עוד בלוג תל אביבי

ראשית, תרשו לי לפתוח בהתנצלות על מיעוט הפוסטים לאחרונה. יש הרבה על מה לכתוב – מאמצי פיזור האוכלוסייה ממשיכים ללא הרף בכל רחבי הארץ, קשישות נדרסות על מדרכות, וכל יום מפותחים כמה כלי תכנון חדשים. אבל אני עמוק בבונקר של הדוקטורט. לפיכך, הפוסט הזה יכיל מספר רב יחסית של לינקים כדי שלא תצטרכו לצאת מהבית בסוף השבוע הזה:

1. אז אחרי שנהרג רוכב האופניים הששי הלונדון החודש (הרחבה כאן), הלונדונרים יצאו סופסוף להפגנה גדולה בנושא. דיוויד המברו מרחיב על האימבציליות של הבריטים. ובעקבות הרג רוכבי האופניים בלונדון בגארדיאן עשו סקירה מסויימת של רכיבת אופניים בערים שונות מסביב לעולם, ואפילו תל-אביב מוזכרת שם. בדרך-כלל בערים פריפריאליות ומצ'וקמקות כמו תל-אביב קשה להגיע למקומיים ומה שיוצא החוצה הם רק המסרים המופרכים של דוברות העירייה, אבל הפעם רותי פליסקין הוסיפה לכתבה של הגארדיאן את המצב האמיתי של שבילי האופניים בתל-אביב:

"A lot of the cycle paths are just painted areas of the pavement, interrupted by bus stops and with pedestrians wandering over them," says Ruthie Pliskin, a PhD student who cycles to university every day. "Even the paved ones along the roads are often blocked by parked cars. They're very narrow, and sometimes it's not even clear which direction you are supposed to cycle.

2. לאור משבר הדיור המאמיר הישראלים מגייסים את כל התושייה שיש ביכולתם. תמר ברס פותחת אוהל ועל הדרך מרחיבה רבות בכל הנוגע לעלויות דיור ותחבורה. אזרח שהתגייס להתמודדות עם פתרון מצוקת הדיור ושיפץ בית אבות לטובת יחידות דקות קטנות בבני ברק נקנס (לא ברור מה עלה בגורל המבנה). מנגד, מדינת ישראל הכשירה בנייה פרברית לא חוקית בנגב.

3. וזו, לשם שינוי, כתבה טובה על דרכי התמודדות ריאליות עם אתגרי הדיור של ישראל ומורשת השיכונים שלנו.

4. במרפסת מפרשנים את הסחרור הנוכחי של מערכת התכנון הישראלית – סחרור שבסופו ייתקעו שוב עם החרטום עמוק בקרקע.

5. בירושלים מצאו ויישמו שימוש אלטרנטיבי למגרש חניה.

6. ואם כבר חניה – גדעון עשת מסביר איך משרד האוצר מתגמל שימוש בחנייה.

7. פקיד היערות קורא לעיריית תל-אביב-יפו להקים בית-ספר על חניון במקום על גינה. העירייה בתגובה: "מדובר בהחלטה שגויה מהיסוד". ברור, שזה שגוי, וכבר נאמר – "אל נא תעקור חנוע".

8. ועכשיו נעבור למקומות אחרים ברשותכם – במינסוטה עוסקים בתכנון תחבורתי מפגר שעולה כסף ציבורי רב תוך הסבת נזקים כבדים לעיירות שם.

9. בטנסי איסוף ילד מבית הספר שלא באמצעות רכב פרטי הינו עילה למעצר.

10. כמה דברים קטנים וההשפעה שלהם על התנהגות בעיר – או בקיצור כל הטריקים שעושות העיריות נגד הומלסים.

11. זה ראש עיריית ריקיאוויק, ג'ון גנאר, וזה קליפ ממסע הבחירות שלו:

12. ונסיים בויזואליזציה מדהימה של תנועת אוניות בים הבלטי:

עשר שנים בתל-אביב,

בין הירקון לאיילון ההווה הולך ומצהיב.

הרחובות שלנו מתעייפים לאטם,

העיר נלחמת על חייה ומקיזה דם.

שני מחזורים של חברים כבר נדדו,

במחוזות גבעתיים, מודיעין וברלין הם לנו אבדו.

את האחרון שעזב לא ראינו כבר מזמן,

כיבו כבר את האור, אבל אנחנו עוד כאן.

תל-אביב מתרחקת עם כל יום שעובר,

ואולי זה רק שאני שמעדיף לוותר.

מתקרבים לצומת נוסף של החלטה,

עוד טוויסט אחד בדרך פתלתלה.

תל-אביב, נשארה עוד מילה אחת של תודה,

על בלגן, מהומה, חיים ואהבה.

אני לא בטוח שנשוב וניפגש,

תמשיכי לחיות, כי את זה כל מה שיש.

(שיר שכתבתי לציון עשר שנות מגורים בתל-אביב)

פוסט אורח מאת נעם הופשטטר.

