"מעניין שאת הרשות העירונית הגדולה בישראל מעסיקים כמה עשרות חסרי הדיור ששוהים בגנים ציבוריים. כל מי שמתגורר בעיר, ורוב גדול של תושבי ישראל גרים בעיר, יודעים כי המטרד הגדול ביותר, המזיק ביותר, המזהם ביותר הוא המכונית הפרטית. הזיהום הזה לא מציק לראשי העירייה. הנזק הזה מתקבל באהבה. יותר מזה: העירייה עוסקת באופן אינטינסיבי, ויש לה תאגיד העוסק בכך, במציאת "לינת" לילה ויום למכוניות עומדות. קוראים לזה חניה והעירייה, כל עירייה, מזמינה את בעלי המכוניות להלין את רכבם על גבי שלטי ענק שבהם מפורטים המקום, הזמן והמקומות הפנויים. ובתל אביב מדובר במאות אלפי מכוניות ליום, לעומת כמה עשרות חסרי דיור. חסרי הדיור, כך עיריית תל אביב, מלכלכלים את העיר. המכוניות הפרטיות, המזהמות מאות מונים, אינן לכלכוך. מה שקרוי סדר עדיפות חברתי."
4. רוכב אופנוע דרס את עופר קציר. משטרת ישראל עשתה את מה שהיא יודעת לעשות הכי טוב וסגרה את התיק. אורי קציר (אביו) כתב בפייסבוק. המשטרה פתחה את התיק מחדש.
הפעם מקבץ לינקים מיוחד לכמה כתבות מז'אנר האדריכלות שלצערנו בעיתונות בדרך-כלל נוטה לכלול דברי הלל ושבח לבניינים הכי יקרים, בומבסטיים ולא שימושיים. רוב הכתבות לצערי לא טומנות בחובן בשורה עיתונאית גדולה במיוחד:
"האדריכל פרסטון סקוט כהן הביא לישראל את הישגי הזרם הפורמליסטי העכשווי שהצליח להפוך את המחשב לכלי עבודה יעיל ליצירת מבנים עוצרי נשימה. כהן מציג עמדה ברורה: כדי שהאדריכלות תינצל עליה ליצור מבנים מרתקים שחלליהם יעניקו לצופה חוויה דומה לזו שהציעו בניינים בעלי ערך לאורך ההיסטוריה. עם זאת הוא יודע שלמרות פלאי הטכנולוגיה הדיגיטלית, העקרונות העכשווים רק מעצימים מגמות מוכרות: יש בהם חזרה לא רק לזרם הפוטוריסטי הביו-טכנולוגי של שנות ה‑50, שהיווה בסיס גם לגל הנאו-אקספרסיוניסטי של אותה תקופה, אלא גם למקורות הרעיוניים הפורמליסטיים שגובשו עוד במאה ה‑19."
"אם כן, ראיתי אור. אבל מפל לא ראיתי. ומאחר שאור יוצא לי לראות מדי פעם, לא התעכבתי על ההיבט הזה של התהום המוזרה שנפערה באמצע תל אביב. אבל כן התעכבתי ליד התהום המוזרה שנפערה באמצע תל אביב. התעכבתי לא מעט. נזכרתי בדיזנגוף סנטר. גם שם יש תהום. גם שם התהום היא הסיפור. סיפור שלא מסופר."
3. קשת רוזנבלום בהארץ לא מוצאת "בשורה אדריכלית" בתחנה המרכזית החדשה של באר-שבע. השאלה היא איזו בשורה אדריכלית בכלל צריך בתחנה מרכזית והאם הבשורה הזו לא צריכה לבוא הרבה אחרי הבשורה התחבורתית. הכתבה מכילה הרבה תיאורי בטון, אבל תיאור של השינויים התחבורתיים לא ניתן למצוא בה ממש. לפחות נראה שבבאר-שבע ניצלו מהמגלומניה האדריכלית של התחנה המרכזית בתל-אביב (שודאי חביבה הרבה יותר על כתבי אדריכלות).
