עוד בלוג תל אביבי

פוסט אורח מאת אדר' נעמה ריבה.

הערה: פוסט זה ממשיך את הדיון שהתחיל בפוסט הזה על אתגרי נוה-שאנן, שכונת המהגרים הגדולה של תל-אביב.

כשעומדים סביב שרידי רציפי התחנה המרכזית הישנה, מול דופן שכונת נווה שאנן, נצפים באופק מגדלי שדרות רוטשילד. אין ספק שזהו מראה פסטורלי במיוחד. שלטי הבנק הבינלאומי ובנק הפועלים נראים טוב על רקע ההזנחה הפושעת שמאפיינת את השכונה, כשבאוויר ניחוחות של שתן, שלא יפספסו גם את אפם של התתרנים שביננו. הקונטרסט הבלתי אפשרי הזה – בין גורדי השחקים המנצנצים לטיח המתקלף, בין שני המקומות שרחוקים זה מזה רק מאות מטרים אחד מן השני – הוא לא מקרי. הקונטרסט הזה הוא תוצר של מדיניות תכנונית בת 80 שנה, שהפכה את שכונת נווה שאנן ל"חצר האחורית" של תל אביב. המהגרים, הגיעו לשכונת נווה שאנן בגלל שהיא הייתה ה"החצר האחורית" של תל אביב מיום הקמתה. לא המהגרים הם אלו שהפכו אותה לכזו.

במהלך שנות העשרים החלו לקום שכונות יהודים סביב יפו – שפירא, פלורנטין וגם נווה שאנן. את השכונה הקימו 400 יהודים יפואים, שקצו בחיים ביפו, ורצו להוות אלטרנטיבה חקלאית ל"שרונה" הגרמנית. מהר מאוד בעיות כלכליות החלו לפקוד את השכונה הרב תרבותית, שתושביה היו מזרחיים ואשכנזים  ורבים מהם התגוררו בצריפים. את השכונה תכנן יוסף טישלר כמנורה – רחובה המרכזי היה רחוב לוינסקי. היא הייתה אמורה להיות פאר הסוציאליזם הציוני – תוכנית רדיאלית – כמו נהלל, עפולה וכפר יחזקאל – בשילוב עם עקרונות אורבניים. אבל היא נקרעה שנה אחר שנה והיא ממשיכה להיקרע בעוד שורות אלו נכתבות. היא לא נקרעת בגלל סודנים, או אריתראים – היא נקרעת בגלל שורה של החלטות תכנוניות הרסניות, אולי הרסניות יותר מכל החלטה תכנונית שאי פעם נלקחה בארץ ישראל ובמדינת ישראל.

בשנות העשרים, נשכר המהנדס הסקוטי הנודע, פטריק גדס ע"י ראש העיר דאז – מאיר דיזינגוף המהולל, לשרטט תוכנית חדשה לעיר תל אביב. תוכניתו הראשונה התייחסה לנווה שאנן וביקשה להתחבר אליה ולשאר שכונות הדרום. אך דיזינגוף ומהנדס העיר בן סירה החליטו לכונן עיר חדשה – לבנה, ירוקה, "עיר גנים", ולכן הם החליטו לקרוע את הדרום מהצפון. בהמשך שורטט גבול שחור וגס בין הצפון לדרום – הגבול הזה חותך באופן גס את שכונת נווה שאנן. קו עובר סביב פרדס שנמצא בסמוך לשדרות לוינסקי – קו הגבול הזה יהפוך כמה עשרות שנים לאחר מכן, לקו הגבול של התחנה המרכזית החדשה. עליה אסביר בהמשך.