הערה מקדימה: פוסט זה ממשיך את הפוסט הקודם שעסק במבנה הקואליציה המוניציפאלית הבאה וצולל ביתר שאת לתוך כמה וכמה מצעי מפלגות. מרוכזות כאן הצהרות הבחירות של "הסיעות המתנגדות", אלה שבאופן תיאורטי לא בכיס של חולדאי, בכמה נושאים חשובים. כשייחתמו הסכמים, יש כבר כמה יוזמות שפועלות בעיר (וגם כאן) ומתכוונות להשוות אותם להתחייבויות, לבדוק את המחירים וההישגים. ארבעת הסיעות שאינן עמוק בכיס של חולדאי הן מרצ (6 מנדטים), עיר לכולנו (3 מנדטים), מהפך ירוק ת"א (מנדט אחד) וצדק חברתי (מנדט אחד). הנושאים המובאים להלן מתבבסים על מצע הסיעות המדוברות – המצע של מרצ, המצע של עיר לכולנו, המצע של מהפך ירוק ת"א והמצע של צדק חברתי.

אז הנה הרשימה – מה הבטיחו לקדם?

פתיחת ישיבות המועצה לקהל

למי שלא עוקב – ישיבות מועצת העירייה סגורות לציבור הרחב מזה כשנה לפחות, בניגוד להתנהלות בעבר. הפתיחה מחדש של ישיבות המועצה לקהל היא תנאי מקדים. גם כי כמעט כל המפלגות התחייבו לה, ובעיקר כי זה לא "הישג" מפלגתי, אלא דרישה ציבורית רחבה ובסיסית, ונקודת התחלה לכל מו"מ דמוקרטי. משם והלאה, יש לא מעט על מה לדבר:

שקיפות

לפני הבחירות, כל ארבע הסיעות התחייבו, בתשובה לשאלות של מגזין 'מרפסת', לעיקרון השקיפות, ובפרט לקידום פתיחת המידע שבתקציבי התאגידים העירוניים ופנקס הנכסים העירוני, והמעקב השקוף אחרי ההעברות בתקציב העירוני. חלק גם הוסיפו מיוזמתן: עיר לכולנו – פתיחת ישיבות ועדות העירייה לתושבים ועירוב הציבור במגוון פעולות של המועצה; מרצ – שידור ישיבות המועצה באתר העירייה, פרסום מראש של מסמכים וטיוטות שנוגעים לדיוני המועצה; ו'צדק חברתי' – מפגש "הייד פארק" קבוע של חברי המועצה עם הציבור.

חופים

מרצ: "רצועת החוף הטבעית תשמר" (בניגוד לכיסוי החוף בבטון בפרויקט הטיילת), שמירה על רכס הכורכר הצפוני וביטול תכניות הבנייה שם, ביטול הזרמת השפכים לים, הנגשה לבעלי מוגבלויות, שטח חוף פתוח ותיחום שטחי הכסאות בתשלום.

עיר לכולנו: במצע – נגד כיסוי חוף הים בבטון, שמירת החוף נגיש ופתוח לכל תושבי העיר. מחויבות לעצירת הבנייה ברכס הכורכר (למשל כאן בפייס של הקבוצה להצלת הרכס).

מהפך ירוק בת"א: הצלת שמורת הטבע ברכס הכורכר, עצירת העבודות בטיילת, מניעת המשך הזרמת השפכים לים, הפחתה ניכרת של המסחר בחוף והרחבת השטח הפנוי לציבור בחופים. החזרת שירותי הצלה מלאים והרחבתם.

צדק חברתי: שיקום החופים, עצירת הרחבת השטח הבנוי על חשבון שטח חופי הרחצה.

דרום העיר ויפו – תשתיות והשקעה כללית, בניית תיכון עיוני בדרום

מרצ: המצב כיום: עשרות שנים של הזנחה, עשרות אלפי פליטים ומהגרים קשי יום, והתנערות של העירייה מהתושבים. הבטחות: הקמת תאורה, תיקון מדרכות ושילוט, תגבור פינוי אשפה לפי הצורך, מיפוי עם התושבים של בעיות בטחון אישי ופתרונן. תיקון תשתיות הביוב בשכונות הדרום. השמת פליטים בעבודה במקום מהגרי עבודה. תקצוב תשתיות כולל מספר הפליטים. הפסקת השימוש בתחנה המרכזית. מתחמי אמנות וסדנאות, חיזוק יוזמות תרבותיות. מיפוי רחובות ובניינים לשימור. הפסקת הליכים חד-צדדיים מול התושבים. מתחייבים לבניית בי"ס תיכון עיוני.

