מדינת ישראל מתקרבת לבחירות שבהן יעלו בגורל 120 חברים ברי מזל. לכל אזרח מעל גיל 18 מותר להשתתף בבחירתם של ברי המזל שאמורים לכאורה לעזור לו אחר-כך בכנסת. לכל אזרח במדינת ישראל מותר להצביע בקלפי למוגבלי ניידות (ידועה גם כקלפי לנכים) לאחר שהצהיר שהוא מוגבל ניידות והוא אינו צריך להוכיח מגבלה רפואית כזו או אחרת לשם כך. לכן, אם אתם רוצים להצביע, אבל הקלפי ששלחו לכם נמצאת במקום מרוחק, במקום להפסיד יום שלם בנסיעות או לוותר על זכות ההצבעה תלכו לקלפי למוגבלי הניידות הקרובה למקום מגוריכם.
כדי להצביע ליד הבית במקום לנסוע לקלפי המיועדת שנמצאת אי-שם מעבר להרי החושך, זה מה שאתם צריכים לעשות:
חשוב להגיד, מדינת ישראל משקיעה כספי ציבור רבים בשכנוע של אזרחיה להשתתף בחגיגת הדמוקרטיה. על-מנת לשמור על ישראל דמוקרטית גם בעתיד חשוב שכמה שיותר אנשים ובמיוחד הצעירים שבהם לא יוותרו על זכות ההצבעה שלהם לכנסת:
לפני שנפתח את השנה החדשה בבלוג, רציתי להביא לכאן שוב כמה פוסטים מהשנה האחרונה שלדעתי שווים עיון נוסף. חלק מהפוסטים שמופיעים להלן הובאו לכאן מפני שעוררו עניין מיוחד, חלקם מתייחסים לסוגיות שעדיין נמצאות במחלוקת וחלקם אף צפויים לשרוד את מבחן הזמן. ניסיתי לקבץ פוסטים שעסקו בתחום דומה ביחד.
1. נתחיל בשתי המלצות קריאה על נדל"ן עירוני ועל תחבורה ציבורית. ראשית כל, הספר של כריסטופר ליינברגר על האופציה האורבנית – מדובר בספר חובה לכל מי שרוצה לגור בתל-אביב ולא מבין מדוע המחירים בה כל-כך יקרים. ספר נוסף שווה ביותר הוא הספר של ג'ארט ווקר על תחבורה ציבורית. אם אתם רציניים בקטע של קידום תחבורה ציבורית ומעדיפים להכיר את הסוגיות השונות שמרכיבות אותה אתם חייבים לקרוא את הספר של ווקר. שני הספרים האלה מומלצים גם למי שרק מתעניין בתחום העירוני וגם למי שעוסק וחוקר בתחום. הספרים האלו, לצערי, טרם תורגמו לעברית ולא סביר שיתורגמו בעתיד, אבל המסקנות שלהם נכונות מאוד גם לישראל, ואני מקווה שהם ישפיעו גם כאן.
2. אם כבר נגענו בנושא של תחבורה ציבורית, אז צריך להזכיר שעבדכם עסק בנושא התחבורה הציבורית בשבת מספר פעמים בשנה האחרונה. ראשית, צריך להזכיר את המחיר הגבוה של המחסור בתחבורה ציבורית בשבת. לאחר מכן כדאי להתייחס לכך שבמועצת עיריית תל-אביב-יפו בסופו של דבר לא אישרו הפעלת תחבורה ציבורית בשבת ולא נרשם שום שינוי בנושא הזה בשנה האחרונה, מעבר למפות היפוטתיות שאינן קשורות למציאות התכנונית. מעבר לכך, חשוב לציין שלא צפוי שינוי בנושא זה בקדנציה הבאה של כנסת ישראל. בעוד המיינסטרים הישראלי שולל כמעט לחלוטין את האפשרות של תחבורה ציבורית בשבת, גם המפלגות הלכאורה פרוגרסיביות בנושא זה שמתהדרות בקידום תחבורה ציבורית בשבת, בפועל אינן פועלות לקידום תחבורה ציבורית בשבת. לתושב הישראלי צפויות עוד שנים ארוכות של המתנה בטרם חופש התנועה שלו יעוגן בחוקי מדינת ישראל אם בכלל.
6. פוסט אחד שכנראה זכה לכמות הכי גבוהה של כניסות בשנה האחרונה נקרא "רצח על רקע תכנוני" ועסק בקשר שלא נחקר מספיק עדיין, בין פשע וסביבה בנוייה בישראל. הפוסט עצמו זכה לתפוצה גבוהה ועורר ויכוחים סוערים, ואף יצר לי באופן אישי חיכוכים עם לא מעט גורמים מסוגים שונים. בדיעבד, תעצומות הנפש וההתעסקות עם ההשלכות של הפוסט הזה דרשו ממני משאבים ופגעו גם בבלוג ובכמות הכתיבה שהגיעה אחר-כך. נייחל לשנה עם סביבות עירוניות בטוחות יותר למבוגרים, לקשישים ולבני הנוער, ועם פחות התעסקות בהשלכות של פוסטים כאלה ואחרים.
7. ואחרון חביב, פוסט מאוחר יחסית על הבחירה האישית שלי לא להשתתף בתוכניות היישוב מחדש של ממשלות ישראל לדורותיהן וגם לאלו שעוד יבואו בעתיד. עוד יבוא היום והמדינה שלי תכיר בזכותי לסגנון חיים עירוני (אני מקווה שזו תהיה מדינת ישראל).
אני רוצה לאחל לכם ולי שנה מוצלחת עם פוסטים חריפים, דיונים מעמיקים וביצוע של עירוניות חדשה בישראל.
זהו, נגמרה שנת 2012. שנה שבה עבדתי בעיקר בשטח לטובת הדוקטורט שלי ומחקרים נוספים. זו הייתה שנה שבה אספתי כמות אדירה של נתונים לטובת שורה של מחקרים. תחת ידיי עברו שבע ספירות של הולכי רגל בכמה ערים בארץ, ועשרות רחובות מופו. לילות ארוכים סידרתי נתונים ב-SPSS ואחרי שגם למדתי קצת סטטיסטיקה, ניתחתי אותם, ואני עדיין מנתח אותם. לקראת 2013 אני מקווה להעביר הרבה יותר זמן בכתיבה אקדמית וצבירת פרסומים ראשונים. אגב, זו גם אחת הסיבות שאני כותב פה פחות – כשמזיעים על כמה שורות באנגלית חודשיים, לא נשאר הרבה אוויר לכתוב כמה דברים פשוטים בעברית.
חוץ ממאמרים אקדמיים, השאיפה השנה היא לנסוע לפחות פעמיים לכנסים בחו"ל וגם לתפוס כיוון לפוסט-דוקטורט. בפוסט האקדמי הזה אני רוצה לשתף אתכם בכמה כנסים שקרובים לתחומים שבהם אני עוסק. אם במקרה אתם מתכוונים לנסוע לאחד מהכנסים הבאים (בין אם אתם אקדמאים או דוקטורנטים או נושאים בכל טייטל אחר) סימן שאנחנו פועלים בתחומים די קרובים ואתם יותר ממוזמנים ליצור איתי קשר. באופן אישי, אני ממליץ לכל דוקטורנט שטרם עשה זאת לנסוע לחו"ל לכנס בינלאומי. הכנסים המעטים שישנם בישראל בדרך-כלל רחבים מדי וכוללים מעט מאוד חומר רלוונטי בנושאים הספציפיים שבהם חוקר מסויים עוסק, שלא לדבר על הצורך להכיר את הזירה הרחבה של הפעילות האקדמית ובשביל זה צריך לנסוע לחו"ל. נתחיל בשלושה כנסים שאני לא מתכנן לנסוע אליהם השנה (בעיקר בגלל מיקומים מרוחקים יחסית שדורשים הוצאות גדולות יותר), והם עדיין פתוחים לשליחה של תקצירים.