הבידול של שכונת נווה שאנן לא נגמר בקו השחור הזה. הוא ממשיך בהחלטה להקים את התחנה המרכזית הישנה בשטח שכונת נווה שאנן, והוא ממשיך בהחלטה להגדיר את נווה שאנן כאזור תעשיה, כפי שמתאר נתי מרום בספרו "עיר עם קונספציה" תחת הכותרת – התיעוש הכפוי של הדרום:

ראינו את מזרח העיר תל אביב כשטח אשר עליו לשמש בעיקר לצרכי דירה. רק השטחים הנמצאים בקרבתן של שכונות מונטיפיורי ונווה שאנן בדרומה מזרחה של תל אביב מיועדים לתעשייה (…) ראינו את חלקה הדרומי- מזרחי של העיר כראוי לתעשייה, משום קרבתן של תחנת הרכבת ותחנת האוטובוסים המרכזית וכן משום קרבתם של השטחים למוצאי החיבורים עם כבישי חיפה וירושלים ועכשיו הוחל בהגשמת תכנית תחבורה הכוללת בתכנית והיא הכניסה לעיר דרך נווה שאנן.

בהמשך הוקמה התחנה המרכזית החדשה, באדיבותו של היזם פילץ, שאחראי גם על ה"דיזינגוף סנטר". פילץ שכר את האדריכל רם כרמי כדי לממש את חזונו, הכול בשביל "לעשות ספונז'ה לעיר". "על החטא של התחנה המרכזית הישנה נוסף חטא חדש", כותב שרון רוטברד בספרו, "עיר לבנה- עיר שחורה". "זו הייתה הפעם הראשונה שבה נוסה בהצלחה עקרון "המתחנה המורעלת", שלפיו יזם או תורם מקבל מהציבור הטבות וטובות הנאה מפליגות ומעניק לעיר בתמורה, מתנה שלא רק שאין בה צורך, אלא שאף יש בה נזק ממשי", כותב רוטברד.

גורלה של נווה שאנן נחרץ סופית, וגורלו של הדרום כולו. אם היה עוד איזה סיכוי להתחדשות. 30 שנה התארכה בנייתה של התחנה, עד שנחנכה ב-1993. לאורך השנים מנסים לא מעט פקידים בעיריית תל אביב ומתכננים נוספים מחוץ לה לקדם תוכניות בשכונה, אך בפועל לא מתממש דבר. השכונה ממשיכה להידחק החוצה. מהגרי העבודה ומבקשי המקלט מצאו בית בשכונת נווה שאנן, מכיוון שהם חייבים להיות קרובים למקורות פרנסה – למגדלים ברוטשילד. הם מצאו בה בית – כי היא אזור שוליים, וכי היא תמיד הייתה אזור שוליים. מתפתחת שם קהילה בזכות התכנון המופלא של טישלר, שמאפשר את קיומם של רחובות מסחריים ועירוב שימושים.

איך יכול להיות שיש בתל אביב שכונת מהגרים? יש בתל אביב שכונה כזו, כי יש שכונה כזו בכל עיר גדולה בעולם. גם בברלין, בהונג קונג, בניו יורק ובלונדון. בכל מטרופולין בעולם שכונות המהגרים מתמקמות בשולי העיר. המהגרים תמיד ידחקו לשוליים, אבל הם תמיד יהיו בעיר, כל עוד העיר הזו – רוצה להיות חלק מהעולם הגלובלי, ולהיות "עיר עולם", כמו שתל אביב ביקשה להכריז על עצמה לאחרונה, ואף הקימה לצורך כך מנהלת מיוחדת. לא צריך לנקות את נווה שאנן, לא לעשות לה ספונז'ה ולא פינוי-בינוי. השכונה עובדת יופי כפי שהיא, צריך רק לעשות לה קוסמטיקה ולעבות את הבינוי הקיים. וצריך בלי קשר, למצוא פתרון חוקתי לבעיית מבקשי המקלט ולטפל בחיבוריות של השכונה לעיר, ובמתחמי התחנות המרכזיות – לא בשום דבר אחר.

נעמה ריבה היא אדריכלית, כתבת האדריכלות של xnet וחברה בהתארגנות ctlv, העורכים סיורים אלטרנטיביים בדרום העיר.

