כפי שציינתי בשבוע שעבר, אחת המשימות הגדולות והאפשריות של ראש העירייה הבא ומועצת העירייה הבאה היא יישום של מדיניות חנייה לא קומוניסטית בתל-אביב-יפו. פוסט זה נשען ברובו על אבחנותיו של אלאן דרנינג (Alan Durning) ממכון Sightline שיושב בסיאטל ואשר ערך סדרה מעולה של פוסטים בנושא חנייה. אני אצטט את תמצית העניין התל-אביבי:
מדובר בנושא הפוליטי הרגיש ביותר ובהתאם האנכרוניסטי מכולם שאפילו נרשמה בו נסיגה משמעותית בקדנציה האחרונה בתל-אביב. נושא החנייה קשור קשר הדוק הן לדיור והן לתחבורה ותעדוף קיצוני של דיור למכוניות טומן בחובו דחיקה של מגורים לבני אדם. יש כבר גם פתרונות טכניים וחשוב מכך – פתרונות פוליטיים, שבאמצעותם החנייה ברחובות יכולה להפוך מנטל כאוב, לנכס אהוב. גל השינוי בתחום החל באחת הערים הכי מכורות לחנייה שהיו – סן פרנסיסקו, ועכשיו הוא מגיע גם לאחותה הגדולה והמכוערת – לוס אנג'לס ואפילו לניו-יורק. משם הוא יחלחל גם לכאן בעתיד (הקרוב).
כדי להבין על מה אנחנו מדברים כשאנחנו מדברים על חנייה, צריך לצמצם את הנושא ללב ליבו של העניין שנמצא לרוב במוקד הויכוח – החנייה הציבורית בכחול-לבן שבה ניתן לחנות בחינם, בפרט באזור הסמוך למגורי בעל הרכב. הנושא הזה מייצר את מה שדרנינג מתאר כתחושת טריטוריאליות על המרחב הציבורי ובפרט על החנייה הציבורית. ראוי לזכור כי השטח הציבורי אשר ניתן לחניית מכוניות אינו בבעלות פרטית של אף אחד, ולמעשה ניתן ע"י כלל תושבי העיר (כולל אלו שאינן להם אפילו מכונית אחת!) לטובת דיור חינמי למכוניות. בפוסט משובח ביותר דרנינג מתאר לאלו פסיכוזות מגיעים אנשים בעקבות תחושת הטריטוריאליות על המרחב הציבורי המוקדש לחנייה. זו אחת הסיבות שתושבים מתנגדים לפיתוח ותוספת מגורים באזורים שבהם הם גרים, כי הם חשים שכך תילקח להם החנייה על-ידי פולשים חדשים, למרות שכמובן שום חנייה לא תילקח מהם, שכן מדובר בנכס ציבורי שאינו בבעלות פרטית.
כמו שהקוראים הותיקים כבר יודעים, מדיניות חנייה קומוניסטית (כמו כל מדיניות קומוניסטית בכל תחום שהוא) מייצרת עיוותי שוק קיצוניים ביותר ומביאה לחוסר יעילות ועלויות עצומות הן למי שמשתמש במוצר אשר מחולק בצורה קומוניסטית, והן למי שלא משתמש במוצר בכלל. השיטה שבה מנסים לתת לכולם מוצר שנמצא בכמות מוגבלת בחינם נועדה לכישלון. הסובייטים ניסו את זה עם לחם, חשמל ושאר אלמנטים בסיסיים. בגלל זה היו תורים ארוכים ללחם, ולא תמיד נשאר לכולם, וגם החשמל היה במחסור עז. בישראל למזלנו לא מחלקים חשמל בחינם (חוץ מלמיעוט קטן) ולא נותנים מי ברז בחינם, ולא נותנים לחם בחינם לכולם בלי הגבלה (אפילו לא לחם אחיד!). אבל מוצר אחד כן נותנים בחינם כאילו אין בו מחסור – דיור למכוניות (חנייה בשפת העם). והתוצאה? מחסור עז בחנייה, תורים ארוכים, תסכול, ועלויות ציבוריות עצומות לכל הסובבים. ומה כל הפוליטיקאים בכל הארץ מבטיחים? עוד חנייה בחינם. כמו שניתן לראות יש כאן מקרה קשה של חוסר הבנה וחוסר רצון להתמודד עם שורש הבעייה, תוך הבטחות לדברים שלעולם לא יתקיימו בעולם האמיתי.