1. International Seminar on Urban Form – ISUF – הכנס הזה מתקיים פעם בשנה וחוגג עכשיו את שנתו ה-20. מדובר בכנס אקדמי מאוד שבו נידונות תיאוריות ומתדולוגיות לבחינה של התפתחות ויצירה של הצורה העירוניות. הייתי בכנס הזה לפני שנתיים במונטריאול (כאן אפשר לקרוא את סיכום הכנס ההוא), ובדיעבד זו הייתה אחת ההחלטות הנכונות שלי. השנה הכנס נערך בבריסביין המרוחקת באוסטרליה באוניברסיטה הטכנולוגית של קווינסלנד, ואני מקווה שהוא יהיה מוצלח למרות המיקום המאתגר.
2. International Space Syntax Symposium – הכנס הבינלאומי הדו-שנתי לנושאי תחביר המרחב נערך זוהי הפעם התשיעית והוא יתקיים הפעם בסיאול. מדובר באחד הכנסים האקדמיים המשמעותיים בתחום שבו אני עוסק, ולצערי עדיין לא יצא לי להגיע אליו, אבל תמיד אפשר להתארגן לפעם הבאה. בכל מקרה, נראה לי מאוד מומלץ לנסוע למי שיכול.
4. International Conference on Geographic Information Science – הכנס, מיסודה של AGILE, הולך להתקיים בפעם ה-16 בלובן שבבלגיה (Leuven). לא ניתן להגיש יותר תקצירים לכנס, אבל עבדכם יכול לדווח שמאמר שהוא הוביל (בשיתוף עם המנחה המופלא שלי, פרופ' יצחק אומר) התקבל לפרסום בכנס הזה ויצא בספר בסדרה של Springer בתחום. מדובר בפרסום אקדמי ראשוןשלי ובשאיפה לעוד רבים. בכל מקרה, בלגיה כבר משוריינת לי לשנה הקרובה.
5. ICA Workshop on Street Networks and Transport – כבר מהשם אתם יכולים להבין שמדובר בסדנה בתחום החביב עליי – הקשר בין רשת רחובות לתחבורה. הסדנה המדוברת תתקיים בדרזדן ויש עוד זמן רב יחסית עד להגשת המאמרים לסדנה זו שבהמשך גם יעברו תהליך בחינה לפרסום בג'ורנל Geographical Analysis. ממש בימים אלה אני שוקד על מאמר לכנס הזה ומפצח את ראשי אל מול טבלאות אקסל אינסופיות. בכל מקרה, אני מתכוון להגיש מועמדות לכנס הזה ובשאיפה יהיה ביקור גם בדרזדן בשנה הקרובה.
זהו, התוכניות גדולות, הזמן קצר, והאנגלית האקדמית דורשת ממני תעצומות נפש וסבלנות רבה. אם מישהו מכם מתכוון להגיע לאחד מהכנסים האלו אשמח לשמוע על כך.
אחת הבעיות המרכזיות של תל-אביב היא העובדה שאין לה תחרות במדינת ישראל, וגם לא במזרח התיכון, לצערנו. המצב הזה גורם לכך שתל-אביב היא ברירת מחדל לחיים אורבניים סבירים במדינת ישראל, ולא משנה כמה טעויות ראשיה יעשו, היא תמשיך להוביל בבטחה. אחד המקומות הבודדים שיכול לייצר אלטרנטיבה אורבנית לתל-אביב היא העיר חיפה שנמצאת במרכזו של מטרופולין של מיליון איש (בהשוואה לתל-אביב עם 3 מיליון). לצערנו, ראש עיריית חיפה הנוכחי, יונה יהב, בוחר להילחם את מלחמות המאה שעברה – מאה שבה לתעשייה היה כוח משמעותי וערים כמו דטרויט, ליון, ליברפול וסנט לואיס מילאו בה חלק חשוב. החודש עברה החלטה להגדיל את נמל חיפה וכך הגיב יונה יהב:
"בעיריית חיפה הגדירו את ההחלטה "בדרך לניצחון הפריפריה ועיריית חיפה על מדינת תל אביב". ראש העיריה יונה יהב הוסיף כי "אנו סבורים שזהו מהלך קריטי ונכון בהשבת מלחמה שערה בגזילת התעשיות למדינת תל אביב ולמחוזותיה. צעד חשוב להבטחת מרכזיותו של נמל חיפה ולכך תהיה השפעה דרמטית על צפון המדינה בכלל ולחיפה בפרט"."
אפשר לגחך על האנכרוניזם של יהב שעדיין חי את ימי המנדט הבריטי ומגדיל את נמל חיפה, בודאי בדרך להעברת צינור נפט לעיראק, אבל הסיפור רציני בהרבה. במקום להתמקד באפשור ועידוד אפשרויות תעסוקה הצומחות בעולם הפוסט-תעשייתי שבו אנו מצויים ולפתח אלטרנטיבה לתל-אביב, יהב חושב שכמה סוורים בנמל יעשו שינוי משמעותי בתהליך שקיעתה של חיפה. לחיפה יש אזורים אורבניים שהשתמרו כמעט לגמרי (זקוקים לשיפוץ, אבל לא הרבה יותר) כמו הדר והעיר התחתית ברובם, אבל במקום לפתח אותם ולהשקיע בהם יהב מטביע את הכסף הציבורי בנמל. מבחינת שוק הדיור, למרות שחיפה מכילה פנינים אורבניות, חוסר ההבנה של יהב מביא לכך שהיא לא מנצלת אותם בצורה ראוייה ומצוקת הדיור האורבני בתל-אביב ממשיכה להחריף, למרות שמרכז חיפה מציע דיור אורבני שאסור לבנייה כיום (צפוף, מעורב שימושים, מעט חנייה והרבה באוהאוס) כמו מרכז תל-אביב הנחשק. וזה לא שאי-אפשר גם אחרת.
בזמן שיונה יהב ממשיך לייבא פועלי נמל מסלוניקי, בתל-אביב סיימו לשפץ את רחוב שינקין, הרחוב הראשון שהתחדש במרכז העיר, ואפילו חגגו זאת. הרחוב הראשון של חיפה, רחוב מסדה, עדיין ממתין למדרכות שיאפשרו להוציא כיסאות של בתי-קפה באופן מסיבי החוצה:
רחוב מסדה בחיפה, בקושי אפשר להוציא שני כיסאות החוצה (אבל החנייה בחינם)
ובאשר לכלכלה העירונית וצמיחת התעסוקה – חיפה ממשיכה לדחוף את הכל החוצה ולרוקן את מרכזה, כמו במקרה של האיצטדיון החדש ופארק מדעי החיים, וגם בנמל המורחב, ואני מצטט שוב את יהב (הדגשה שלי):
"יהב אף טוען כי הנמל החדש יתקן עוול היסטורי ויחזיר את גדולתה של חיפה על תל-אביב. "מכלול ההחלטות מצביעות על עתיד התפתחות כלכלית וביסוס מעמדה של חיפה ושל כל האזור הצפון ולהמשך הפיתוח הכלכלי של השנים האחרונות. אנו סבורים שזהו מהלך קריטי ונכון בהשבת מלחמה שערה בגזלת התעשיות ל'מדינת תל-אביב' ומחוזותיה", הוא אומר.
אין ספק שיהב הוא האיש המתאים למאה ה-19. הבעייה שלו היא שאנחנו כבר נכנסים לעומק המאה ה-21, מאה של תקשורת וניידות דחוסות הרבה יותר. בתל-אביב אפילו לא שמעו על יהב ויצאו לחגוג את פריחת הסטארטאפים בעיר. שימו לב לוידאו הבא – מדקה 0:54 היתרונות של תל-אביב מפורטים:
בהקשר הזה כדאי לציין שגם בעיריית תל-אביב-יפו עדיין מפשלים לא פעם (ולא פעמיים), למשל ביישום מתן הנחות ארנונה כאלה ואחרות לבתי תוכנה. ולמרות הכסילות הזו, לפחות יש כאן מספיק אנשים שמבינים (אפילו רון חולדאי) שהכוח של תל-אביב הוא במרכז העיר שלה ושעליו היא תחיה או תמות. הכלכלה העירונית בסוף היום היא אקולוגיה של עסקים קטנים ורחובות מסחריים (וגם מרכז עסקים דחוס מאוד שממוקם אשכרה במרכז). כל עוד חיפה תמשיך לדחוף פיתוח כלכלי החוצה היא לא תחזור להיות עיר צומחת וגם אלף הצהרות של יונה יהב לא ישנו את זה.