הפיד שלי הוצף ולכן ניסיתי לקרוא את הפוסט של אישתון על המהגרים האפריקאים לישראל (בעיקר סודנים ואריתראים). כמקובל אצל אישתון הפוסט מלווה בכמות מלל, גרפים וסטטיסטיקות שעלולה להתיש כל אחד, בין אם הוא פליט, מסתנן או אזרח. מה שמפריע לי במיוחד שאישתון, בדומה לרבים בישראל, מניח שניתן "ליישב מחדש" אוכלוסיות כאלה ואחרות ולתכנן ערים לטובת עניין זה (בתי-כלא, אגב, ניתן לתכנן כך, ערים לא ממש). אגב, לפי תפיסה זו הוקמו הרבה מאוד ערים בישראל אחרי 1948 וגם בבריטניה הוקמו הרבה ערים כאלה, רובן ככולן מיצג לכשלון התכנון המרכזי בתפיסה זו.

חשוב גם להתייחס לטעויות סטטיסטיות מהותיות שמופיעות בפוסט של אישתון והנה אחת שישר קפצה לי לפנים, במיוחד לאור הביטחון שהיא מקרינה:

"ת"א היא גם ככה העיר הצפופה ביותר בישראל עם כ-7500 איש לקמ"ר."

לא, תל-אביב-יפו היא ממש, אבל ממש לא העיר הכי צפופה בישראל בחישוב של תושבים לשטח מוניציפאלי (בעגה התכנונית – צפיפות ברוטו). היא גם לא עיר צפופה בהשוואה למרכזים מטרופוליניים גלובליים. בישראל, רמת גן עולה עליה עם 10,000 איש לקמ"ר, ובגבעתיים ובבת-ים יש כ-15,000 איש לקמ"ר, ואלו כמה דוגמאות חילוניות. בבני ברק יש כ-20,000 איש לקמ"ר, צפיפות דומה לזו של פריז. לגבי השוואות בינלאומיות ועוד ברמת המטרופולין מומלץ גם לקרוא את הפוסט הזה של אוהד.

ועכשיו, מה שיותר מרגיז מהטעות הסטטיסטית הזו שמבוטאת בסגנון שאינו משאיר מקום לספק היא התפיסה של אישתון לגבי "פתרון הבעייה". הייתי אומר שהתפיסה אותה מציג אישתון היא תפיסה רווחת בישראל (ויש עוד כאלה שחושבים שזו תפיסה נאורה) שניתן להקים עיר חדשה (בנגב, רחוק מהעין כמובן) שבה יגורו כל הפליטים והמהגרים ומשם הם יצאו לעבודותיהם השונות, שכוללות בין השאר שטיפת כלים ורצפות בכל מסעדות תל אביב למשל ולשם הם יחזרו בסוף היום. יש כאן התעלמות מוחלטת מהעובדה שכל פליט, מהגר, תושב או שאר כינויים הוא אינדיבידואל שמחליט באופן אינדיבידואלי את החלטות המיקום והמגורים שלו בהתאם לנסיבות חייו ושאיפותיו. בנוסף, יש התעלמות מוחלטת מאתגרי תחבורה שאינם ניתנים לפתרון.