ועכשיו לבשורה הגדולה. נמצא פתרון פוליטי יצירתי שמאפשר יציאה מהחור השחור של החנייה החינמית. הפתרון מבוסס קודם כל על תמחור חנייה לפי ביקוש כפי שמפורט כאן (וגם עם דוגמאות ובעברית כאן). לפני שנמשיך, הנה וידאו שמתאר את הבסיס בנוגע לתמחור בניסוי החנייה הענק בסן פרנסיסקו שמבוסס על הפיתוחים של פרופ' דונלד שופ, מושיע האנושות:
זה הפתרון הטכני, אבל הפתרון הפוליטי הוא האלמנט הקסום באמת בסיפור הזה. כפי שכבר אמרנו, תחושת הטריטוריאליות, יחד עם הכוח הפוליטי שיש לאנשים בריאים ומבוססים בגיל העבודה מקשה מאוד על יישום הפתרון הטכני הקל של הפיכת החנייה ברחובות למוצר שמתנהג דומה יותר למוצרים אחרים מתחום התשתיות, ועולה כסף כל הזמן. הפתרון נמצא בניצול חולשה אנושית אחרת שחזקה יותר אפילו מתחושת הטריטוריה וזו תאוות הבצע. כפי שמפרט דרנינג, בפוסט שראוי להיכנס להיכל התהילה של פוסטי התכנון, אנשים מוכנים לגביית תשלום עבור חנייה ברחובות שבהם הם גרים או ברחובות שבהם יש להם עסק מסחרי, כאשר הם יודעים שההכנסות מאותה גבייה יגיעו לאזור שלהם חזרה – לתחזוקת רחובות ברמה גבוהה יותר, לבתי-ספר, להשקעה בפארקים ועוד ועוד, הרבה פעמים לפי בחירת הקהילה שנהנית מההכנסות שנצברות ברחובותיה. דרנינג מביא דוגמאות רבות ממקומות שונים ברחבי ארה"ב שבהם הפתרון שמכונה "Parking Benefit District" מופעל. הוא גם דן באפשרות של העירייה ליצור מכסה של אישורי חנייה עבור התושבים הקיימים ולאפשר סחר באישורי החנייה האלה (ולא לייצר עוד אישורים כאלה בהמשך). הייתם יכולים לחשוב שהסוג הזה של פתרון יתאים רק בסן פרנסיסקו הלכאורה-ליברלית, אבל הוא מיושם כבר בכמה וכמה מקומות.
המקום המפתיע ביותר (מבחינתי) שבו הוא מתאר יישום של חנייה בתשלום שהכנסותיה הולכות לשיפור האזור בו היא נגבית אינו מקום שמזוהה עם אורבניסטיות כבדה, תחבורה ציבורית יעילה ומרחבים מגוונים להולכי רגל ואופניים. אנחנו, גבירותיי ורבותיי, מדברים על יוסטון, אחת מהערים המפורברות ביותר בעולם. ושם, ביוסטון, בשדרות וושינגטון מתקיים סוג זה של גביית חנייה, וכך נכתב לגביו באתר עיריית יוסטון:
The Washington Avenue Corridor Parking Benefit District (PBD) is a defined geographic area in which a portion of the meter revenue is returned to the district to finance improvements that enhance the quality of life and promote walking, cycling, and the use of public transportation.