חיפה – שכבות של אורבניזם מחפשות יד עדינה ואוהבת
אנקדוטה אישית לסיום: לפני כחודשיים הייתי בכנס בוגרים בחיפה לציון חמישים שנה לבית הספר התיכון שלי, עירוני ג'. הארוע התקיים במרכז הקונגרסים בחיפה וגם יונה יהב, שאינו בוגר בית הספר, נשא שם דברים. עיקר דבריו היו תחינה לאלו שעזבו את חיפה לחזור אליה, בעיקר לאור "תנופת הפיתוח" שעוברת על העיר. ראש עירייה שמתחנן שהמהגרים יחזרו, יעשה בשכל אם במקום לבקש ממני להיות סוור בנמל, ישקיע קצת בעיר שלו, ובעירוניות שלה. בכל מקרה, כנראה שעוד בוגרים של עירוני ג' ימשיכו לעזוב את חיפה למקומות טובים יותר.
מדיניות ממשלות ישראל מאז קום המדינה ועד ימינו דוגלת בפיזור האוכלוסייה היהודית והשמדת הערים. למדיניות השגוייה הזאת יש כמובן השלכות סביבתיות אדירות, שמוטב היה להתחיל להתמודד איתן כבר כיום. מעבר לכך, ברמה שמשפיעה יותר על תושבי הארץ – יש לכך השלכות חמורות על האופן בו נוצר דיור (או לא נוצר) ועל אופי התחבורה שמתאפשרת בסביבות אלו. בסופו של יום, ממשלות ישראל פועלות ללא לאות על-מנת להעלות את עלויות המחיה של תושבי הארץ בתחומי הדיור והתחבורה והן מצליחות לעשות זאת באופן מעורר התפעלות. הכנסת הבאה והממשלה שתורכב לאחר הבחירות ישאפו גם הן להמשיך במודל הנוכחי שיוביל להמשך האמרת עלויות המחיה הבסיסיות תוך חורבנה של ארץ ישראל.
עם זאת, ולמרות שאין אף תנועה אורבנית שמתמודדת בבחירות, עדיין יהיו לנו כמה חברי-כנסת, יחידי סגולה, שפועלם מכוון לשיקום הסביבה הפיזית בישראל, תיקון עירוני, וגם הפחתת עלויות המחיה המתלוות לסביבות המגורים שלנו. לפני שאמנה את חברי הכנסת האורבניים של הקדנציה הבאה, תרשו לי לקונן על הדחתו של ח"כ מיכאל איתן מרשימת הליכוד לכנסת. לשר איתן זכות גדולה בשחרור מידע תכנוני ממשלתי ומוניציפאלי רב, והוא בין האחראים המרכזיים לכך שיש לנו היום מידע פתוח בנושא של תחבורה ציבורית שמתבטא גם בשלל אפליקציות והעצמה של התחבורה הציבורית ומשתמשיה. אני יכול לומר כי אם כל שרי הממשלה היו פעילים, נמרצים והגיוניים כפי שהיה השר איתן, מדינת ישראל הייתה במצב הרבה יותר טוב. ועכשיו נפנה לכנסת הבאה, ואני אחלק את הרשימה שלי לאלו שאני בטוח שיתרמו לעירוניות בישראל ואלו שיש סיכוי שיתרמו לעירוניות בישראל (אם בכלל ייכנסו לכנסת).
הבטוחים
שלושה בטוחים יש לנו ברשימה. ח"כ גלעד ארדן מהליכוד-ישראל ביתנו, השר להגנת הסביבה. אני מקווה שארדן יהיה שר הפנים בממשלה הבאה, והוא צפוי להמשיך ולהוביל מדיניות פרוגרסיבית ומתקדמת בכל משרד שבו הוא יפעל, ובפרט מדיניות שתעשה בעיקר טוב לערינו הדוויות. שני חברי הכנסת האחרים גם הם כבר הוכיחו את עצמם לא פעם.
ראש וראשון הוא ח"כ דב חנין מחד"ש שיזם לא מעט חוקים (חלקם הגדול טובים) וביניהם חוקים מתקדמים כמו "חוק פדיון חנייה" וקידום שקיפות במנהל מקרקעי ישראל, הגוף החשוך, המפגר והמסוכן ביותר מבין שלל גופי התכנון הישראלים (וזה כולל את משרד הפנים, משרד השיכון, משרד התחבורה וכל העיריות כולן). בנוסף, ח"כ ניצן הורוביץ, פועל ללא לאות למען ערי ישראל, ולא רק באמצעות קידום ביטול איסורים הזויים שנושאים מחיר כבד כמו סוגיית התחבורה הציבורית בשבת. יצא לי לשמוע את הורוביץ לפני כשנה בכנס באשקלון מדבר על האופן שבו סביבות המגורים שאנו מייצרים לא יאפשרו לאחוז הגבוה של הקשישים שנגיע אליו לחיות כאן בצורה עצמאית בעתיד הלא-רחוק. ברור לי שהוא מבין לא מעט במה שצריך לעשות, ואני מקווה שהוא יהיה יותר אפקטיבי בכנסת הבאה.
הגבוליים
תחת הקטגוריה הזו נכנסו אנשים שטרם כיהנו בכנסת ועשויים למצוא את עצמם חברי כנסת בקרוב. אני מהמר שאם הם ייכנסו לכנסת, ישנו סיכוי לא רע שהם יקדמו נושאים שיטיבו עם ערי ישראל, עם האפשרות ליצור עירוניות בישראל ועם הוזלת עלויות המחיה המתלוות למגורים ותחבורה. נתחיל ממפלגת העבודה, שבאופן מסורתי הייתה המפלגה הכי אנטי-אורבניסטית ושגזרה על מיליוני ישראלים חיים בסביבות עירוניות מזעזעות, ללא הזדמנויות והכל בשם פיזור האוכלוסייה (כמובן, בן-גוריון בעצמו עשה את כל התקדמותו הפוליטית ויצר את כל קשריו במרכז תל-אביב בעודו שולח את החלכאים והנדכאים לכלות את זמנם בארץ לא-נושבת). ואולם, למרות שמפלגת העבודה עדיין מצהירה על מחוייבות אנטי-עירונית (שימו לב לסוף הכתבה כאן), שתי דמויות עם פוטנציאל אורבניסטי אמורות להיכנס איתה לכנסת. ראשונה היא סתיו שפיר, שהשילוב של גילה הצעיר, מינה וצבע שערותיה גורם לעיתונאים שונים להתבטא באופן מיזוגני מחפיר – הנה יוסי ורטר, והנה אורית נבון. איני מכיר את שפיר ואיני יודע עד כמה היא מקשרת בין האופן שבו מתבצע התכנון העירוני לישראל ליוקר המחיה, אבל אני מכיר כמה אנשים שעזרו לה רבות בפריימריז ועל-פי הרוח הנושבת מהם, לסתיו שפיר יש פוטנציאל לא רע לעזור לאורבניזם בישראל. מועמד מבטיח נוסף במפלגת העבודה הוא פרופ' יוסי יונה. יונה עמד בראש צוות המומחים של המחאה שבמסגרתו נכתבו גם המלצות בתחומי הדיור והתחבורה (הערה: אני הייתי פעיל בצוות התחבורה) וכך יצא שהוא גם נחשף לכמות משמעותית של אתגרי האורבניזם בישראל. עם יוסי יונה יצא לי לדבר פעמים ספורות לפני הפריימריז, והרושם שלי הוא שהוא מבין לפחות חלק משמעותי מבעיות התכנון כיום (ובנוסף היה ממובילי בגץ הקרקעות כבר לפני 14 שנים). אני מקווה שהוא יפעל באפקטיביות בכנסת הבאה ויקדם את המתווה שהוצע במסגרת ועדת המומחים שבראשה עמד.