זה לא סתם שהפליטים והמהגרים החלשים מתרכזים סביב התחנה המרכזית החדשה בנוה-שאנן בתל-אביב (גם אם היו מורידים אותם ברמת-אביב הם היו לוקחים לשם את קו 127). זה המקום שגם אליו אני הייתי מגיע במקומם וגם אתם הייתם מגיעים לשם. התחנה המרכזית החדשה היא שילוב של מבנה שמוריד ערכי נדל"ן בסביבתו הקרובה ויחד עם זאת מאפשר נגישות תחבורתית גבוהה באמצעות תחבורה ציבורית זולה יחסית להרבה מאוד מקומות, ובתור בונוס נמצא במיקום מרכזי יחסית לגוש דן בכללותו. בשביל כל מהגר מוחלש זה המקום הכי טוב שנותן הזדמנות לצמוח ולשגשג, גם אחרי נחיתה ללא גרוש ובלי זכויות כמעט. ניתן לראות שאוכלוסיות המהגרים הותיקות יותר שכבר הספיקו טיפה להתחזק כבר לא גרות באזור התחנה המרכזית אלא עברו ממנו לאזורים טיפה יותר טובים, שאמנם אין להם את אותה נגישות תחבורתית, אבל גם אין להם את המפגע הסביבתי והאורבני הגדול ביותר בתל-אביב.

על כל אלה צריך גם להבין שמהגרים אתניים נוטים להתרכז בקהילות שבהן הם מסוגלים לקבל תמיכה קהילתית וחברתית (ואוכל ושפה מהבית). כך היהודים ברחבי העולם וכך האריתראים כאן (והסודנים, וכל השאר). כלומר, כל מהגר נוסף, בהכרח יגיע למקום שבו הקהילה שלו כבר קיימת ושם הוא יוכל לקבל תחושת קליטה שהרוב השונה ממנו לא יכול לספק. באופן דומה לנוה-שאנן בתל-אביב, בערים רבות בעולם ישנם ריכוזי מהגרים עניים בשכונות מסויימות ועם אותם בעיות דומות ועם אותם יתרונות וחסרונות. גם שם, המהגרים לא מתפזרים באופן שווה במרחב.

ואחרי כל זה הרי בכל זאת עולה השאלה – מה עושים עם נוה-שאנן? אם באמת רוצים לשפר את תנאי המגורים בנוה-שאנן לא צריך להזיז בכוח פליט או מסתנן אחד ממקומו. האויב המרכזי של נוה-שאנן הוא בניין התחנה המרכזית החדשה. בתהליך לא פשוט שידרוש הרבה שיתוף ציבור, כספים וחשיבה אפשר להתחיל לתכנן אותה מחדש ולפרק אותה תוך פתרונות נדלניים, משפטיים וחברתיים. זה ידרוש הרבה כסף ומנהיגות מצד עיריית תל-אביב-יפו שתצטרך להוביל תהליך מסובך עם כמות גדולה מאוד של בעלי עניין כבדים כמו משרד התחבורה, חברות האוטובוסים וגם הרבה מאוד אנשים קטנים. בסוף יגיע היום שיפורקו גשרי האוטובוסים של התחנה המרכזית ויתוקנו כל מיני עוולות שיאפשרו לנוה-שאנן "להשתפר". תהליך כזה, באופן טבעי גם ימתן את יתרונותיה של נוה-שאנן מבחינת המהגרים והם יעברו למקום הבא הכי טוב מבחינתם (אם תרצו, הכי כושל). לא בטוח שיש מקום כמו נוה-שאנן מבחינת הכשל הנדלני שהוא מייצג בשילוב נגישות תחבורתית גבוהה, ויכול להיות שמהלך כזה יוביל לשינוי בפריסת המהגרים לאורך זמן.

לסיכום, חשוב פה להבין את יחסי הסיבה והמסובב. הפליטים מתרכזים בנוה-שאנן לא בגלל איזשהו רצון עליון לרכז אותם שם (ואין גם אפשרות לעשות זאת), אלא בגלל החלטות תכנוניות (שכן נקבעו מלמעלה) שהפכו את נוה-שאנן לשכונה גרועה מאוד לחיות בה עם יתרונות גדולים מבחינת המיקום, עוד לפני שהפליט הראשון דרך בה. רק שינוי של הנסיבות הסביבתיות שבהן מצוייה נוה-שאנן, ובראשן טיפול משמעותי בתחנה המרכזית החדשה יוכל לשנות במשהו את פריסת המהגרים במרחב. כל שאר הדיבורים הם דיסטופיות אוטוריטריות ברוח שנות ה-50, כאשר מדינת ישראל פעלה ליישוב מחדש בכוח של אזרחיה שלה ופגעה ברבים מהם בצורה קשה מאוד.

