כל פרק הזמן בו עבדתי בהיי-טק הועבר בתוך קוביות מגדלים וצורות שונים. אני יודע שהיום גם בענפים אחרים משתמשים בקוביות ולבי עם כל אחד שנאלץ לעבוד בתנאים כאלו. בני-אדם הם לא מכונות ולא אמורים לעבוד בתוך מחסן לאנשים. חתיכת תא קטן ומונוטוני, עטוף במחיצות בד, ללא דלת, ללא פרטיות, ועם הרבה רעש, לא יכול להיות מקום להעביר בו את החיים.
תשמחו לשמוע שאפילו ממציא הקיוביקל, רוברט פרופסט, אשר פיתח את "משרד העתיד" ב-1968, הצר על האופן והשימוש שנעשה בפיתוח שלו, ועל הסבל שהוא גרם לעשרות מיליוני בני-אדם ברחבי העולם. אני מאחל למי שעובד בקיוביקל שיצא ממנו בקרוב ולמי שלא עובד בקיוביקל שלעולם לא יחווה זאת.
מי שלא יודע מה זה קיוביקל (וטוב לו שכך), יכול לקרוא כאן על ההמצאה השטנית.
עוד בלוג תל אביבי 
בחיי שאני מאושרת על שמעולם לא יצא לי לשבת בקיוביקל (כמעט קרה ואז העיפו אותי מאצל אלה שלא מזכירים עוד את שמם). עם כל זה שאולי אין ממש פרטיות בחדר שיושבים בו כמה אנשים, זה עדיין הרבה יותר סימפטי מלעבוד בקופסת קרטון. רואים אנשים, ויש זרימה של תקשורת ואנושיות בחדר.
וגם, סתם, להנאתך, כי שלחו לי לינק לאתר הזה לפני דקות ספורות, ונחרדתי קלות
(שים לב לשם האחרון ברשימת ה"כמעט והיה", ונסה לדמיין איך הדברים היו עשויים להיות…)
אתה יודע מה יותר גרוע מלעבוד בקיוביכלא? לעבוד בקיוביכלא שאינו קבוע! 😦
אם התוכניות שלי לטווח ארוך תתגשמנה אז הכי מאוחר בעוד 5 שנים אחפש לי עבודה בקיוביכלא – אלא אם עד אז יעבור איזשהו חוק נגד זה או שמישהו יבין שזה משפיע לטובה על הפרודוקטיביות של העובד.
יצא לי פעם מזמן לעבוד בקיוביקל. זה לא היה כל כך נורא. הקיוביקל שלי היה די מבודד שאף הייתי מנמנם שם הרבה פעמים, עד שהחבר'ה היו מתגנבים ומעירים אותי בבהלה. אני דווקא זוכר צחוקים מהתקופה הזאת, אבל אין ספק שיותר נעים לעבוד בחדרים רגילים. כיום אני יושב בחדר עם עוד שני אנשים.
"חייך ישתנו מהקצה אל הקצה, כי אל הדרך אני יוצא, רנה…"
וואה, שינוי כזה ב-Fight Club עלול היה לפגוע בי פיזית.
"קיוביכלא" – אהבתי.
יוחאי, לא ישבת מספיק זמן בקיוביקים.