עיר לכולנו: הפסקת ההזנחה של שכונות הדרום ויפו, ניצולן הכלכלי ומסחורן. השקעות בביטחון אישי, תשתיות ושירותים ראויים בדרום העיר – תאורת לילה, תברואה, חינוך – בהתאם למספר האנשים החיים באזור. החזרת תקציבים לשירותי הרווחה בדגש על הדרום. מאבק בהפרטת השירותים החברתיים השונים בדרום ויפו ובכלל. תעדוף בתקציבים כדי להשוות את ההישגים בחינוך בדרום וביפו עם שאר העיר. שינוי ארנונה בהתאם למצב הכלכלי. שמירת המורשת התרבותית והאדריכלית, בפרט בדרום ובמזרח. הקמתם וחיזוקם של בתי ספר עיוניים בדרום העיר.

מהפך ירוק בת"א: אזורי מגורים ירוקים לצעירים ולמשפחות צעירות בדרום העיר ויפו, הפיכת התחנה המרכזית החדשה לקמפוס אקדמי, מעונות סטודנטים ואכסניה למבני ציבור, משרדי עירייה וממשלה.

צדק חברתי: הסעות וארוחות חמות לתלמידים באזורי מצוקה, הקפאה ובחינה מחדש של צווי הריסה בדרום העיר, ביטחון אישי לתושבים ומענה הומניטרי לפליטים, תגבור כוחות שיטור ואכיפה בדרום, הפחתה מידית של זיהום האוויר מתחנה המרכזית החדשה (ובכלל), חיבור שכונות הדרום לשאר העיר בהחזרת קווי אוטובוס חשובים ורצף שבילי אופניים, הקמת מוסדות תרבות בשכונות הדרום ולשדרוג מתנ"סים קיימים, הקמת בי"ס תיכון עיוני חדש ומוסדות חינוך נוספים בדרום העיר.

דיור

מרצ: עקרונות: הפסקת ההפרטה של קרקע עירונית, הכוונה של "שוק הדירות" ע"י דיור בבעלות העירייה, שמאפשר מגורים גם לעשירונים הנמוכים בחברה. שימוש בתוספות קומות (תמ"א 38), בפינוי-בינוי ובהשמשת נכסים נטושים לחידוש הדיור הציבורי, דרך חברה עירונית; נציבות שכירות עירונית לייעוץ לשוכרים ומיפוי מחירי השכירות בעיר.

עיר לכולנו: העיר נבנית לעשירים בלבד, פירוק קהילות ושכונות. יש לבלום את זה ולהבטיח את הזכות לחיים קהילתיים בעלי משמעות, ודיור נאות – גם בטווח הארוך. יותר ספציפי: העדפת צורכי האוכלוסייה על המחירים של "השוק". בפרט: מדיניות שתציע דיור לשכירות, דיון מוגן ודיון ציבורי, עם הפנים גם לדיור קואופרטיבי. מניעת הריסות כפויות ביפו ובדרום העיר, תכנון ופיתוח בשיתוף עם התושבים ולמענם ועיגון של זה בחוקי-עזר עירוניים. במהלך המחאה, גם העלתה להצבעה במועצה הצעה להקמת חברה עירונית שתבנה דיור בבעלות ציבורית (בווידאו כאן, מדקה 07:10).

מהפך ירוק בת"א: בניית אלפי יחידות דיור בר השגה, רשות עירונית להגנה על זכויות ותנאי המגורים של שוכרי דירות בעיר, קידום תמ"א 38 ו"פינוי בינוי". הפיכת אזור התחנה המרכזית הישנה לשכונת צעירים חדשה.

צדק חברתי: הקפאה ובחינה מחדש של צווי הריסה, ייעוץ וליווי לתמ"א 38, הנחות בארנונה ופריסה ללא ריבית של חובות לעירייה למעוטי יכולת. דיור בר השגה ולצעירים (לאו דווקא בבעלות עירייה).

תחבורה ציבורית

מרצ: שינוי מדיניות. המצב הקיים – קריסה וסכנה בריאותית; הרכבת – אין מה לסמוך על זה, ובכל אופן רחוקה. לכן – מערכת הסעת המונים מבוססת אוטובוסים, בצירים מוגדרים, עם עדיפות מוחלטת בכבישים; אגרת גודש שמייקרת כניסת רכב פרטי לעיר; הפעלה של car sharing עירוני; בלילה – פתיחת חניונים עירוניים וחניונים פרטיים שאינם פעילים.

עיר לכולנו: המצב – זיהום אוויר, רעש, צפיפות איומה. מבחינת איכות סביבה – מצב חמור. לכן: נתיבים מהירים לתחבורה ציבורית רציפה, הגבלת כניסת כלי רכב פרטיים ללב העיר.

מהפך ירוק בת"א: מעבר לשאטלים ציבוריים על חשמל וגז בלב העיר, צמצום תנועת רכב פרטי ל-30%, תגמול למוותרים על תו-חניה, היטל גודש על מכוניות פרטיות שנכנסות מחוץ לעיר, תוך 5 שנים – סגירת 10% מהרחובות לכלי-רכב.

צדק חברתי: החזרת קווי אוטובוס מהדרום לשאר חלקי העיר, רצף שבילי אופניים צפון-דרום, סיום מהיר ככל האפשר של פרויקט הרכבת הקלה.