מועמדת נוספת שאני מקווה שתיכנס לכנסת היא תמר זנדברג ממרצ. זנדברג מכהנת כיום כחברת מועצת עיריית תל-אביב-יפו ואת רוב הקדנציה האחרונה העבירה בקואליציה של חולדאי לטוב ולרע. מי שעוקב פה בקביעות יודע שזנדברג חטפה ממני לא פעם ביקורת בנושאים שונים, וזו פריבילגיה שאני שומר רק לאנשים שיש משמעות למעשיהם. למרות הביקורת, אני חושב שתמר זנדברג בהחלט עשוייה לקדם אורבניזם בכנסת, כפי שגם עשתה יותר מפעם אחת גם בעירייה. לשמחתי, היא גם פרטה חלק מכוונותיה בתחום כאן, ואני מאוד מקווה שמרצ יקחו לפחות ששה מנדטים (אם אפשר ששה בדיוק).
אחרון חביב ויקר לי מאוד הוא אחי, ירון לרמן. לרמן מוביל את מפלגת "עלה ירוק – הרשימה הליברלית" לכנסת הקרובה. מעבר לעניין הקנביס המובן מאליו, התנועה הליברלית החדשה שאחי הוא ממייסדיה נוטה לליברטריאניזם וחרויות פרט שלמעשה לא כל-כך נמצאים על המפה הפוליטית בישראל, ואני מקווה שתפעל גם כנגד טרגדיות התכנון המרכזי של מדינת ישראל שהובילונו עד הלום (עוד בנושא כאן). אמנם, בישראל של היום האפשרות לייצר מגוון סביבות מגורים שמתאימות למגוון אנושי רחב היא אופציה חתרנית, אבל לרמן עשוי לפעול כדי לשנות זאת. בניגוד למה שנכתב בדה-מרקר, הסיבה שכל שכונות המגורים החדשות נראות אותו הדבר, לא נובעת מכך שכל הצרכנים רוצים אותו הדבר, אלא בגלל שמערכת התכנון הריכוזית של מדינת ישראל מסוגלת לייצר רק טיפוס אחד של בנייה. מחירי הנדל"ן של מרכז תל-אביב ומרכז ירושלים מעידים כמובן, שיש לא מעט אנשים שמעדיפים לקנות דירות שלמזלנו נבנו על פי קווים מנחים אורבניים לפני הקמת מדינת ישראל, ושהצרכנים מעדיפים מגוון מגורים רחב יותר מזה שמערכת התכנון מסוגלת לייצר להם כיום. עוד סיבה שבגינה לרמן אמור לפעול לטובת העירוניות בישראל (ובגלל שהוא אח שלי יוצא לנו להיפגש מדי פעם) היא משום שבנושא האורבני אנחנו שותפים לדעות דומות על הצורך לאפשר לישראלים לחיות בסביבות מגורים מגוונות על-מנת לענות על צרכיהם המגוונים. מיותר לציין שאני מקווה שעלה ירוק – הרשימה הליברלית יעברו את אחוז החסימה וחוץ מהורדת מחיר הקנביס יעזרו לנו להתגבר גם על מחדלי התכנון העירוני בישראל.
2. משרד התחבורה ומשטרת ישראל נגד בני-האדם המנסים את מזלם בחציית נתיבי ה-BRT בז'בוטינסקי בפתח-תקווה. פתח-תקווה היא לא המקום הראשון בעולם שיש בו נתיב תחבורה ציבורית באמצע הכביש עם ריבוי רמזורים. הדבר יוצר בעייה קוגניטיבית מורכבת מאוד לחצייה של הולכי רגל והפתרון הוא גל ירוק. אני אחזור על זה שוב לטובת השוטרים ומתכנני התנועה בקרב קוראי הבלוג – בציר ה-BRT בפתח-תקווה צריך גל ירוק להולכי רגל במקום קנסות שלא יועילו.
"בתל אביב משרדים משלמים פי 5 יותר ארנונה מאשר מגורים והעירייה צריכה לתת להם פחות שירותים. על פי הבנתי, אין מדינה מערבית עם פערים כאלה", הוא אמר עוד. לדבריו, "העסקים משלמים הרבה ארנונה אבל קונים בכחצי מחיר את הקרקע, כשמנקודת הראות של המגורים, העיריות לא נוטות להגדיל את כמות המגורים במרכז הארץ".
הייתם יכולים לצפות שבמדינת ישראל בשנת 2013 יפסיקו לשלוח יהודים ליישוב מחדש. על רקע ההיסטוריה העגומה של העם היהודי בהתמודדותו עם משטרים אכזרים במיוחד שניסו לשלוח אותו ליישוב מחדש, מצער במיוחד שהיהודים אימצו לעצמם את היישוב מחדש כאידיאולוגיה שבקונצנזוס במדינה שלהם. ברמה האישית שלי, אני כבר הבנתי שמי שמציע לשלוח אותך ליישוב מחדש כדי לשפר לך את החיים טומן בחובו בשורות רעות. אמנם, למזלנו, מדינת ישראל היא גוף חדל אישים רוב הזמן, אבל ניתן להצטער צער רב על כמעט כל סמכות שהפקדנו בידיה, ובפרט בתחום הדיור. ואחרי ההקדמה הפואטית הזו נעבור לתכלס'. אם יש משהו משותף לליכוד ביתנו ולמפלגת העבודה (מעבר לעובדה ששתיהן מפלגות ימין) הוא שלשתיהן יש חזון שבו אזרחי מדינת ישראל, ובפרט האזרחים היהודים, ישמשו בידיהן כפיונים בחלק מתוכניותיהן ליישוב מחדש.
את מצע הליכוד ביתנו לא ממש צריך לקרוא, מכיוון שאין כמו פעולות הממשלה כדי לסבר את העין ואת האוזן. כך למשל, ההחלטה לבנייה ב-E1 שמעבר לקו הירוק (עוד כאן מדקה 25:50), מעוררת ויכוחים משפטיים רבים הנוגעים למעמד הקרקע שמעולם לא סופחה למדינת ישראל. זו ראייה מדינית שמתעלמת לדעתי מבעייה נוספת והיא שנתניהו למעשה מייצר דירות ותשתיות יקרות עבורן לא מתוך צורך לדאוג לצרכיהם של אזרחי מדינת ישראל (ובפרט היהודים שבהם), אלא כמעין "עונש" לא ברור לאו"ם. ברור מאליו שמי שמסתכל על דיור כעוד כלי במשחק הגיאו-פוליטי שמשוחק כאן מאז 1919 יתקשה לייצר דיור שישמש ככלי למתן הזדמנויות כלכליות, חברתיות ותרבותיות לאלו שאמורים להשתמש בו. במקום לבנות דירות עבור בני-אדם, במדינת ישראל בני-האדם מגוייסים כדי למלא דירות, ממש כמו בסיביר של פעם. אבל E1 זה הכסף הקטן שמתחת לפנס.
הכסף הגדול, היומיומי, זה שלא מרגיז את מרקל ואובמה, זה הכסף שהולך למשל על תוכניות הזויות כמו התוכנית של "מבואות ערד". הסיפור מוכר – מדינת ישראל זורקת כמויות עצומות של כסף על-מנת לנסות "לייהד" (לא הצלחתי למצוא מילה טובה יותר) באמצעות בניית יישובים חדשים באזור מסויים. היישובים החדשים האלו מובילים לפגיעה בכל היישובים היהודיים שמדינת ישראל כבר הקימה בנסיונות היהוד הקודמים מסביב, בשילוב פגיעה בטבע וכמובן באזרחים הלא-יהודיים. אני חייב להביא פה שוב את הציטוט של פרלמנט צעירי הנגב בנוגע לתוכנית הזו (הדגשה שלי):
"פעם נוספת עולה תוכנית ממשלה שלא מערבת את תושבי הנגב בהחלטות שנוגעות להם וגיבוש התוכנית נעשה מאחורי הקלעים כשהרציונל לקיומה נסתר מעיני הציבור. התוכנית איננה כוללת השקעה בישובים הקיימים, אלא נועדה ליצור ישובים נבדלים חדשים. פרט לכך עלותו של הפרויקט גבוהה מפיתוח ישובים קיימים הזקוקים לתקציבים אלו נואשות. חששות אלו מצטרפים לחשש כי התוכנית עלולה להעמיק את הפערים החברתיים והכלכליים בישראל, לבדל בין האוכלוסיות הוותיקות והחדשות ולמנוע השקעה בתושבי הנגב."