עדכון:

אישתון תיקן את הפוסט המקורי. כמו כן, מומלץ לעיין בהמשך הדיון וההרחבות בתגובות.

בית המשפט העליון הכניס קטנה להתנהלות של עיריית תל-אביב-יפו היום בפסיקתו שהעירייה צריכה לאכוף את חוקי העזר שהיא בעצמה חוקקה. במקרה הספציפי מדובר בחוק עזר עירוני לעניין פתיחתן וסגירתן של חנויות אשר חוקק בשנת 1980 בתקופתו של צ'יץ' ואושר ע"י השר יוסף בורג שהיה אז שר הפנים. בניגוד לתפיסה הרווחת בציבור, תל-אביב היא עיר אדוקה מאוד ביהדותה. יש לה רבנות ולא ניתן להתחתן בה בנישואין אזרחיים. כמעט לא פועלים בה עסקים מכניסת שבת ועד צאתה. התחבורה הציבורית אינה פועלת בה בשבת, וגם המועצה הנוכחית העדיפה להשאיר את המצב הזה בעינו. כלומר, לצורך העניין מדובר בעיר דתית מאוד שבעצימת עין אפשרה פעולה של מסחר בחנויות לממכר מזון בשבת, הידועות בציבור הרחב כמכולות.

מה אומר בית המשפט? בית המשפט אינו קובע כי בתל-אביב אסור להפעיל מכולת בשבת. בית המשפט קובע כי לעיריית תל-אביב-יפו יש את החובה לאכוף את חוקי העזר שהיא עצמה חוקקה. בית המשפט אינו מותיר לעירייה גמישות פוליטית באכיפת החוקים על סמך שיקולים זמניים או אחרים, אלא קובע כי חוקי העזר שנחקקו בגוף העליון, הלא הוא מועצת העירייה, מחייבים את העירייה ואת עובדיה ובפרט את אגף הפיקוח והאגף לרישוי עסקים. במקרה בו אנו עסקינן מדובר בהפעלת מכולות בשבת.

על-מנת לפתור את המבוכה מוצע כי העירייה תתקן את חוק העזר המפורסם ותאפשר את הפעלתן של מכולות בשבת, (ובהזדמנות זו ניתן לאפשר גם את כלל המסחר העירוני). הדיון עצמו חייב להתקיים במועצת העירייה, לא בחדרים אחוריים ומוסווים, אלא במקום בו ניתן באמת לבחון את הערכים עליהם עומדת העיר. האם תל-אביב, בדומה לבני ברק, מעוניינת להתסגר בדלת אמותיה בשבתות, או שבדומה לאנטוורפן, ניו-יורק, מונטריאול ושאר ערים שחיה בהן קהילה יהודית אורתודוכסית גדולה, היא מעוניינת להיות עיר האפשרויות בכל יום מימות השנה? מבחינתו  של חולדאי מדובר בפנצ'ר רציני מאוד. לא בגלל האכיפה על המכולות, אלא בגלל ההתערבות של בית המשפט בפעולתם של אגפי העירייה שנודעים לא פעם בגמישותם הפוליטית. בנוסף, החלטת בית המשפט מחזקת מאוד את מועצת העירייה על חשבון ראש העירייה וכמובן מהווה שיפור מסויים לדמוקרטיה העירונית. באופן אישי, אני שמח מאוד על פסיקה בית המשפט גם אם בזמנו העניין נראה חסר סיכוי. השלב הבא הוא אכיפה של חוק עזר לעניין העמדת רכב וחנייתו, אשר כיום אינו נאכף במרבית שעות היממה והתוצאה היא שחלקים מרכזיים מאוד בעיר נראים כמו פח כאשר מכוניות חונות על כל מדרכה ושביל אופניים ברוב שעות היממה. יש מצב לעוד תביעה בעניין כמובן, אלא אם כן תשנה מועצת העירייה את החוק ותכריז באופן רשמי על מדרכות העיר כשטח הפקר, ולא תמשיך להתחבא מאחורי אגף הפיקוח.