זכויות עובדות ועובדים, העסקה הוגנת

מרצ: העירייה שאמורה מובילה העסקה פוגענית ומפלה, בעיקר בתחום עובדי הקבלן. התחייבויות: להפסיק העסקה קבלנית בעירייה (בהוראה, בניקיון, ועוד) תוך 3 שנים (ותוך שנה אחת – קבוצות מסוימות), תו-תקן עירוני, חברתי-סביבתי לעסקים שמחייב העסקה הוגנת, והעדפת עסקים כאלה בחוזים של העירייה. פעילות הסברה עירונית לקידום זכויות עובדים בעיר.

עיר לכולנו: העסקה הוגנת. העסקה ישירה ולא קבלנית ע"י עירייה, ייצוג הולם לנשים וכל קבוצות האוכלוסייה בכל הדרגים, עידוד התארגנויות עובדים ושיתוף פעולה עמן, הגנה על קהילת מהגרי העבודה ביחסי העבודה, צמצום היקף המסחר ביום מנוחה שבועי, קידום תו-תקן חברתי עירוני לעסקים, שמותנה ביחסי עבודה הוגנים, העסקה ישירה והעדפה מתקנת.

פליטים

העמדות המפורטות נסקרו כאן. הנה תמצית:

מרצ: המצב נורא – לפליטים ולתושבי הדרום גם יחד. בינתיים, העירייה מתעלמת. מה צריך לעשות? לחץ של העירייה למדיניות ארצית של היתרי עבודה לפליטים במקום מהגרי עבודה, באזורים שונים בארץ, ותגבור ההשקעה העירונית בדרום (תברואה, תשתיות, רווחה, חינוך) בהתאם למספר הנפשות בשכונות, כולל הפליטים.

עיר לכולנו: הקושי וההזנחה גדולים מאוד. לפעול לקידום פתרונות עירוניים וממשלתיים. בפרט: הגדלת התקציבים (תברואה, תשתיות, רווחה, חינוך) המיועדים לשכונות בהן מרוכזים פליטים ומהגרי עבודה, בהתאם למספרי האנשים החיים בהן בפועל.

צדק חברתי: מתן מענה הומניטרי לפליטים, חוק עזר עירוני לצפיפות מקסימלית בהשכרת דירות, פעולה להקמת מוקדי תעסוקה ודיור לנתינים זרים, מחוץ לגבולות העיר.

נעם הופשטטר הוא פעיל פוליטי, חוקר ועובד בתחומים שונים ב'חברה האזרחית'.

פוסט אורח מאת נעם הופשטטר.

יום הבחירות המקומיות מאחורינו עם קצת יותר מ-30% הצבעה. בפתק אחד נבחר ראש-עירייה חדש-ישן, ובפתק השני נבחרו חברות וחברי מועצה, ובהם לא מעט פנים חדשות. מה שעדיין לא ידוע לגמרי הוא אלו מפלגות יחברו לקואליציה הבאה של חולדאי, ואלו ישמשו כאופוזיציה , ולאיזו מדיניות יתחייב ראש העירייה ל-5 השנים הקרובות – אם בכלל.

בדומה לכנסת, גם מועצת העירייה (בתל-אביב-יפו מדובר ב-31 חברים כולל ראש עירייה) תתחלק בין מפלגות שיחליטו לתמוך בראש העירייה ולשבת בקואליציה, לבין אלה שלא יסכימו לשתף פעולה, ויישבו באופוזיציה. אבל להבדיל מראש-הממשלה, ראש העירייה נבחר בפתק נפרד, בבחירות ישירות – ולכן הוא לא ממש תלוי בקואליציה (אמנם עקרונית היא יכולה להדיח אותו, אבל זה מקרה קיצוני). אז לחולדאי עלולים להיות חיים קשים במועצה, כמו בשנים האחרונות, אבל זה לא יחסום את סמכותו להפעיל את מנגנון העירייה. ובכל זאת, לאופוזיציה יש כלים לרסן את ראש העירייה: לתקוע דברים בצינורות, להתעקש על שקיפות והליך ראוי, לבקר ולהציע אלטרנטיבות, להסביר דברים לתקשורת וכו'. בימים האלה מתנהל בין חולדאי לבין חלק מהסיעות מו"מ על הצטרפות לקואליציה של חמש השנים הבאות. בינתיים, המו"מ חשאי ולא שקוף, ורובנו לא מודעים לקיומו. הכתבה הזו באה לתאר קצת מה קורה, חלק מהעין הציבורית שצריך לפקוח על המפלגות, כבר בשלב הזה.

מו"מ עם חולדאי*: למה בכלל?