עידן לנדו מספר את הסיפור מהזווית של הטרגדיה של הבדואים, כולל תחקיר עמוק ומקיף שכמותו כבר מזמן לא מבוצע במקומות שמשלמים עבור כתיבה. אני חייב להגיד במידה קטנה של ציניות, שהסיפור הטרגי של הבדואים לא ממש מעניין את קצה הבוהן השמאלית של רוב האזרחים כאן. אז דופקים כמה בדואים בנגב והורסים להם את הפחונים. ממילא הם כולם פושעים, גנבים וכו', בניגוד ליהודים טהורים וזכים כמונו. הטרגדיה של הבדואים הנעקרים היא גדולה ועצומה, אבל הטרגדיה של היהודים שמועברים ליישוב מחדש בעיניי גדולה לא פחות. מילא, אם הממסד היה דופק רק את הבדואים, לפחות היה אפשר למצוא מישהו שהרויח כאן, אבל תוכניות כמו מבואות ערד דופקות גם את היהודים ובמספר עצום, בגלל שאת עלויות הפיתוח שלהן כולנו נושאים ואת עלויות הפגיעה החברתית-כלכלית סופגים בעיקר היישובים החלשים שסמוכים ליישובים החדשים. לפחות אפשר לאמר, שהממסד הישראלי דופק את בני כל הדתות. ואפשר להביא עוד דוגמאות רבות לאיוולת – חריש, מודיעין, ערד וכרמיאל כולן נבנו ונבנות מאותה שאיפת "ייהוד" וכל אחת מהן טרגית באופן דומה (למזלה של מודיעין, היא לפחות לא רחוקה מדי מירושלים ומתל-אביב).
וזה עד עכשיו קמצוץ מפעולות הממשלה המכהנת בראשותו של בנימין נתניהו. לזכותה של הממשלה ניתן לאמר שהיא פועלת ללא לאות להגדלת הקהילות היהודיות בתפוצות וחיזוקן באמצעות ישראלים. לכאורה, במצב הנוכחי המחורבן שבו הדברים עומדים, תחת שלטון שמתיימר לקבוע כיצד נכון לחיות ואיפה צריך לגור (והתוצאה היא בין השאר מחירי דיור פסיכיים ויוקר מחיה שהולך ועולה), הייתם מצפים שתהיה איזושהי אופוזיציה שתכיר בזכותם של הישראלים (ולפחות במינימום של ימינו, של היהודים שבהם) לגור באופן שבו הם יחפצו ולאפשר להם לעשות זאת. אבל זה לא המצב. מפלגת העבודה גם היא חושבת שצריך ליישב אותי מחדש על-מנת שאגשים לה איזו פנטזיה לא ברורה. הנה בעמוד 21 במה שמוגדר כמצע של מפלגת העבודה (הדגשות שלי):
"מפלגת העבודה תפעל לצמצום הפערים בין הפריפריה למרכז במדינת ישראל, לשם מימוש ערכי השוויון והערבות ההדדית בין אזרחיה, ומתוך הכרה בכך שהחיים בפריפריה הינם הגשמה הלכה למעשה של החזון הציוני. המפלגה תחתור להעלאת איכות החיים בפריפריה כך שתעלה בקנה אחד עם זו שבמרכז, להעצמת תושביה ולעידוד כוחות הגירה חיוביים אליה."
סלאח שבתי בכבודו ובעצמו לא היה יכול לנסח את מדיניות מפלגת העבודה טוב יותר בכל הקשור לדיור, פריפריה והגשמה עצמית. נראה שהחזון של מפלגת העבודה הוא שאנשים יחיו כאן בעוני חברתי וכלכלי ועם בעיות נגישות מובנות שיעלו להם ביוקר. ואם כבר דיברנו על סלאח שבתי – שני מתמודדים במקומות ריאליים מייצגים אולי את התפיסה האנכרוניסטית של מפלגת העבודה. הראשון הוא איציק שמולי, אחד מהפרזנטורים של מחאת הקיץ הקודם שנכנס לרשימה של העבודה, שבאופן שאין אבסורדי ממנו נהנה היום מדיור מסובסד בלוד. הנה מה שכותבת בפרוט רב ליטל בר שעושה גליץ' לעצם של שמולי ושל עמותת איילים:
"הסטודנטים הערכיים אולי באמת ובתמים מאמינים שמה שהאנשים בשכונה הכי זקוקים לו ובדחיפות זה סטודנט שיקדיש כמה שעות בשבוע לילדים שלהם ושלקבל בתמורה לזה מגורים בדירה חדשה ב-500 שקל לחודש ומענק של 10,000 ש"ח בשנה זה רק מתבקש ("התקשרו בתמימות לראש הממשלה ובשיא הפשטות גייסו אותו כשותף לחלום"- תמימות ופשטות. מסרטון התדמית של עמותת איילים). לא הסטודנטים, לא שמולי, לא דנקנר, לא עמותת איילים – אף אחד בכל שרשרת העברת המזומנים – לא מעלה בדעתו שאולי בכלל אנשים בשכונה צריכים לקבל בעצמם דירת 2.5 חדרים חדשה עם שכירות מסובסדת ומענק של 10,000 מלגה עבור קידום השכונה, שאולי אם זה יקרה אף אחד לא יצטרך שם בכלל את הסטודנטים (ואולי זה מה שמפחיד כל כך?). יכול להיות שאפילו האנשים בשכונה עצמה לא מעלים את האפשרות הזו על דעתם? יכול להיות שזה כל כך טבעי והגיוני בשבילנו שיש אנשים מהסוג שזורקים לרחוב ויש אנשים מהסוג שבשבילו בונים דירות חדשות ("פעם ראשונה שאני פוגש קבוצת צעירים שיודעת מה היא רוצה, לא באה מתוך מצוקה, אלא מתוך רצון לתת ועם חוצפה" מספר אחד התורמים – מתוך סרטון התדמית של עמותת איילים)."
אבל זה שמולי, העסקן הסטודנטיאלי הציני הטיפוסי שמושך את התואר השני על-פני 15 שנים, מתלבש על מחאות מסוגים שונים ומשתמש בהתאחדות הסטודנטים כדי לדבר לכאורה בשם "הסטודנטים", ואפילו בשמו של עבדכם הנאמן. הוא לא הראשון וודאי לא האחרון, וצפוי לו עתיד מזהיר בתפקיד סגן השר לענייני לופט-גשעפט. מועמד אחר שהתברג לרשימת העבודה שוקד ביתר שאת על פירוק המנוע הכלכלי המרכזי של מדינת ישראל שנותן כיסוי לכל "עמוד ענן", "כיפת ברזל" וגם לתוכניות בנייה הזויות ב-E1. מדובר באראל מרגלית שמציע (כמו שאומר ידידי, דניאל) למרוח קצת משחת היי-טק איפה שכואב פעמיים ביום בבוקר ובערב:
מהסרטון הזה עולה שאראל מרגלית הוא קומוניסט מוסווה שאצלו הכלכלה מתוכננת ומכוונת מלמעלה. השלטון של מרגלית מייצר מקומות עבודה במנות ידועות מראש ובענפי תעסוקה ידועים מראש כמו בקולחוזים המדומיינים של ילדותו. למעשה, החזון של מרגלית מסוכן מאוד. הוא לא לוקח בחשבון את האופן שבו הגיאוגרפיה משפיע על התפתחות כלכלית עירונית והצורה שבה אגלומרציה וקרבה פיזית מאפשרות למערכת אקולוגית של עסקים התלויים אחד בשני להתפתח. אי-אפשר לפרק את צמיחת ההיי-טק של גוש דן המורחב לשבעה אזורים מרוחקים יחסית בלי לפרק את כל האופן שבו התעשייה הזו (וכל תעשייה בעצם) מתפתחת.
