהקווים של סיר מרק סייקס הם לא קדושים (למרות שלפי חלק מהאנשים פה הם כן), ויכול להיות שקבר רחל לא קדוש (ושוב יש כאלה שיגידו אחרת). בקיצור, לא הייתי לוקח מפה מהעבר של ארץ ישראל ומקדש אותה וקורא לחזור לגבולות מסויימים בציפייה שזה מה שיביא את השלום. השלום יגיע כשאזרחי המדינות השכנות לנו יקבלו זכויות אדם, ובעיית הגבולות השולית תיפתר אז מעצמה. ובכל זאת, על-מנת שלא לצאת בלי כלום אני ממליץ לכם בחום על הספר המקיף ביותר בנושא יצירתו של המזרח התיכון המודרני: "A Peace to End All Peace" מאת דיוויד פרומקין. הספר לא כל-כך להשגה בארץ, אבל בשביל זה יש את האינטרנט.

טוב, אז לאחר שירדתי מעניין הגבולות רציתי לכתוב על המיתוס של הרב-תרבותיות ואיך  היא לכאורה סובלנית, אך למעשה מבטאת לעתים גזענות ומוסר קלוקל ואסור לה להתקיים במסגרת מנותקת לחלוטין מערכים בחברה ליברלית מודרנית (מישהו אמר "רצח על כבוד המשפחה"?). אבל אז ראיתי שהנושא כבר נטחן בכל מקום, גם בארץ וגם במדינה הכי רב-תרבותית, קנדה (וגם בהקשר של יהודי קנדה).

אני לא אוהב לכתוב על נושאים כל-כך לעוסים וגם הרב-תרבותיות נזנחה לה. כבר חשבתי שאין לי על מה לכתוב ואז זה הכה בי. נזכרתי שהנושא החביב עליי מכל, ושעליו אני מסוגל לדבר ימים רצופים הוא העיר תל-אביב. אז הרצתי חיפוש קטן בגוגל ומצאתי את המאמר המופלא הזה, ברבעון להיסטוריה "זמנים". זלי גורביץ' סוקר את ספרו של מעוז עזריהו "תל-אביב העיר האמיתית". ברשותכם, קטע קצר:

      כלומר, תל-אביב היא לא רק מציאות בפני עצמה, אלא כלי במשחק גדול יותר, שבו נינוחות עירונית זוכה למיתיזציה, כהישג בלתי-רגיל, לא ייאמן, הצלחה ממשית של הפרויקט העברי-הציוני-היהודי. יש עיר, שלנו, מאתנו ולמעננו, עובדה שאי-אפשר לכפור בה, בעלת עוצמה משלה. עזריהו מראה באופן עשיר ומעניין כיצד מתחילים גלגוליו של מיתוס תל-אביב ושל האיקונוגרפיה התרבותית של תל-אביב – חוף הים, דיזנגוף, שינקין, העיר הלבנה, יפו, יפו-תל-אביב, נווה-צדק, שדרות רוטשילד, בזל, שוק לווינסקי, שוק הכרמל – מן הרעיון של עיר עברית, עיר שב"פעם ראשונה" תהיה עיר ממש, לא רק מקום אידאולוגי של הגשמה ציונית, לא רק עיר עברית או יהודית, אלא "כרך ממשי", עיר עיר.

כמעט בכיתי כשקראתי את הסקירה הזו. הספר "תל-אביב העיר האמיתית" הוא ספר חובה לכל בן-אדם שאוהב את העיר הזו וניתן להשיגו בקלות בכל חנות בארץ.

אוף, גם על המיתוסים של תל-אביב אני כבר לא אכתוב בפוסט הזה. כנראה שלפעמים, באמת אמרו את זה קודם.