החוק במדינה (בעיקר פקודת-העיריות), שקובע את מבנה הסמכויות בעיר, נותן לראש העירייה כח גדול מאוד, ומקשה על אופוזיציה עירונית לקדם חלופות למדיניות שלו (להבדיל מלהפריע לה):

1. ראש העירייה, הוא זה שמחלק את סמכויות הביצוע העירוניות והאחריות על תקציביהן (חינוך, תברואה, רווחה וכו') – לפי תחומי-אחריות, ועדות עירוניות, תקציב וכו' (למעט ועדת הביקורת העירונית). לפי הניסיון, חולדאי מקמץ במתן סמכויות כאלה למפלגות שיש להן מחשבה עצמאית.

2.  ראש העירייה יכול למנות לו  עד חמישה סגנים בתשלום. השכר הגבוה שקובע החוק לסגנים (כ-30,000 ₪ לחודש) הוא קלף רציני, במיוחד משום ששאר חברות וחברי המועצה משמשים בתפקיד התובעני ללא שכר (גם זה לפי החוק).

3. לראש העירייה יש גם השפעה גדולה מאוד על מינויים בכירים בעירייה, יו"רים ודירקטורים בחברות עירוניות (בתל-אביב יש 33 חברות כאלה וכ-300 דירקטורים בכל רגע נתון), במועצות דתיות, ועוד ועוד תפקידים וכיבודים.

סיעות שמחליטות להיכנס למו"מ אמורות לדרוש מראש העירייה מקסימום סמכויות ביצוע והתחייבויות כתובות לפרויקטים, תפקידים וכיווני מדיניות שחשובים להן. כמה שיותר ברור ומחייב עם תאריכים ותקציבים – עדיף. הכל חייב להיות גלוי לציבור. לכן, ההתלבטות הראשית במו"מ היא בין איזה שיפור אמיתי אפשר להשיג בקואליציה, לבין תמיכה בצעדים שלא מאמינים בהם: על מה להתפשר, עד כמה, ובשביל מה. לכן גם חשוב שהמפלגות יידעו שאנחנו צופים בהן כל הזמן.

בקרוב ייחתמו עם ההסכמים הקואליציוניים, ויפורסמו במלואם באתר העירייה (לפי החוק – הנה הסכמי 2008). ההסכמים יהיו מדד ראשון להבטחות הבחירות: האם הסיעות יקבלו התחייבויות ברורות ואילו? האם ייכנסו לקואליציה בזול? על אילו עקרונות ישמרו גם במחיר ישיבה באופוזיציה?  המו"מ הקואליציוני הוא עוד הזדמנות לתושבים להשפיע על עתיד העיר דרך לחץ ציבורי. אז מה, בעצם, קורה עכשיו במו"מ?

המספרים מדברים – לחולדאי כבר יש קואליציה מבטון מזויין

רון חולדאי ירצה להמשיך במדיניותו מ-15 השנים האחרונות, והיא לא צפויה להשתנות בלי לחץ רציני. לחץ כזה יכול לבוא מאיום באופוזיציה לוחמנית ועקשנית במיוחד. אנחנו יודעים שבשטח יש הרבה כוחות שמתנגדים לראש העירייה. מה קורה מבחינת המפלגות שנבחרו למועצה?

בואו נספור מנדטים: לחולדאי יש בכיס את הרשימה שלו ('ת"א 1', 5 מנדטים), ואת רשימות-הלוויין, שמתואמות אתו תמיד ובהכל. אלו הם: ה'צעירים' (4 מנדטים), ה'גמלאים' (2), ו'יש עתיד' (מנדט אחד). להן הוא חייב רק מינויים, ולא צריך להתפשר על מדיניות – פשוט כי הם מסכימים עם דרכו.

לידן נמצאות 'הליכוד' (2) ואיחוד הרשימות הדתיות (3) – סיעות מעט עצמאיות יותר, אבל כבר רגילות לשבת עם חולדאי ודי מסכימות אתו. כלומר – כמה מינויים והכרזות, בלי שינוי מדיניות רציני, והן בפנים. מפלגת "דרום העיר" (1), שהוקמה כדי לשנות את מדיניות ההזנחה של דרום תל-אביב, חברה לאחרונה ל"צעירים", וכפי שסוכם רשמית, שתיהן יישבו בקואליציה ויחלקו ביניהן סמכויות מגוונות, בינתיים בלי התחייבויות לפרויקטים ספציפיים. בסך הכל, מדובר בקואליציה של 18 מנדטים, כלומר – חולדאי מגיע לשולחן המו"מ כשהוא חזק, והמשך כהונתו מגובה ברוב ממושמע.

מה ניצב מול הקואליציה הזו? כשמחברים יחד את הסיעות שטרם חברו לחולדאי, מקבלים את מרצ (6 מנדטים), עיר לכולנו (3), 'מהפך ירוק' (1, רצה על נושאי סביבה, קיימות וחברה), ו-'צדק חברתי' (1, תמכו בהורוביץ). סך הכל – 11 מנדטים. נכנה אותן כאן "הסיעות המתנגדות": כולן תקפו באופן חריף את (המדיניות של) ראש העירייה, אבל אף אחת מהן לא הבטיחה שלא תשב אתו בקואליציה.