הייתי יכול לתת פה למרגלית, יחימוביץ' ונתניהו רשימת קריאה בנושא כלכלה עירוניות והאופן שבו פריפריה ומרכז שונים ולא ניתן לייצר שוויון ביניהם (אם כי, באמצעות חוקים מסויימים אפשר לפגוע בשניהם, ובמיוחד ביתרונות של המרכז), אבל אני לא אעשה זאת, כי אני לא בטוח שיש להם זמן לקרוא ועוד באנגלית. ובכל זאת, מסמך אחד, שאפשר לקרוא ממנו רק את התקציר על פיתוח כלכלי שנכתב ע"י הבנק העולמי ב-2009 ועוסק בחיבור בין כלכלה לגיאוגרפיה לאומית ועירונית. מספיק לקרוא עד עמוד 33 במסמך המרתק הזה כדי להבין שיש קשר בין גיאוגרפיה לפיתוח כלכלי ולא כל המקומות נולדו שווים, ואי-אפשר לעשות אותם שווים. המסמך הזה מסביר היטב מדוע אזורים שונים מתפתחים בקצב שונה מבחינה כלכלית (קשור לעניינים של חופש מסחר ומעבר גבולות וכן עניינים גיאוגרפיים כמו קרבה לנמל ורשתות תחבורה) וכן עוזר לקבוע באלו יעדים הממשל המרכזי יכול לטפל באופן אפקטיבי ובאלו לא. במיוחד, כדאי לעקוב אחרי ההמלצה שעדיף לעזור יותר לאנשים חלשים ולא למקומות חלשים, משום שחלק מהמקומות החלשים, חלשים פשוט בגלל עניינים גיאורפיים שקשורים למיקום דפוק כזה או אחר (ירוחם עולה לי בראש), ואפשר גם לקרוא כאן את הדברים שיש לנחמן שלף להגיד על פיתוח כלכלי מקומי.
ועוד כמה הערות לפני סיום. אידיאולוגיית היישוב מחדש של יהודי ישראל איננה משותפת רק לליכוד ביתנו ולעבודה, אלא גם למפלגות שנמצאות ימינה מהן כמו הבית היהודי למשל. הנה ראיון עם נפתלי בנט:
"הרעיון הוא כזה: כל משתחרר משירות לאומי או צבאי יוכל לקבל בתקופה של שבע שנים מיום שחרורו חצי דונם בחינם, בנגב או בגליל. זה יהיה על בסיס נתיבי התחבורה והרכבת במטרה ליצור תופעה של יוממות. היום אין שום סיכוי לזוג צעיר לרכוש דירה בלי עזרה מההורים. בשבדיה למשל, משכורות של 30 חודשי עבודה קונים לך דירה, בארצות הברית 60 חודשים ובישראל 129 משכורות חודשיות, בהנחה שכל המשכורת הולכת לדירה. זו השתעבדות לכל החיים. לפי התכנית שלנו, את המגרש לא יוכלו למכור במשך 15 שנה. תראי מה יקרה: בחור בן 26 ילך לגור בנתיבות ליד רכבת לתל אביב, שם הוא יעבוד. זה פותר כמה בעיות בו זמנית".
ניכר שבנט לא מבין בעלויות תחבורה, לא מבין בפיתוח מסביב לתחנות רכבת וגם לא מבין במבנה הארנונה של רשויות מקומיות. בכל מקרה, הוא יהיה עוד גורם שולי שפועל כדי לדפוק את יהודי ישראל וליישב אותם מחדש על-פי חזונו. אצל בנט "משהו חדש מתחיל" וזה בדיוק, אבל בדיוק כמו כל מה שעשו עד היום. ברמה האישית, יחימוביץ', נתניהו ובנט לא מפגרים כמו התנועות הפוליטיות שבראשן הם עומדים. יחימוביץ' גרה במרכז תל-אביב (שתוכנן ונבנה לפני הקמת מדינת ישראל), נתניהו גר ברחביה שבירושלים (שגם היא תוכננה ונבנתה ללא מעורבות השלטון הישראלי) ובנט גר בגוש דן ברעננה (אני לא בטוח באיזה חלק, מנדטורי או ישראלי, אבל בגוש דן). שיתכבדו הם בכבודם ובעצמם ויקיימו את מה שהם מדברים עליו – שבנט ילך לגור במצפה זוכמיר, שביבי יתנחל במעלה זוכמיר וששלי תגשים את הציונות שלה בנאות זוכמיר. אבל, רבק, תפסיקו לנסות לגרש אותי מהבית, כי עדיין אין לי אזרחות זרה.
לסיכום, אני מסרב לנסיונות ליישב אותי מחדש ואמשיך לפעול ככל שיתאפשר לי על-מנת שיהודים ולא-יהודים יוכלו לבחור היכן לגור במדינת ישראל ובפרט, כדי שאני אוכל לבחור היכן לגור. אינני פיון שנדרש להענות לציווי מופרך כזה או אחר באשר לאיפה "נכון" לגור ואיך "צריך" לחיות. אשמח להצביע למפלגה שתאפשר לי להמשיך לחיות במדינת ישראל (גם ככה זה לא קל) ושלא תנסה להשתמש בי להגשמת חזיונות הזויים, משיחיים או אחרים. מהחזון המשיחי של הליכוד ביתנו אני מפחד, כי הם בשלטון (והם לא יודעים מה הם עושים). החזון הציוני של מפלגת העבודה גורם לי בעיקר לגיחוך, כי הוא מעודכן פחות או יותר לשנת 1951 – כבר עשו את זה וזה נכשל. למרות שאני יהודי, אני חושב שגם לי מגיעה הזכות להיות חופשי במדינה שבה אני אזרח (ויש דרכים לעשות זאת) ולא לשלם שוב ושוב גם בכסף וגם באפשרויות מגורים שהולכות ומצטמצמות על שגיונות פוליטיים חסרי שחר.
במדינת ישראל עולם התכנון מנוהל תחת חוק התכנון והבנייה תשכ"ה 1965. חוק זה הינו חוק מסדיר, מסדיר משום שאינו מסביר, מגדיר או מורה כיצד יש לתכנן. אדרבה אין בו שום הנחיות הנוגעות ישירות לתכנון, אלא הוא מסדיר את תהליך התכנון ואחריותם של הגופים והפרטים המעורבים בו. במדינת ישראל אין חוקים המורים כיצד יש לתכנן. למעשה ישנם רק שלושה חוקים אותם חוקק המחוקק הנוגעים ישירות לתכנון, כאמור חוק התכנון והבנייה, חוק הגנים לאומיים, שמורות טבע, אתרים לאומיים ואתרי הנצחה התשנ"ח-1998 וחוק שמירת הסביבה החופית, התשס"ד 2004. האחרון הינו היחיד המורה כיצד יש לתכנן בנושא ספציפי והוא יחיד ומיוחד בספר החוקים המונה רבבות חוקים. אבקש אם כך, לאור בחירתה של הכנסת הבאה, להציע שנוי קל בחוק התכנון והבנייה ולהוסיף לו פן מורה.