4. עדיין עם קשת רוזנבלום והפעם באיצטדיון החדש, היקר והמיותר בחיפה. שיר הלל לבטון ופספוס גמור בכל הנוגע לאנטי-אורבניזציה של האיצטדיון החדש שנמצא הרחק הרחק מכל תחבורה ציבורית (בניגוד לאיצטדיון הישן בקריית אליעזר), ושום ביקורת על תרומות של האיצטדיון להמשך התמוטטותה האורבנית של חיפה. וציטוט ברשותכם:
"ואמנם, באתר הבנייה מתקיימת תנועת מכוניות שלא היתה מביישת עיירה. עשרות כלי רכב חונים, פורקים, צופרים ונושאים פיסות אצטדיון על גבם. על הפרויקט עובדים בזמן נתון עשרות פועלים בכמה קבוצות נבדלות, כל אחת עוסקת בתחומה – יציקות בטון, ריתוך פלדה, הנחת אלמנטים טרומים וקירוי. "זה מבנה מסוג כזה שניהול חופף של לוחות הזמנים מאוד מועיל", אומר קהת. "יש המון אילוצים – אי אפשר להביא את הפלדה לפני שיש מקום בחצר. לפני שיוצקים את הפינה הוא לא יכול להביא את הקורה. לפני זה, אלה לא יכולים להניח את הרעפים"."
"יש להצטער על שהכישרון והאמצעים הרבים שמושקעים באצטדיון החדש, אינם מושקעים במחשבה יצירתית על אצטדיון קרית אליעזר: את האצטדיון הישן מעדיפים להרוס ולא לשפץ, ובמקומו לבנות יחידות דיור חדשות. זאת, למרות מלאי הקרקע הגדול בין השיכונים הוותיקים בשכונה, בעיר התחתית ובשכונת בת גלים הסמוכה – שאת כולם אפשר לנצל ולהפיח רוח חיים באזורים מוזנחים. אצטדיון עופר וסביבתו מעודדים שימוש ברכב פרטי ומרחיקים את הולכי הרגל: המתקן החדש רחוק לא רק מהעיר אלא גם מתחנות הרכבת והאוטובוס."
"אדריכל השימור של הפרויקט, אמנון בר אור, סבור שהמגדל "גוהר" על בית בכר. "זהו זרם חדש באדריכלות התל אביבית", הוא מוסיף. לדעתו, "המגדל החדש טוב ומעוצב היטב, אך עדיין נראה כי הבניין לשימור הינו בחזקת "Left over (שאריות)"."
ואתם חשבתם שרק כלבים גוהרים זה על זה. בתל-אביב, גם בניינים מקיימים יחסי מין בפרהסיה.
"ישר מתייחס לסוגיית הזהות של המגדל. "מגדל הוא לא בניין רגיל וגדול, הוא ישות עם זהות ויש לו שם", הוא אומר. "הסיבה לכך היא שמגדל הוא בעצם כמו רחוב אנכי ויש לו קיום של רחוב. כך, למשל, מגדל שיש בו 162 דירות הוא כמו רחוב עם 20 בניינים, 10 בניינים מכל צד, כאשר אורך רחוב כזה הוא כ-300 מטר"."
8. וכדי לסיים בנימה אדריכלית אופטימית מומלץ לצפות (באמת מומלץ) בוידאו הזה גם לאדריכלים וגם למי שכותב על אדריכלות:
קוראים לי תמי זנדברג ואני תל אביבית. באופן לא צנוע קצת נראה לי שאין ממש משהו שאני עושה שלא מגיע מתוך החוויה העירונית שלי. באופן מעט יותר צנוע, אורבניות היא משהו שצומח מתוך עשייה יומיומית וחיים במרכז העירוני של תל אביב-יפו. העיר היא חלק ממני, ואני מנסה מאד להיות חלק ממנה. יש לנו מערכת יחסים מורכבת עם עליות ומורדות – בשנים האחרונות אני עסוקה מאד בעיצוב היחסים האלו ומיסודם, בתפקידי כחברת מועצת העיר מטעם מרצ. נדמה לי שעל היחסים האלה נכתב הסטטוס it’s complicated.
כמו רבות אחרות ורבים אחרים, אני אוהבת ללכת ברגל ונוסעת לכל מקום על אופניים, עם סלסלה גדולה מקדימה ולעיתים קרובות ילדה גדולה מאחורה – על שבילי האופניים, בכביש וכשאין ברירה גם על המדרכה. כחברת מועצת העיר, אני רואה מקרוב את התהליכים האורבניים ומנסה להשפיע עליהם, כשבכל זמן נתון אני גם מרגישה איך הם משפיעים עלי.