בין לבין נשארים מסלאווי (1) ורשימת ההורים (1). שלמה מסלאווי עשוי להיכנס לקואליציה, או להישאר בחוץ ולטפח את ההסתה נגד הפליטים ומהגרי-העבודה בעיר. ייתכן מאוד שגם סיעת ההורים תמצא את הנוסחה להשתתף בשלטון – אך אלה ספקולציות בלבד.

אז אם יש כבר קואליציה – למה המו"מ עדיין חשוב? מה אפשר להרוויח בו? מה יש להפסיד? תהיה בכלל אופוזיציה? מה מונח על הכף? אמרנו שכרגע יש 11 מנדטים ששוקלים האם להיות באופוזיציה. לפי החוק, זה בדיוק מספיק כדי לחייב את המועצה לקיים כל מני דיונים, אבל לא להרבה יותר מזה. ברור שחולדאי חזק גם בתוך המועצה. מסקנות מהירות:

1. כדי להרים אופוזיציה חברתית משמעותית לא תספיק הפעילות בתוך העירייה: הסיעות והציבור שיתנגדו למדיניות חולדאי יצטרכו לחזק את החיבורים ההדדיים ביניהם – וכך גם להתחזק בתוך המועצה ולהמשיך ולבנות את המחנה החברתי שינצח בפעם הבאה.

2. מאחר שראש-העירייה מגיע למו"מ כשהוא חזק, ל"סיעות המתנגדות" יהיה קשה להשיג הישגים משמעותיים בהסכמים הקואליציוניים. הציפיות הגבוהות שיצרו התייחסו למצב שבו הן שולטות בעירייה. אבל המציאות הפוכה, וחולדאי לא יהפוך למדואל וגם לא להורוביץ. ועדיין, חובה לבדוק בזכוכית מגדלת מה על מה יוותרו ועל מה לא, עד כמה יהיו נאמנות או יפנו עורף לבוחרות/ים שלהן;

3. אם "הסיעות המתנגדות" ייכנסו לקואליציה בלי חתימה של חולדאי על שינויים ברורים ורחבים במדיניות החברתית, זה עלול לפגוע במצב המחנה החברתי בעיר (למעלה מ-40%). זו בדיוק ההסיבה שראש העירייה מעוניין בהן בקואליציה – למרות שהוא לא חייב אותן, וגם אם זה יעלה לו קצת פה ושם. "המתנגדות" עדיין מחזיקות משהו יקר-ערך ומיוחד: תקווה ואנרגיה ציבורית. הצטרפותן לקואליציה תקשה על ההתנגדות האזרחית לחולדאי, וגם על הקהילה שמתנגדת לשיטה הכלכלית-חברתית שלו, ושל תומכו המוצהר, יאיר לפיד.

4.  יוצא שבכל מקרה, שיתוף פעולה במו"מ וחזית מאוחדת של "הסיעות המתנגדות" יחזקו אותן ואת דרישותיהן. חלק מהן מבינות את זה היטב.

5. צפויות לנו חמש שנים לא פשוטות, שבהן נצטרך לפקוח עין על נבחרינו, וגם להשתתף בעצמנו בבניית האלטרנטיבה המתונה והאנושית למדיניות העירונית. כרגע, המו"מ מתנהל בחוסר שקיפות מטריד, כשלמעשה הכל עוד פתוח.

לכן חשוב לעקוב אחרי המו"מ: מיידית, לדרוש יותר שקיפות (ממש כמו שדורשים מהעירייה), ולאחר מעשה – לבדוק מי נכנס ומי לא, מה התמורה ומה המחיר.

* בפוסט הזה אין התייחסות לשמועות לא מבוססות, שכרגע משפיעות על המו"מ יותר משהן עולות ממנו.

נעם הופשטטר הוא פעיל פוליטי, חוקר ועובד בתחומים שונים ב'חברה האזרחית'.

בהמשך לפוסט על האימפוטנציה התחבורתית בה שרוייה ההנהגה הפוליטית של העיר תל-אביב אנחנו נדרשים לשני דברים:

1. לחץ רציף, בלתי פוסק ומתמשך על מנת לגרור את המערכת הפוליטית המפגרת קדימה בכל האמצעים שיש.

2. מתן המלצות פשוטות לצוותים הטכניים שאחראים להוציא את העגלה מהבוץ. החלק הזה הרבה יותר קל מכיוון שתכנון תחבורת אופניים הוא אלמנט טכני פשוט שכבר יש לו שנים ארוכות של פתרונות בכמה מקומות.