אינני תומך בריבוי חוקים ודאי שלא בחוקים דרקוניים המגבילים את הפרטים, עם זאת חורה לי שעולם התכנון מונהג כבר ששה עשורים על ידי פרטים שונים במערכות הפוליטיות והתכנוניות שאיש אינו בחר בהם או מבקר את פעולותיהם. במיוחד בעת קביעת התקנים והתקנות השונים והמשונים שלעיתים אף סותרים אחד את רעהו. זאת משום, שכל משרד ממשלתי אחראי לתקנים הנוגעים אליו בלבד ולעיתים כה נדירות יש בכלל דיון בוועדות הארצית והמחוזיות, שכמובן נסתרות מהציבור, בנוגע אליהם ולסתירות בינם. כתוצאה מכך, כמעט ואין אנו הציבור ואף לא אקדמאים או אנשי מקצוע שאינם בתוך תהליכי התכנון שום אפשרות להשפיע או לשנות אי אלו תקנים ותקנות דרקוניים. פוסטים רבים מדי התרעמו על השלכות המצב התכנוני בישראל ועמותות לרוב נלחמות במנגנון התכנון המיושן, ובואו נודה גם הכושל לרוב.
השינוי שאני מבקש שיקרה מביא לידי ביטוי את המאבקים הקשים שבוקעים מאתנו הציבור חסר הקול, מנוע מלהשתתף ואף להיכנס לוועדות האחראיות על סביבתנו הבנויה. אין אני מצפה ואף לא דורש מהפכת תכנון כזו שהמחוקק יורה על המתכנן איה עליו להניח כל ספסל וכרכוב עם זאת על המתכנן לדעת שהאינטרס הציבורי ואינטרס זה בלבד צריך לעמוד מולו. אנשי האקדמיה, בעלי המקצוע והציבור הלוחם חייבים להסביר לנציגי העם שעליהם לקחת את המושכות ולהבהיר למתכננים מה חייב להיות מולם בעת תכנון סביבתנו. אפשר להוסיף הנחיות רבות בנושאים ממוקדים מאוד כגון חוק שמירת הסביבה החופית וניתן גם להוסיף הוראות יותר כלליות כגון הבטחת התחרותיות בעת שיווק הקרקעות. עם זאת, כאן אפרט דוגמא אחת להוראה שאני מוצא כהכרחית.
נגישות, נגישות ושוב נגישות; בעיית הנגישות היא היא אם החולי בעולם התכנון בארץ. למעשה גם אם נשאיר את האיזור (Zoning) על כנו וגם אם נלחם בכוח בצפיפות על ידי מניפולציות חישוביות, הנגישות תמיד נשארה מחוץ למאבק העירוני וחבל. חבל, משום שרק במקרה שמערכת הרחובות והדרכים (street network) תאפשר גישה ונגישות לשימושים השונים באמצעי תחבורה שונים נוכל לבחור אם הסביבה הבנויה תהיה עירונית, כפרית-חקלאית או כן גם פרברית. המציאות כיום אינה מאפשרת תכנון עם נגישות וגם התקנים שמבקשים להטיב עם הציבור והסביבה כמו "התקן לבנייה ירוקה" מתעלמים ממערכת הרחובות כבסיס לתכנון צודק ונשענים תמידית על תנועה ממונעת אם הציבורית ולרוב הפרטית. אולם, נגישות אינה רק תחנות רכבת ואוטובוסים ושבילי אופניים אלא ראשית כל הליכה ברגל. אנו נוטים להתעלם שרוב הציבור נטול רכב. הרי גם אם יש בכל משפחה רכב (ואין) רק אדם אחד נהנה מתנועה ממונעת, זאת משום שכאשר הוא משתמש בו השאר נתונים לחסדי המתכננים שהתעלמו מהאפשרות הפשוטה ביותר לתנועה והיא הליכה. ניתן גם לחשב זאת על ידי העובדה הבסיסית שמתחת לגיל 17 ומעל גיל 70 (פחות או יותר) החוק אוסר על נהיגה, איתם גם נכים, עניים ונשים בחברות מסורתיות מנועים מלנהוג גם כן. את זאת ניתן לשנות על ידי אימוץ המסקנות המחקריות הרבות הנוגעות להליכה.
אני מציע לדוגמא חוק שיורה שעל כל אזור בנוי שבו יש גם מגורים, ובמקרה של מדינת ישראל הוא הרי יהיה מאופיין במגורים בלבד, על המתכנן לחשב את מרחק ההליכה מפתח כל חלקה לפתחם של השימושים שונים. כגון בתי ספר, מבני ציבור אלו שבדרך כלל ממוקמים בשאריות התכנון ולראיה קריות החינוך אשר אינן נגישות בלשון המעטה יבואו לקדמת התכנון. במקום לבדוק אם ברדיוס של מרחק מסוים מהחלקה ישנו בית ספר אפשר לחייב שמפתח כל חלקה ימצא במרחק הליכה על רשת הרחובות המתאים לאוכלוסייה שאותה ישרת, יסודי – מרחק הליכה התואם ילדים ותיכון התואם לזאת של בני נוער. זאת גם ניתן לעשות גם עם שאר השימושים, כך שיהיה במרחק הליכה מפתח כל חלקת מגורים חלקת מסחר או חלקת תעסוקה כך שתמיד נוכל לקנות חלב או למצוא מקום עבודה ללא הצורך המזיק, המעיק והמזהם של נהיגה ברכב. דוגמה לבעיית הנגישות מובאת לפניכם מהמפה של ראש העין – מרחק של 800מ' נדרש לעבור על-מנת להגיע ליעד (בית-ספר) שנמצא במרחב של 150מ' אווירי והכל בגלל תכנונה הלקוי של רשת הרחובות:
ארוכה הדרך לבית הספר
הוראה שכזאת בחוק התכנון תוכל לשפר את חיינו פלאים. אמנם היא אינה תאסור איזור והפרדת שימושים אך היא בפרוש תכריח את המתכננים לזנוח את הדרכים העקלקלות שאותם הם אוהבים לצייר וליצור מערכת רחובות שתשרת קודם כל את הולכי רגל שהם למעשה כולנו. פועל יוצא מכך גם יגרום לציפוף מידי, זאת משום שהמערכת הציבורית לא תוכל לספק כל כך הרבה מבני ציבור לאוכלוסיות כל כך מפוזרות ומרוחקות אחת מהשנייה הנהוגה כיום. זאת בתורה תגרום לצמצום הפלישה לשטחים טבעיים ולסביבות עירוניות פחות הרסניות לסביבה. ניתן להסתכל על רשתות רחובות שהיו נהוגות בתחילת המאה הקודמת ועד שנות ה-30 שלה שהושתתו על נגישות מקסימלית, ולדומגה ניתן לראות את הרשת הנגישה של "העיר העתיקה" של באר-שבע שהוקמה באותן שנים שבה מחקר אווירי של 500מ' נחצה בערך באותו מרחק הליכה:
הדרך ישירה וקצרה
הכנסת הבאה אמנם תמשיך להתעלם מהמחאה החברתית וזאת בתורה תמשיך להתרכז במספרים אך כהולכי רגל עלינו להזכיר לנבחרי הציבור שתכנון הסביבה הבנויה חייב לבוא ראשית מעייניו של המחוקק. אני מקווה שימצא מי מחברי או חברות הכנסת בכנסת הבאה שילחם עבורנו כנגד כוחות התכנון שאינם מעוניינים שנתערב בעבודתם הכמוסה. חוק מסוג זה שמוצא לעיל הוא דוגמא אחת לחוק שיתרכז בהתנהגות שרווחת למעשה אצל כולנו, ההליכה. גם אם רק חוק זה יעבור, אנו נרגיש מיידית בשינויים במחירי הדירות, בבריאות הציבור, בתחרות הקמעונאות, במספר בתי העסק, בירידת מחירי הרכב, בשיפור התחבורה הציבורית, בביטחון האישי וכו'. המסר צריך להיות נהיר שרק סביבה מוטה תנועה רגלית מאפשרת קיום צודק, הוגן ובר-קיימא שיבטיח את עתידנו בחלקת האלוהים הקטנה שלנו.
עדכון: נראה שיש לנו מספיק מודדים. תודה לכל מי שפנה.