מחירי שכר הדירה – גם אני, כמו מעל חצי מאוכלוסיית העיר, גרה בדירה שכורה. כל שנה המאבק מול בעל הבית על גובה ההעלאה מזכיר לי שלמצוא דירה במקום שבו אפשר ללכת לכל מקום ברגל, היא עניין שתלוי בטוב ליבו או הגחמות של בעל הבית שלי, יותר מאשר על חקיקה מסודרת שתתן לי ביטחון במקום מגורי. הקלישאה של לעבור לפריפריה לכל מי שיש לו בעיה עם העיר, מתבררת כיותר ויותר חסרת שחר : פנטזיית האוויר הנקי הגינה והכלב מתבררת כלא סביבתית, ומשום כך גם לא כלכלית. אני מאמינה שהפתרון למשבר הדיור הוא פשוט עירוניות טובה יותר, ביותר ערים בארץ.
תחבורה – כשאני לא הולכת ברגל או מדוושת על אופניים, אני נוסעת בתחבורה ציבורית. הפרספקטיבה שלי על העיר היא מגובה הרחוב, ומתוך התור לאוטובוס שלא מגיע בשיא החום של אוגוסט. תחבורה ציבורית צריכה להיות נגישה יותר. גם בשבת. נכון שטלפון חכם אין לכולם/ן, אבל הטכנולוגיה המתקדמת מובילה אותנו למציאות בה החיים בעיר יכולים להיות קלים יותר, ע"י אפליקציות נכונות לניווט עירוני ותיאום תחבורה ציבורית.
תרבות וחיים עירוניים – העיר מלאה בהתרחשויות, אני משתדלת להיות חלק מהן וגם להוביל אותן. אני מעורבת במאבקים נגד סחר בנשים וזנות בעיר, נגד השתלטות חב"ד ברמת אביב ותקינות פוליטית עירונית, במאבקים שכונתיים שיחד עם מיטל להבי מהסיעה שלי אנו מעורבות בהן כבר שנים רבות – עם הצלחות לא מועטות. אני מבינה את נקודת המבט של התושב הותיק שמרגיש את השתלטות הצעירים על הרחוב ודחיקת רגלי הותיקים, אבל יודעת גם שהצעירים והצעירות האלו בסך הכל מחפשים ויוצרים את מקומם בתוך העיר, ומרכז העיר כבר לא נותן להם אפשרות לדיור ובילוי. ומתוך כך שאני בעצמי לא רואה את עצמי גרה בשום מקום אחר, יש לי הבנה רחבה לגבי אופי הקונפליקט המובנה הזה בהתפתחות העירונית. מה שברור לי, הוא שבנייה שמקדמת ומעודדת בעיקר את היזם, כפי שנהוג בתל אביב-יפו, תבוא על חשבון התושבים והתושבות בסופו של דבר. ההתפתחות האורבנית חייבת להיות מבוססת על שיתוף ציבור ועל בסיס תוכניות מתאר רחבות ותוכניות אב שנעשו בשיתוף התושבים. תב"עות נקודתיות הן לא פיתרון. גם לא מגדלים כתפיסה בלעדית של עירוניות חדשה.
צדק חברתי וסביבתי – את מה שיודע ויודעת כבר מזמן מי שמטייל בעיר, טבע עירוני ופינות ירוקות תורמים להתפתחות העיר . כבר לפני 12 שנים, שותפתי מיטל להבי פעלה מתוך הפורום הירוק של החברה להגנת הטבע, ומצאה את מקומה הטבעי בהנהגת העיר בסיעת מרצ, כמקום להמשיך ולפעול ממנו על פי אותם עקרונות ירוקים-חברתיים. אלה גם העקרונות שלי. חלוקה שוויונית של משאבים, אפילו טבע עירוני, הופכת את העיר לטובה יותר ובתוך כך גם לצודקת יותר. בעיר צריך שיהיה מקום לכולם. הטריק של העיר הוא שהמרחבים הציבוריים שייכים לכולם, ובחינם. הים של תל אביב-יפו, למשל, רצועת החוף באורך של קילומטרים בודדים, פתוחה ונגישה לכל אוכלוסיות העיר ולאורחים רבים מבחוץ. כיכרות העיר פתוחות להתכנסות ציבורית, אחת מהמטרות הראשונות והותיקות של המהפיכה הדמוקרטית של המאה ה19. זה לא מובן מאליו, ובעיני זה לא מקרה שהמחאה החברתית צמחה דווקא בשדרות רוטשילד בתל אביב. במידה רבה מאוד, המחאה החברתית של שהתחילה בקיץ 2011 היא תופעה עירונית מובהקת, והמאהלים שקמו בערי ישראל גילמו אותה בגופם, בגלגול מתקדם של מדיום שהוא המסר.