אבל לפני שניגש למשימה הפשוטה חשוב להבין שתל אביב וגוש דן לא לבד בפיגור המדהים שלהם. ראשית, לפניכם סרטון של בחור הולנדי שעוסק בתחבורת אופניים על מצב תשתיות האופניים בארה"ב. כן, גם שם ברוב המקומות הפיגור קשה ביותר, ברמה תל אביבית ממש. גם שם אופניים לא נתפסות ברוב המקומות ככלי תחבורה לגיטימי, אלא כמשהו ספורטיבי שנועד לפנאי ולילדים:

ועכשיו סרטון דוקומנטרי קצר על שליחי אופניים בבריסל, אחת הערים הכנועות ביותר לרכבים פרטיים. הכשלים התחבורתיים המתוארים בסרטון הזה מזכירים את ישראל במובנים רבים. אחד המרואיינים הטובים הוא ראש העירייה לשעבר של קופנהאגן, קלאוס בונדאם. מומלץ ביותר:

מסתבר שתל אביב לא לבד, אלא שייכת לשורה ארוכה של מטרופולינים מפגרים ושגם באירופה ובארה"ב יש תופעות דומות. כמובן, שגם הפתרונות לאתגרים האלה הם דומים ובכך נעסוק בפוסט הבא.

נראה שהמילה הנכונה לתאר את הקדנציה הקרובה של רון חולדאי בראשות העירייה היא סטגנציה, כלומר קפיאה ודעיכה. אין ביטוי גבוה יותר לזלזול של רון חולדאי בתפקידו מאשר בכך שהוא החליט לוותר לחלוטין על המשימה מס' 1 – החזרת המדרכות להולכי הרגל. היום, לראשונה מאז הבחירות, התייחס חולדאי לראשונה למצב האלים, המסוכן והמביש שמתרחש יומיום על גבי מדרכות עיר הפח תל-אביב. לפניכם, דבריו של חולדאי בנוגע לשילוב האלים של אופניים, אופנועים והולכי רגל:

אנחנו בתקופת מעבר בתל אביב-יפו. הפכנו את האופניים לכלי תחבורה לגיטימי שבמסגרתו לוקחים את הילדים לגן, הולכים לעבודה, לבילויים וכו'. השימוש באופניים גדל בצורה דרמטית וזה תהליך חיובי.
אלא שתוך כדי זה קרו שני דברים בעייתיים –
1. אנחנו רואים יותר ויותר כלים דו-גלגליים ממונעים שמשרד התחבורה מתעלם מקיומם ולא קובע לגביהם חוקים ותקנות – מה מותר ומה אסור בנוגע לכלים האלו.
2. המשטרה אינה אוכפת רכיבה של כלים דו-גלגליים על מדרכות, גם לא קטנועים שרוכבים במהירות בין הולכי רגל ומסכנים חיי אדם, ואינה אוכפת כאשר הולכי רגל הולכים על שבילי אופניים.

פקחי העירייה מנועים מלפקח ולאכוף חוקי התנועה מפני שממשלת ישראל אינה מעוניינת להעביר סמכויות לשילטון המקומי ולפקח על הנעשה על המדרכות והכבישים. זה הפרדוקס הגדול שעליו אני מתלונן כבר חמש עשרה שנה מול ממשלת ישראל וכנסת ישראל – תנו לנו, לראשי הערים, את היכולת לנהל את הערים שאנחנו אחראים עליהן.
אז מה אנחנו כן עושים במסגרת היכולת שלנו?
אנחנו ממשיכים להשקיע עשרות מיליוני שקלים בשנה כדי לייצר תשתית נפרדת לרוכבי אופניים מהולכי הרגל – ממש כמו שעשינו בשביל האופניים בטיילת, ברחוב פנקס, בלוך, בן צבי, רמז, נמיר, משה דיין ועוד.

דבריו של ראש העירייה מאופיינים בשילוב מושלם של דברור חולדאיסטי העומד על שלושה חלקים:

1. לקיחת קרדיט על טרנדים עולמיים שאינם קשורים לראש העירייה. רכיבה על אופניים במרחבים אורבניים היא טרנד שעולה וצומח בשנים האחרונות באינספור מרכזים אורבניים מסביב לגלובוס, בעולם המערבי וגם בעולם הלא-מערבי. רק בשבוע האחרון התבשרנו שברוב מדינות אירופה מכירות אופניים עולות על מכירות כלי רכב, וגם בממלכת המכוניות של ארה"ב הטרנד הזה תופס תאוצה. בדומה לחבריהם במערב, גם הישראלים רוצים לרכב על אופניים ולהרגיש צעירים, יפים, בריאים וירוקים.

הביקוש לרכיבה על אופניים הוא עצום. למרות שעיריית תל-אביב-יפו עושה הכל כדי למנוע מהאופניים להפוך לכלי תחבורה לגיטימי ולא מקדמת בניית תשתיות בטוחות לרכיבה על אופניים, הציבור רוכב ברגליים על אופניים, אופניים חשמליות, קורקינטים חשמליים ודחלילים מעופפים. אפשר לומר בביטחון, ששיעור הרכיבה בתל-אביב היה גבוה בהרבה אם היו בה תשתיות סבירות. השימוש באופניים בתל-אביב גדל וימשיך לגדול, למרות הכשלים התכנוניים של העירייה ושל רון חולדאי.