דרנינג ממשיך ומתאר את האופן בו שינוי כזה ביישום חנייה, הופך את החנייה הציבורית מנטל כאוב לנכס אהוב. במקום שחנייה תהיה מקור למאבקים אינסופיים שברובם גורמים להאטת פיתוח, עליית מחירי דיור וחירוב העולם כולו, החנייה הופכת לנכס לשיפור איכות האזור שבו היא מתרחשת. זה מוביל לכך שבעלי עסקים ותושבים מעדיפים שלא יחפרו עוד חניות פרטיות באזור, משום שאלו יפגעו בהכנסות מהחנייה ברחובות, ומאפשר לשחרר את היזמים מחובת חפירת חנייה שמייקרת מאוד את הדיור. זה מעודד את התושבים לעשות שימוש בחניות הפרטיות שלהם במקום בחניות הציבוריות ברחוב ומאפשר ליותר אנשים לחנות ברחוב. קחו למשל את המקרה המוזר של שכונת מונטיפיורי בתל-אביב. בשכונה זו נבנו בשנים האחרונות הרבה מאוד מבנים עם תקני חנייה עצומים ועלויות גבוהות של חפירה ומכפילי חנייה. כל העלויות האלו נספגו לתוך מחירי הדיור בשכונה ובנוסף גם האטו והקשו על הבנייה בשכונה (ועדיין מקשות על לא מעט בנייה שרוצה לקרות שם). למרות כל חפירות החניות האלה, התושבים ובעלי העסקים מעדיפים לחנות ברחוב, בגלל שהחנייה בו נוחה הרבה יותר וניתנת בחינם, וכך ניתן למצוא לא מעט מרתפי חנייה חצי-ריקים בשכונה שלא פעם קשה למצוא בה חנייה ברחוב. כלומר, גם שילמנו על החנייה והיא גם לא בשימוש בכלל, והכל בגלל מדיניות חנייה קומוניסטית. עוד יתרונות של יצירת שוק חנייה משוכלל כבר אוזכרו בפוסטים העוסקים בפתרון הטכני ובראשם העובדה שמי שרוצה לחנות מוצא חנייה די מהר במקום שבו הוא רוצה לחנות ומשלם עליה בהתאם (כמו עם לחם במאפייה בשוק לחם משוכלל ולא קומוניסטי).
לסיכום, רפורמות חנייה הן תחום שחשיבותו הולכת ועולה בעולמנו האורבני האינטנסיבי. הן קשורות בבסיסן לשני התחומים החשובים ביותר בעולם התכנון – דיור ותחבורה. אני לא צופה אף פוליטיקאי מקומי שיכריז בשבועיים הקרובים שמדיניות החנייה הנהוגה בתל-אביב (או במקומות אחרים בישראל) לוקה במאפיינים קומוניסטיים ושהוא יתקן את הבעייה באמצעות פתרונות ריאליסטיים שקרובים ברוחם לניהול שוק חנייה משוכלל לפי רמות ביקושים (וטומנים בחובם בוננזות עצומות). בבחירות האלה עדיין כל הפוליטיקאים, מכל המפלגות, בכל המקומות ימשיכו להתחייב שהם יפתרו את בעיות החנייה באמצעות פתרונות קומוניסטים שהוכיחו את עצמם כשגויים פעם אחר פעם. עם זאת, אני מקווה שלטובת עם ישראל ועריו אחרי ה-22 באוקטובר רוחות של שינוי יחלו לנשוב במקום כזה או אחר גם בתחום הזה. השילוב של הפתרון הטכני של מחיר לפי ביקוש ביחד עם הפתרון הפוליטי של שימוש בתאוות הבצע האנושית, נותנים תקווה גדולה לעולם. גם אם בתל-אביב העירייה תמשיך ליישם מדיניות חנייה מפגרת ואומללה, תמיד נוכל להתנחם במחשבה על כך שאפילו ביוסטון (ביוסטון!) המצב כבר השתנה.
לינקים לקריאה נוספת
הסדרה השלמה של אלאן דרנינג על חנייה – במיוחד מומלצים הפוסטים על הפתרון הטכני לחנייה והפתרון הפוליטי לחנייה.
המחיר הגבוה של חנייה בחינם
חיפוש חנייה עולה לנו ביוקר
אחת הכתבות הטובות ביותר שנכתבו על דונלד שופ, גורו החנייה העולמי
עוד בלוג תל אביבי 