פוסט אורח מאת עמית נויפלד.
אנו חיים בימים טרופים מבחינה כלכלית. הדיי המשבר הגדול של שנת 2008, כאשר מספר לא מבוטל של אמריקאים לא הצליחו לעמוד בחזרי המשכנתא שלהם, עדיין נשמעים, וכבר אנו ניצבים בפני משבר חדש, עת מספר לא מבוטל של מדינות אינן מצליחות לעמוד בהחזרי החובות שלהן. ישראל, שכביכול צלחה את המשבר בשלום, נקרעת אף היא מבית. כיום ברור לנו יותר מתמיד כי מאחורי הריכוזיות במשק ויוקר המחיה, עומדים טייקונים ממונפים, אשר במשך שנים ארוכות משכו משכורות עתק ודיווידנדים מנופחים, וכעת מבקשים לעשות לציבור המשקיעים פן וגוונים, או להתחמק מתשלום חובם בחסות ראשי התיבות בע"מ.
השיטה עצמה, כדרכן של שיטות, מבקשת לתקן את המצב באמצעות עוד מאותו דבר. עוד גזירות על הציבור הרחב, ועוד מחיקת חובות וחוקים מעודדי השקעות לבעלי ההון. החדשות הטובות, אם לצטט את השלטים, הן שאנחנו ערים, והלחץ הציבורי, כפי שניתן להיווכח ממקרה נוחי ובנק לאומי, עושה את שלו. החדשות הרעות, הן שאנחנו אלה שרוממנו מעם את נסיכי האג"חים ומלכי המוסדיים, ואחת הדרכים בהן עשינו זאת, היא באמצעות הקנייה ברשתות – שופרסל, מגה, סטימצקי, צומת ספרים, איקאה, ארומה, קפה קפה ועוד רבות אחרות – ייתכן וזו אינה הדרך הראשית, אולם בניגוד לניהול תיקי השקעות, קרנות פנסיה וקופות גמל, היא זו הנקרית בדרכנו באופן היומיומי ביותר.
התפתינו, באין מילה טובה יותר, כילדים להבטחות שווא ולמבצעי בזק. מכרנו את הרחוב, את השכן ואת עתידנו כקהילה, בתמורה למבצע של שניים במחיר אחד. את חנות הצעצועים הקטנה החלפנו בתמורה לזוהר הנוצץ והיקר של טויז' אר אס, את חנות הספרים שמעבר לפינה, שם המוכרת הכירה אותנו ואת טעמנו האישי, זנחנו בעבור קניית ספרים מחורבנים לפי משקל. את חיים מהטמבוריה, אותו אחד שהיה עושה עבודות קטנות כמעט בכל דירה בשכונה, שלחנו להיות דודו בהום סנטר, לעבוד בשכר מינימום, ולהשלים הכנסה בשעות הערב.
הרשתות, מצידן, עשו מה שרשתות מיטיבות לעשות יותר מכל – הן התפשטו כסרטן ברחבי המדינה, ממיתות רחוב אחר רחוב, שכונה אחר שכונה, בעודן מקימות מרכזי ענק בפאתי ערים ותורמות לעושרם של מעטים, אותם 'בעלי שליטה' שאנו מכירים מהתמונות בעיתונות הכלכלית. אלה האחרונים מצידם נוהגים להתפאר בהיותם "יוצרי מקומות עבודה", בעוד שבפועל הם מחרבי מקומות עבודה. רשת אמ פמ אחראית לסגירתם של עשרות מכולות שפרנסו משפחות שלמות, ובתמורה היא יצרה מאות משרות בשכר מינימום, שאינו מאפשר חיים בכבוד. איקאה הביאה לקריסתם הכלכלית של כארבע מאות נגרים, בעלים ואבות לילדים, ובתמורה מכרה לנו נקניקיה בחמישה שקלים. בין סטימצקי לצומת ספרים לא נותר כל סיכוי לאדון או גברת, חובבי המילה הכתובה, שבעבר יכלו להתפרנס ממכירת ספרים אהובים. רשת ארצית אף פעם לא מייצרת מקומות עבודה. במקום זאת היא גודעת מקצועות מן השורש ובמקומם מציבה עובדי פס ייצור חסרי כל הכשרה – חלקם עצמאיים וגאים בעבר, וכעת, נתינים חדשים במעמדות השוקעים.
ייתכן וכעת יעלה ויבוא הטיעון המוכר – בעלי המכולות, הטמבוריות, חנויות הספרים הקטנות, הנגרים, מעצבי הבגדים – כולם גנבים, וטוב שנסגרו. עכשיו, בהיותי עובד בחצי משרה ומקדיש את שארית זמני ללימוד וכתיבה באתרים אלה ואחרים בחינם, איש לא יכול לחשוד בי כי אני מבקש לתרום את מעט כספי לבעל המכולת השכונתית, וכאדם שאכן קונה במכולת, ובחנות הספרים הפרטית, ושאת הספרייה בסלון שלו בנה נגר משוק הפשפשים, אני יכול להגיד לכם בלב שקט – הבל הבלים.
