פוסט אורח מאת שי אזולאי.

בשבוע האחרון שמתי לב לכמה התפתחויות מעניינות בפנייה משדרות רוטשילד לשדרות בן ציון. בכל לילה אני רוכב על אופניי מהדירה שלי ברחוב כורש לבריכה של דיזינגוף סנטר ולפני כמה לילות שמחתי לראות שהפנייה משדרות רוטשילד לשדרות בן ציון סוף כל סוף נתברכה במעבר חצייה הגיוני בין מרכז השדרה למדרכה המקבילה (בניגוד למעבר החצייה הקודם שנמצא מעבר לפינה, מחוץ לטווח הראייה של הרכב הפונה, ובשל כך לרוב זכה להתעלמות מהנהגים). מעבר החצייה החדש מחולק לשניים, עם אי תנועה באמצע, ונמצא בדיוק מעבר לפינה כך שכל נהג יוכל לראות את האנשים הממתינים לחצות (אם הוא יעצור או לא, זה כבר סיפור אחר). בכל מקרה, שמחתי הייתה מוקדמת כי כעבור יום או יומיים מעברי החצייה נמחקו ובמקומם צוירו פסי עצירה לרכב, על מנת שנהגי הרכבים יוכלו להפגין אדיבות כלפי בני מינם בלבד, ויעצרו במקום הראוי על מנת לאפשר לרכבים המגיעים ממרמורק להשתלב גם כן. קשה לומר שאני מופתע מהשינוי והעדפת הנהג על פני הולך הרגל (ורוכב האופניים) אולי אני רק מופתע מכך שבכלל חשבו לשנייה על הולכי הרגל, שכן אם לא היו עושים זאת לפחות היו חוסכים בצבע.

בתמונות שלהלן ניתן לראות בבירור את תוואי ושאריות מעברי החצייה הי"ד.

עוד קורבן של מדיניות עידוד הרכב הפרטי

מעברי חצייה שהיו ואינם