כזכור לקוראי הבלוג, שניים מידידיי ואנוכי העברנו לילה ויום בירושלים בשבוע שעבר בעקבות הזמנה לביקור מעמית ודודו מ"ירושלים האחרת". פוסט זה מתאר את קורותינו ביום חמישי בלילה של שבוע שעבר, שכלל ארועי תרבות אלטרנטיביים, הרבה אלכוהול ותובנות חדשות לגבי מהותה של ירושלים וילדיה הטובים בשעות שהם צריכים לישון בהן. לפני שנמשיך, ולמען קוראיי שאינם בקיאים בגיאוגרפיה ירושלמית, כל המקומות אשר נכללים בפוסט זה נמצאים במרכז העיר של ירושלים (המערבית) מחוץ לחומות, ולכולם הגענו בהליכה רגלית לא מאומצת.

ובכן, יצאנו מתל-אביב ונחתנו בירושלים בשעה חמש אחר-הצהריים, שעון מקומי. בניגוד לתל-אביב שמתפארת בתחנת האוטובוסים הגדולה (והמסריחה) בעולם, בירושלים התחנה המרכזית צנועה יותר וקרובה למרכז העיר. אחרי שעשו לנו שיקוף בירידה מהאוטובוס (ארזתי לבד) יצאנו לרחוב יפו והתחלנו ללכת לכיוון ההוסטל שלנו שנמצא בכיכר ציון ואף כולל את המרפסת ההיסטורית ממנה בגין הכריז על פירוק האצ"ל ב-1948. ההוסטל ששהינו בו (260 ש"ח לחדר לשני אנשים) נקרא "הוסטל ירושלים" ושמחתי לגלות שבעברו הוא נקרא "מלון תל-אביב". מכאן כבר ראיתי שהמצב רק ילך וישתפר.

אחרי התרעננות קצרה בהוסטל יצאנו לשווארמת מושיקו במדרחוב בן-יהודה. אכלנו מוקדם כדי שיהיה מקום למאנצ'יז בסוף הלילה. משם התחלנו בתוכנית האומנותית והלכנו לארוע "ההערה האחרונה" שהתקיים בכמה חללים במקביל באותו הערב. התחלנו את הארוע ב"דילה" ברחוב שלומציון המלכה, שזהו מקום המשמש לדיונים וחשיבה ביקורתית עצמאית, וכן ספריה וגלריה. התצוגה במקום כללה מספר עבודות וידאו וכן מקרן שקופיות שהקרין עשרות שקופיות אשר נמצאו עזובות ברחוב בירושלים וכללו עשרות מקומות בארץ. אני לקחתי למזכרת שקופית של תמונה של חוף הים של תל-אביב כפי שהוא נראה מיפו בסוף שנות ה-60, כאשר המגדל היחיד בתל-אביב היה מגדל שלום והטיילת עוד לא נבנתה. מה"דילה" המשכנו לאורך רחוב הלני המלכה (כמה מלכות היו פה?!) והגענו למקום אשר אודותיו שמענו רבות – ה"אוגנדה". לצערנו, התאכזבנו קלות מהאוגנדה שהזכיר לנו מעין סלון מזל משופצר. בחלק מסויים של הבר באוגנדה דחיסות עשן הסיגריות עלתה אפילו על זו שבסילון.

לאחר מכן המשכנו לחצר סרגיי, אשר נמצאת במרכזה של אכסנייה מפוארת שבנו הרוסים ב-1890 לטובת צליינים אמידים בבואם לעיר הקודש. כיום הבניין היפהפה מאוכלס בעיקר ע"י סניף ירושלים של החברה להגנת הטבע. מחוץ לחצר ראינו מיצב מטוסי נייר, אשר נועד לשיפור כוח ההרתעה הישראלי. בחצר סרגיי חזינו במיצב של הר אדמה קטן וחלול בו נחשפה אחת מתמונותיו של הצלם עדי נס, לתהליכי הצמחת עובש. כמו כן, ראינו את קבוצת "איפה דנה" מכינה את מיצג נטיעת העץ הזכור מכיכר רבין. אמרנו שלום לסרגיי וברחוב מונבז (אח, איזה שמות יש להם בירושלים) נכנסנו לבית החולים לילדים לשעבר מרינשטיפט, אשר פעל בשנים 1872-1900. בבית-החולים המיצב החביב עלינו היה מסיבת התה של אליס אשר עוצבה סביב שולחן עם אוכל ודמויות מנייר. ביומיום, בית החולים המשופץ משמש כמשכנו של "שבת אחים", ארגון אשר עוזר בטיפול רפואי לילדים לא-יהודיים. מסתבר שבירושלים יש הרבה בניינים שנבנו במאה ה-19 והם מוסיפים קסם רב למקום. את החלק התרבותי סיימנו בסדנת ההדפס בה הוצגו מספר רב של עבודות, אבל כבר היינו מותשים מדי בשביל להתרכז בהן.