באשר לסגירת המכולות בשבת – אני מתנגד לכך באופן גורף. חוק העזר הקיים הוא חוק אנטי-אורבני שמקטין את מרחב האפשרויות העומד בפני התושב והמבקר בעיר. כמובן, צריך לשלם יותר על עבודה בשבת, ולתת את כל הזכויות הסוציאליות, אבל אין שום סיבה שעיריית תל-אביב-יפו תקטין את אפשרויות המסחר בתוכה, תקשה על המתגוררים והמבקרים בה ותעודד את תושביה לצרוך במתחמי הפרבור ההולכים וגדלים תחת כסות "אדמות קיבוצים" ושאר חוקים מיושנים שרצוי לתקן גם אותם.

לקריאה נוספת:

תחילת מאבק המכולות ב-2007

ממכולת שכונתית לטיב טעם – סיקור מיוחד

הבחירות המקומיות בתל-אביב מסתמנות עד עתה כדבר יבש ולא מעניין, כמעט איזוטרי. למזלנו, העירייה החליטה לשפוך על הבחירות הרבה מים קרים, על-מנת להעיר את הציבור הרדום מעילפון הקיץ. במסגרת איסוף המידע הפרטני על צרכנים פוטנציאליים במרחב הציבורי תוך הדרה של אוכלוסיות בעייתיות מבחינת צרכנית, מגיעה לתל-אביב מכונת איסוף נתונים בצורה של ברזיית מים. שהרי איזה נוזל הוא הפשוט והנדרש ביותר, במיוחד בימי הקיץ המהבילים מאשר מים. ברחבי העולם ישנם מקומות שבהם מפוזרות להם ברזיות מים (באנגלית: water drinking fountain, שניתן גם לתרגם כמזרקות מי שתייה) אשר ניתנות לשימוש פשוט בלחיצת כפתור ולפעמים גם בלי לחיצה בחינם לכל אחד ללא זיהוי כזה או אחר. בתל-אביב החליטו לחבר אחד ועוד אחד – במקום ברזייה פשוטה, זמינה ואנונימית, עדיף ברזייה מסובכת, שאוגרת מידע ואינה זמינה לחלקים מסויימים באוכלוסייה.

הסיפור עצמו פוצץ ע"י עידו קינן בתחילת סוף השבוע האחרון. בעקבות הפוסט של עידו, ובשילוב התנהלות פייסבוק בעייתית של החברה שעומדת מאחורי הברזיות המסובכות, נראה שהולך ומתפתח כאן דיון רחב על משמעויות הפקעת המרחב הציבורי והפעם באמצעות מוצר שנתפס לא פעם כבסיסי ביותר (אפילו יותר בסיסי מחנייה) – מים. בנוסף, עולות סוגיות הקשורות לתהליכים בהם מאושרים או נדחים פרוייקטים במרחב הציבורי. כך כותב תומר שלוש:

מה שמדהים הוא האופן שבו המרחב הציבורי שוב עובר לידיים פרטיות בשיטת השקשוקה. אני לא יודע איך העירייה התקשרה עם חברת Woosh, אבל לא נערך שום מכרז להתקנת תחנות מים ברחבי העיר. מישהו שהכיר מישהו בעירייה הצליח להשחיל את החברה הזו לעסקת חייה – שטח ציבורי שלא צריך לשלם עליו ארנונה, פרסום חוצות חינם בלב המטרופולין הגדול במדינה, ובעתיד גם מודל עסקי שכולל איסוף מידע על המשתמשים בשירות ו/או תשלום קבוע מהעירייה על הפעלת השירות.