הרשתות קנו את ליבנו בסלי קניות מוזלים וגרמו לנו להפנות עורף לכל מה שאנחנו מכירים. אחד אחרי השני נדחקו בעלי העסקים הקטנים מהשוק, ועתה משהתבטלה כל תחרות אמיתית, הן אלה שמעלות ומתאמות ביניהן מחירים. קשה להאשים אותן, כאשר יש רק שני שחקנים גדולים על המגרש, וכאשר הקהל נחלק פחות או יותר בהערצה עיוורת ביניהם, הם יכולים לשכב בצל, לספור מזומנים ולחטט בנחת עם קיסם בשיניהם. את התחרות כביכול הם מותירים למסעות הפרסום היקרים, ותהיו בטוחים שהעלויות שלהם כבר מגולמות בחשבונות אותם אנו משלמים.
אבל בואו נניח, רק נניח לצורך הדיון, שארבע מאות הנגרים אכן היו מייצרים ספריית כוורת, כזו הנמכרת באיקאה, בעלות נוספת של 500 ₪. הנה לכם פער ראוי לשמו, שלטובתו יש גם יש להעדיף את הרכישה הזולה יותר. אך האומנם? אותם 400 נגרים שכרו 400 חללי עבודה, שילמו מיסים, העסיקו עוזרים, נהגי הובלות, חשמלאים, סוכני ביטוח, רואי חשבון, עורכי דין. הם אכלו במסעדות פועלים קטנות באזור התעשייה בו עבדו ולמעשה קיימו רשת כלכלית בזעיר אנפין שהיתה תלויה בהן כול כולה, וכעת היא קרסה. אז נכון, חסכנו 500 ₪ על כוננית ספרים באיקאה, ואצל רמי לוי עוד 75 אגורות על קופסת שימורים, אבל המחיר ששילמנו בסופו של דבר היה גבוה מנשוא – הרס הכלכלה המקומית, שנמסרה על מגש כסף לאופורטוניסטים נמרצים, לתאבי הבצע ושאר בוזזים – וכל זאת בחסות השיטה שעדיין מאמינה בתיאורית החלחול הישנה – אם נדרבן יזמים ובעלי הון, הכסף יזלוג אט אט מטה אל השכבות החלשות, ולהלן, תיאורית החלחול. אבל כסף לא באמת מחלחל כמו מים, ולראיה, מעולם לא התגלה מאגר תת קרקעי של שטרות של מאתיים. הכסף תמיד נתקע למעלה, בשכבה הראשונה.
לרעות חולות אלה ניתן להוסיף בקצרה עוד מספר טעמים. רשת, גדולה ככל שתהיה, כופה מטבעה צמצום ואחידות, בעוד שעסקים קטנים מעניקים רבגוניות המשקפת את טעמם השונה של הבעלים. יהיו אלה ספרים, בגדים, מוצרי חשמל או כריכים, ברשת בדרך כלל תימצא אותה סחורה בכל הסניפים. בעולם, למשל, קיימים מעל למאתיים זנים שונים של תפוחים, בשופרסל ובמגה נמצא לכל היותר שלושה, וההרפתקנים מוזמנים לנדוד לשוק האיכרים הסמוך.
הפיכתו של עסק קטן לרשת בדרך כלל תלווה גם בפגיעה באיכות המוצר והשירות. אחרי הכול, בעל הבית אינו יכול להיות בכל המקומות ולהשגיח שעובדיו השכירים, אלה המרוויחים שכר מינימום, אכן מעניקים את אותו חיוך, טורחים לזכור לקוחות שחוזרים, או סתם מורחים שכבה נדיבה מספיק של גבינה בולגרית.
נזכיר שוב בקצרה את הנקודות המרכזיות – רכישה ברשת כמוה כ:
- תרומה לעושרם של מעטים
- יצירה של מעמדות נמוכים
- פגיעה בתחרותיות
- צמצום טעמים ומגוון
- פגיעה באיכות
- פגיעה במרקם השכונה והרחוב
לאור האמור, מן הראוי שכל אחד ואחת מאיתנו יראו את הבחירה בכוס הקפה הבאה, הסנדוויץ', הספר, הארונית לצד המיטה, החולצה או תנור האפייה כבחירה מוסרית מהדרגה הראשונה. כאשר נחזור לקנות מעסקים קטנים נוכל להאמין שוב בצמיחה כלכלית, רק הפעם צמיחה אמיתית, כזו הצומחת מלמטה, ומחלחלת כלפי מעלה.
לקריאה נוספת על כלכלה אנושית.
עמית נויפלד כותב ומרצה אודות תנועת ההאטה, אוהב ללכת לאט ולבהות, משתדל שלא להידרס.
עוד בלוג תל אביבי 