מסיבת התה של עליזה

בשלב הזה של הערב הגענו לחלק האלכוהולי. שתינו בירה בפאב בנחלת שבעה וסימסתי לעמית שימליץ לנו על מקומות. מנחלת שבעה המשכנו ל"סול" ברחוב שלומציון המלכה (מה שלומך, שלומצי?). ה"סול" התברר כטאפאס בר מושקע, שאפילו מגיש אוכל לא-כשר רחמנא ליצלן. כאן נשנשנו קצת טאפאסים ולקחנו בקבוק יין ספרדי לסדר את הראש. ניסינו להבין מהיושבים בשולחן לידינו לאיפה לצאת, אבל הם הכחישו כל קשר לירושלים. אחר-כך פנינו לברמן העסוק כדי לברר איפה הברים של הפיק-אפ, על-מנת לבדוק את סצינת הרווקים בעיר. תוך כדי השיחה עם הברמן, שהיה אחד האנשים הבודדים שטענו לירושלמיות, הוא אמר לנו שהוא "מאוד מעריך שבאנו כל הדרך מתל-אביב לירושלים רק בשביל להתאכזב". הברמן עוד הוסיף שכל הכוסיות בתל-אביב הן מירושלים ושכל המקומות הטובים בתל-אביב נפתחו ע"י ירושלמים. אחרי עוד צ'ייסר הלכנו לכיוון ה"יהושע", אשר מכיל את סצינת הפיק-אפ הירושלמית. ה"יהושע" הזכיר לי קצת את ה"אליעזר" בבן-יהודה רק מואר יותר ועם פחות סיגריות. בכל מקרה, שתי הבנות שדיברנו איתן הכחישו בנמרצות כל קשר לעיר ירושלים, וטענו שהן גרות פה זמנית בגלל עבודה (ואחת מהן היא בכלל 5 דקות מחוץ לעיר). מעניין שבתל-אביב מי שהגיע אתמול כבר טוען לתל-אביביות, ובירושלים לא. משהו עם התדמית, כנראה. עוד בירה ב"יהושע" ויצאנו.

במהלך שיטוטינו ברחובות הבחנו בעשרות מכוניות אשר חונות על המדרכה, וחיפשנו את הפקחים. ביום שאחרי, עמית הבהיר לנו שאין פיקוח חנייה בירושלים אחרי שבע בערב, בגלל שבעלי העסקים נפגעים מזה. אכן, מרכז ירושלים הרגיש כמו מתחם בילויים סוער ולא כמו אזור מגורים שוקק, בעיקר בגלל שאין בו כמעט מגורים. כבר הגענו לאחת בלילה וכיכר ציון נראתה כמו המקום הטוב ביותר לתפוס דוסית אמריקאית בת 16. מסתבר שהעיר מלאה בדוסים אמריקאים שעזבו את ניו-יורק בשביל לתפוס ראש כמה חודשים בירושלים, ולעשן איזו נרגילה אוטנטית במדרחוב. במהלך השיטוט נתקלנו גם בפאבים דוסיים, בהם נערי ישיבה שותים לשוכרה, ואפילו בפאבים יותר סטנדרטיים, בהם בנים דוסים (!) התחילו עם בנות. ירחם השם מפני הפריצות ויצר הרע. היכן משטרת הצניעות כשצריך אותה.

בסוף הערב קינחנו בחצי בגט מיותר וחצינו את כיכר ציון דרך המוני ילדים רועשים בחזרה להוסטל. דפקנו לילה משובח בירושלים.

אתם מוזמנים לצפות באוסף קצר של תמונות מהסיור

קשה, קשה שלא להיות בך נביאים