ג'וני סילבר מסכם בצורה טובה את שלל ההתפתחויות שהיו מסביב לנושא בעיקר בפייסבוק שכבר מכיל קהילה שדורשת מים ללא הזדהות. חשוב לציין שסוגיית המים הציבוריים לשתייה היא סוגייה מורכבת, קשה לתפעול ומאתגרת וברור שזה מקום שבו קל להכניס אינטרס מסחרי כזה או אחר על מנת לחסוך את כאב הראש הזה. ובכל זאת, בערים רבות בעולם מתקני מים ציבוריים מקבלים את הכבוד, המקום ולפעמים גם את האסטתיקה בלי הצורך במעקב אחר המשתמשים. הנה כמה דוגמאות:

1. כך נראות מזרקות השתייה של פורטלנד שהוקמו ב-1912 ע"י תרומה לעיר והורחבו מאז.

2. כך זה נראה בליובליאנה (ויש גם אפליקציה).

3. בונקובר הפריסה של הברזיות מעוררת כבוד.

4. רומא – עיר הנצח ומזרקותיה שמשמשות גם לשתייה וגם להשראה.

כרגע, ברזיות הזיהוי אמורות להתחיל לפעול בזמן הקרוב. אין לדעת אם בגלל המחאה הציבורית משהו ישתנה בהליך הזה, אבל אין ספק שהנושא מעלה בצורה טובה את סוגיית המרחב הציבורי וההפרדה בין האנשים הרצויים ואלו שהם לא-רצויים בו, לצד סוגיית הפרטיות והמעקב. בשלב הבא – יותקנו בתי שימוש עם זיהוי במרחב הציבורי שיכללו חווית משתמש אישית – תוכל לדעת כמה פעמים חרבנת, איפה ומתי, והאם זה קשור לחומוס שאכלת בצהריים, וכמובן תהיה לך קהילה של חברים שתוכל לשתף איתה את המידע הזה.

לסיכום, ממש השבוע סטיבן קולבר התייחס לדבריו של מנכ"ל נסטלה לשעבר, שרטן שאנשים חושבים שמים צריכים להיות מוצר ציבורי זמין לכולם בחינם. נראה לי שאין מתאים ממנו כדי לסיים את העניין:

איסטנבול במידה מסויימת היא האחות הגדולה של תל-אביב ואת כל הבעיות והאתגרים שתל-אביב מתמודדת איתם ניתן למצוא באיסטנבול בסדר גודל הרבה יותר משמעותי. שתי ערים ים-תיכוניות ששואפות להיות "ערי עולם", אך לעולם יאלצו כנראה להישאר מחוץ לדלתות המועדון האקסלוסיבי – תל-אביב קטנה, מרוחקת ויהודית מדי, ואילו איסטנבול היא עיר מוסלמית במדינה ענייה מדי. שני התהליכים של האורבניזציה וההתרכזות בערים לצד הגלובליזציה של ההון הגדול מופיעים גם באיסטנבול כמו שהם מופיעים בתל-אביב, ואפילו באופן חד יותר. אולי בגלל שתורכיה ענייה אפילו מישראל, ההערצה שלה למערב המדומיין (לא לערכים מערביים של סובלנות ודמוקרטיה, אלא יותר לתרבות הצריכה ההמונית) גדולה אולי אפילו מזו של תושבי גוש דן.

התהליכים האלה עומדים בבסיסה של ההתפוצצות בכיכר טאקסים שהביאו לשיא את המאבק על פניה העתידיות של איסטנבול. משלל הפוסטים שנכתבו בנושא תרשו לי להמליץ על הפוסט המצויין הזה וגם לצטט:

"But this protest is the latest manifestation of a movement that has been stirring for some time now. The shopping mall is only one component of a plan to entirely redesign Taksim Square into a more car-friendly, tourist-accommodating, and sanitized urban center. Mass protests have also taken place recently to stop the closure of the landmark Emek Cinema, located on İstiklal Avenue off Taksim Square, which is also being converted into (no surprise) a shopping mall."