בשבוע הבא תתבצע מדידה בכפר-סבא והוד השרון. מדובר במדידה של כ-5 שעות בשטח ויש הסעה הלוך חזור מרכבת מרכז בתל-אביב. חסרים לי עדיין שניים-שלושה אנשים להשלמת הצוות, אז אם אתם מכירים מישהו אנא הפנו אותו אליי (התשלום הוא 250 ש"ח). אם אתם או מישהו שאתם מכירים מעוניין לעזור למחקר הזה אני אשמח מאוד אם תפנו אליי במייל – yoavlerman בג'ימייל דוט קום ואפשר גם בטלפון 054-4406912.
לא מזמן הופיעה כתבה של אלי אשכנזי בהארץ בדבר העובדה שבתי חולים נוהגים לגבות תשלום עבור חנייה בתחומם במהלך סוף השבוע באופן דומה לאמצע השבוע. הכתבה נשאה את הכותרת "מס השבת" ונראה שנכתבה תוך התבוננות חד-מימדית דרך החלון הקדמי של המכונית. האם אשכנזי מציע לשפר את הרפואה הציבורית ע"י כך שבתי החולים יקריבו את הנדל"ן היקר שעליו הם יושבים ויתנו אותו בחינם? האם זה ישפר את תזרים הכספים שלהם ואת השירות שהם נותנים לחולים? אני חייב לציין שזו לא הפעם הראשונה שבה אני נתקל בסוגיית מחירי החנייה בבתי-חולים. הנה מאמר מצויין מהגלוב אנד מייל על אותה סוגייה בקנדה. בניגוד לכתבת החנייה בהארץ, במקרה הזה הכותב אנדרה פיקארד נכנס בעובי הקורה בשאלה של איזה שירות ציבורי אמור לכסות ביטוח הבריאות ועובר אלו שירותים המטופל ומבקריו אמורים לשלם מכיסם (בנוסף לביטוח הבריאות). מתברר שלהיות חולה ומטופל בבית-חולים זה לא דבר נעים וזול גם בלי הוצאות החנייה:
The reality is that being sick can be costly – for the patient and family caregivers alike – and life can get in the way of receiving care in all kind of ways. If you offer free parking, why not pay for everyone’s full travel costs (which tend to exceed parking). And why not free daycare or salary replacement when people are in the hospital? And while parking is costly, so too is hospital food.
ואיך כל זה מתקשר לכותרת? כן, הפעלת תחבורה ציבורית בשבת תאפשר לחלק מהמבקרים בבתי חולים וגם במקומות אחרים להוזיל בצורה משמעותית את עלות הביקור שלהם בלי כיסוח של תקציבי בתי החולים.
ובכן, גם נושא התחבורה הציבורית בשבת נפל קורבן לפרשנות די מעוותת של היהדות המיושמת במדינת ישראל. בניגוד אולי לנושאים ערכיים אחרים שנפלו גם הם קורבן לממסד הישראלי כמו הנישואין והגירושין (ובאמת כואב לי על כל זוג חברים חופשיים שחותם על מסמך משונה בארמית, שלצערנו נושא תוקף משפטי בארצנו ושם את שני הזוג במצב מיידי של אי-שוויון), נושא התחבורה הציבורית בשבת עולה לציבור הישראלי באופן ישיר בכסף. אם היה מדובר רק בכסף, מילא. אם היה מדובר רק בפגיעה בעניין והגדלת אי-השוויון בחברה וזיהום ושאר מרעין בישין כפי שמרחיב עליהם דובי, אפשר היה להתנחם בכך שלפחות עבדכם אינו מצוי בעשירון התחתון. אבל מדובר גם במחיר דמים שהמחסור בתחבורה ציבורית בשבת גובה מהציבור הישראלי (והמחקר כאן), ומדובר בקורבנות חינם שמועלים על מזבח היהדות של הממסד הרבני הישראלי. אגב, לא מזמן רכבת ישראל נסעה בשבת עקב תקלה טכנית. השמיים טרם נפלו משום מה, אם כי יש שיראו בניצחון הפלסטינים באו"ם תשובה אלוהית הולמת לכשל הטכני של רכבת ישראל.
ועכשיו כדאי להתייחס גם לדבריו של עוזי יצחקי, מנכ"ל משרד התחבורה והבטיחות בדרכים, התוהה לגבי הצורך התחבורתי האמיתי של תחבורה ציבורית בשבת בוידאו שלפניכם. יצחקי טוען שאין ביקוש לתחבורה ציבורית בשבת. אני מציע ליצחקי לברר בהזדמנות זו אם בכלל צריך את התחבורה הציבורית בימי חול. מלבד קווים שתוכננו על בסיס רשת רחובות אינטנסיבית ושימושי קרקע הגיוניים, ושבהם לראייה גם פעולות גם מוניות שירות שלא צריכות סובסידיה אפילו בשבת, רוב הקווים העירוניים והבינעירוניים בתחבורה הציבורית בישראל נהנים מסובסידיה ממשלתית (גם הרכב הפרטי נהנה מסובסידיות ממשלתיות רבות, אבל לא ניכנס לזה כרגע). רוצה יצחקי להתייעל ולהגדיר שמעתה תחבורה ציבורית תפעל רק בקווים עם ביקושים גבוהים בהם לא נדרשת סובסידיה יתכבד ויבטל אחוז ניכר (להערכתי הרבה מעל לחמישים אחוזים) מקווי האוטובוס והרכבות. אז נדע שהוא רציני לגבי תחבורה ציבורית מוטת ביצועים תחבורתיים בלבד. הנה החלק שיצחקי מתייחס בו לתחבורה ציבורית בשבת בכנס יום תחבורה ציבורית שאורגן ע"י תחבורה היום ומחר לפני כחודש (בדקה 25:18):
עוזי יצחקי כנראה לא מבין שתחבורה ציבורית בנוייה משתי מטרות שאינן חופפות – מטרה לתחבורה ציבורית יעילה ומאפשרת חופש בעלת היגיון במקומות שבהם זה מתאפשר (ridership goal), ומטרה לשרת מקומות שלא ניתן לספק להם תחבורה ציבורית יעילה, אבל חיים בהם גם אנשים שאין ברשותם בחירה מוחלטת של אמצעי תחבורה והם חסרי נגישות גבוהה לרכבים פרטיים (coverage goal). ג'ארט ווקר מסביר על כך יפה מאוד כאן וגם כאן. משום הצורך הזה אנחנו מסבסדים קווים מגוחכים כמו קו 6 בתל-אביב, כדי שגם קשישי וילדי צפון תל-אביב יהנו ממידה רבה יותר של עצמאות בחייהם שלא הייתה מתאפשרת אחרת. משום כך גם צריך מידה מסויימת תחבורה ציבורית בשבת קודם כל. אחר-כך אפשר גם לבדוק איפה היא יכולה להיות יעילה וללא סובסידיה. אני מציע לעוזי יצחקי לקרוא את כל הספר של ג'ארט ווקר, כי ראוי שמי שמנהל את משרד התחבורה והבטיחות בדרכים (תזכורת: המחסור בתחבורה ציבורית בשבת מקטין את הבטיחות בדרכים) יבין גם משהו בנושא של תחבורה ציבורית.
לסיום, אני מקווה שבכנסת הבאה יהיו מספיק חברי כנסת שיפעלו בכיוון האורבני-סביבתי להצלת העם והארץ, מלבד ארדן, חנין והורביץ. כל מי שייכנס מספיק עמוק לתחום הזה יגלה שצריך לאפשר תחבורה ציבורית בשבת בישראל, ולו רק כדי לשמור על ארץ ישראל ולצמצם את פגיעתנו בה. אני גם בטוח שבדרך כזו או אחרת, בעתיד תפעל בישראל תחבורה ציבורית בשבת מהסיבה שהמשך ההתבססות על רכב פרטי תמשיך לייקר לנו את עלויות המחיה ללא צורך. ולסיום, כשבני ישראל חשבו שהם יוצאים לחופשי מארץ מצרים הם לא בודאי דמיינו שיבוא יום ואת השלשלאות הם ירכיבו מחדש בעצמם בארץ שלכאורה שלהם. השתא עבדי, לשנה הבאה עבדי גם.
עוד בלוג תל אביבי 