2. זריקת אשמה על גופים ממשלתיים תוך התעלמות מהסמכויות שבידי העירייה. ההגנה הכי טובה היא התקפה, ולכן כדי להסיט את האש רון חולדאי בוחר בתרגיל ידוע – "הממשלה אכלה לי ושתתה לי, ואני בכלל מסכן חסר סמכויות שכמוני". מסתבר שחולדאי אינו חסר סמכויות כלל וכלל, למרות שהוא בהחלט אוהב להציג את עצמו כאימפוטנט בכל הקשור לסוגיות מאתגרות הדורשות טיפול (רשימה לדוגמה כאן). כל הסמכויות בדבר אכיפה של עצמים דוממים, כלומר של אופנועים חונים ומכוניות חונות נמצאות בידיו של חולדאי. חולדאי אינו משתמש בסמכויות שכבר ניתנו לו, ואין זה סביר שיעשה שימוש בסמכויות נוספות במידה ויועברו אליו. לחולדאי אין כלל מדיניות בנוגע לחניית אופנועים במרחב הציבורי, למרות שבערים דומות בעלות מזג אוויר חם, ישנם חוקי-עזר ברורים אשר נאכפים בנוגע לחניית אופנועים. עקב כך יוצא שאחד האלמנטים שאוכלים חלק נכבד ממדרכות מרכז העיר הם אופנועים דוממים. נוסף על אופנועים, חולדאי החליט לאפשר ברוב שעות היממה ובסופי שבוע חנייה של מכוניות על מדרכות העיר – השילוב של חניית מכוניות ואופנועים על מדרכות העיר הוא באחריותו הבלעדית של חולדאי הרופס ומדובר בשילוב קטלני למרחב הציבורי.

3. הבטחות שאינן מגובות בתוכניות עבודה. חולדאי מבטיח שהוא ימשיך לפעול יצירת שבילי אופניים מופרדים. יש שיאמרו שהשבילים המופרדים הקיימים שווים לתחת. מעבר לכך, על פי תוכנית העבודה של עיריית תל-אביב-יפו, אין כל כוונה לבצע שבילי אופניים מופרדים ברחובות בעלי מידת החיכוך הגדולה ביותר. מדובר ברחובות המסחריים העמוסים במרכז העיר ובראשם אבן-גבירול, דיזנגוף, בן-יהודה ואלנבי, שבהם ישנה תנועה רבה של הולכי רגל, אופניים ותחבורה ציבורית. למרות זאת, אין כוונה לטפל בחיכוך הבלתי-נסבל שעל מדרכותיהם האלימות. רק כדי להדגיש אני אחזור על הכל בתמצות והדגשה: רון חולדאי אינו מתכוון לטפל ביצירת שבילי אופניים מופרדים ברחובות שבהם מידת החיכוך בין הולכי הרגל ורוכבי האופניים היא הכי גבוהה – אבן-גבירול, דיזנגוף, בן-יהודה ואלנבי. אז בשביל מה רון חולדאי מבטיח שהוא ימשיך לקדם שבילי אופניים מופרדים? כי הוא יודע שכמעט אף אחד לא יבדוק את הבטחותיו חסרות השחר.

ברשותכם, נסכם את עיקרי הדברים: רון חולדאי ויתר לחלוטין על החזרת המדרכות להולכי הרגל. למרות שהעובדות מוכיחות שהטרנד הדו-גלגלי הוא כאן כדי להישאר ולהתחזק, רון חולדאי מעדיף לרבוץ בחדלונו תוך שהוא מטיח בוץ בגופים ממשלתיים ומנסה להסתיר את המחדל המתמשך שהוא אחראי לו. אם רון חולדאי היה איש רציני, במקום לקחת קרדיט על זריחת השמש הוא היה צריך לגרוס את תוכנית העבודה הקיימת לשבילי אופניים ולקדם תכנון בזק ובו יישום מיידי של שבילי אופניים במוקדי החיכוך הגבוהים. זה לא דורש שיפוצים משמעותיים, אלא קצת הסטה מזכות הדרך של הרכבים הממונעים השמנים לטובת האופניים וחבריהם. ניתן לעשות זאת עם עמודונים ובתוך פחות משנה לבצע שינויים מסיביים ואחרי זה להמשיך עם שיפוצים של ממש. בנוסף, נדרשת אכיפת מדיניות חנייה שלא תאפשר למדרכות העיר להפוך לשדה קרב אורבני של מכוניות ואופנועים דוממים. אבל, אני לא ממליץ לכם לחיות באשליות. באיכילוב, האגף האורתופדי עובד שעות נוספות (כאן, בדקה 38:20). בגלל שחולדאי מתנגד לקידום שבילי אופניים שיפגעו בזכות הדרך של המכוניות הפרטיות. וכמו שנעמי מדרשי כבר דרשה – מדרכות תל-אביב הפכו לגיהנום להולכי הרגל.