ואחרי הפוסט הזה, פנו לעצמכם את הזמן ותראו את הסרט Ekumenopils – City without Limts. הסרט משנת 2012 ומתעד היטב את התהליכים האורבניים באיסטנבול ואת הזעם שנבנה והתפוצץ לאחרונה וישוב להתפוצץ בעתיד בעקבות המדיניות שאותה מוביל ארדואן. ניתן לראות שם הרבה קווים מקבילים בין איסטנבול לתל-אביב ובין טורקיה לישראל – הניסיון המביך לעתים להיות "עיר עולם", ההערצה להון הגדול מבחוץ, ההשקעה האפסית בתחבורה ציבורית והפרבור המהיר שמכלה את השטחים הטבעיים והחקלאיים בקצב הולך וגובר. תנו לעצמכם לשקוע בסרט המשובח הזה (יש כתוביות באנגלית) שעוסק באיסטנבול, אבל שופך אור על תהליכים דומים שמתרחשים בצורה דומה (ובהיקף מצומצם יותר) גם כאן ובמקומות אחרים:

השיפוץ המתמשך של כיכר רבין הוא סוג של נס רפואי. כיסאות ניידים, חיפויי עץ ושיפוץ מזרקה עזרו למקום המרכזי הזה לממש את הפוטנציאל שלו וליצור את מה שהוא כנראה המרחב הציבורי הטוב בעיר. בתוך שלל השיפוצים בכל זאת ישנה פשלה אחת שאולי קרתה מתוך חוסר תשומת לב למדרגות שהוחלפו. מדרגות הם אביזר פונקציונלי שמאפשר לגשר על הפרשי גובה, אבל גם יכול לשמש בעצמו כחלל לשהייה – הכל תלוי בעיצוב של האלמנט. בכיכר רבין היו מדרגות רחבות ונוחות ששימשו לא פעם בעבר לישיבה. לצערי, לא מצאתי תמונה שלהן, אבל אם יש לכם תמונה של המדרגות בכיכר לפני השיפוץ אשמח לקבל. בכל מקרה, אחרי השיפוץ המדרגות הוצרו מאוד והפכו לסוג של אתגר, ובודאי שאינן מאפשרות ישיבה עליהן. כך הן נראו לאחר השיפוץ:

בתמונה זו מסתתרות המדרגות החדשות בכיכר רבין

תמונה זו צולמה מכיוון דרום עם מבט לבניין העירייה. כפי שניתן לראות בקלות, לא ניתן להבחין במדרגות והן משמשות כמעין מלכודת מוות לרוכבי אופניים. בגלל המפתח הצר של המדרגות החדשות הן הפכו לבלתי-נראות בניגוד לצורה הקודמת שלהן. כך נראות המדרגות מהכיוון השני:

המדרגות החדשות בכיכר רבין

במקום לשפץ מחדש את החלק הזה של הכיכר ולשים מדרגות נוחות יותר ופחות מסוכנות הולכי רגל ולרוכבי אופניים הפתרון נמצא בצורה של תוספת מעקה שמשמש כסימן להפרשי הגובה:

מעקה שהתווסף לאחר סיום השיפוץ על-מנת לצמצם את מידת הסכנה

תכנון טוב יותר של המדרגות (כפי שהיה בעבר) כמובן היה מונע את הסיכון ואת הצורך בתוספת המעקה הזה שמזהיר את רוכבי האופניים וגם עשוי לשמש קשישים בהתמודדות עם המדרגות הצרות החדשות. לסיכום – אין פרטים קטנים מדי בתכנון של מרחב ציבורי ובנושא של שימוש במדרגות כאלמנט לשיפור המרחב הציבורי מומלץ לקרוא כאן.