חינוך – אני מעורבת בחינוך העירוני בכמה מישורים. הבת שלי לומדת במערכת החינוך העירוני. אני מלווה את המאבק של גננות הגיל הרך על תנאי העסקתן. אני מתעקשת שתל אביב תישאר ותהיה דוגמה לפלורליזם בחינוך, בזמן שמסביב בבתי ספר תלמידים אינם מורשים להכנס למוסדות לימוד ממלכתיים בשל צבע עורם או מוצאם. מעבר לזה, אני מבינה שלעיר יש ערך חינוכי בפני עצמו – תלמידים רבים בעיר עדיין הולכים לבית הספר ברגל, ואחרי הצהריים הולכים ביחד ברגל לשחק במגרש המשחקים שבמתנ"ס. הביטחון לילדים שחיים בעיר אינו מובן מאליו, והעיר יכולה ומעניקה תחושה כזאת למרבית הילדים שלומדים בה. חשוב לי שימשיכו להרגיש תחושת ביטחון ויקבלו חינוך איכותי בכל מקום בעיר.
ישנם עוד תחומים רבים בהם אני מעורבת בעיר – מאבק המכולות הקטנות, קידום מעמד האישה בעיר, בילוי ופנאי, עירוב שימושים ועוד. בכולם אני מרגישה שאני פועלת ומחליטה מתוך החוויה היומיומית שלי. העיר היא הבית שלי, במובן הפשוט ביותר והמורכב ביותר כאחד. אני אוהבת את העיר ואת התושבים, אני מבינה ועסוקה בלהבין איך זה עובד. יש בי מחוייבות גדולה לכך שכאוס עירוני נהדר כזה יוכל להיות ביתם של מגוון רחב ועשיר של בני אדם, בכל הארץ.
תמר זנדברג היא חברת מועצת עיריית תל-אביב-יפו מטעם סיעת מרצ ומתמודדת בפריימריס של מרצ לכנסת. בנוסף, היא מרצה במכללת ספיר ודוקטורנטית במחלקה לפוליטיקה וממשל באוניברסיטת בן-גוריון.
כשיואב לרמן הציע למועמדים בפריימריס עם אג'נדה אורבנית לכתוב חשבתי לעצמי "למה אני צריך את זה? שיהיה מקום באינטרנט שבו יהיה כתוב על התל-אביבי הזה וכמה הוא מרוחק מהפריפריה? אני לא חושב שזה יעזור לי להבחר". אבל אז הגיע הקול השני, שמזכיר לי כמה אני אורבני, אבל לא מרוחק מהפריפריה. אני אורבני כי אני עובד מהבית, נוסע לפגישות עם הלקוחות שלי באופניים או בתחבורה ציבורית מבחירה, אני אוהב להפגש עם חברים בבתי קפה ובמקומות ציבוריים ואני מאמין שהרכוש הציבורי שייך לציבור.
מה זאת אומרת? אני רוצה אולי לחדש את זה: העירוניות שלי נובעת מכך שאני חי בעיר, אבל אני חי בעיר כי המדינה לא נותנת לי ברירה: לאדם בעל מקצוע חופשי בישראל שרוצה להתפרנס בכבוד ולא להיות תלוי בהורים יש רק מקום אחד לגור במדינה הזו וזה לא צריך להיות ככה. תל-אביב, לצערי, יצרה מונופול על אורבניזם בגלל המבנה של המדינה. אם הייתי יכול, הייתי שמח לנסות לגור בכל מקום אחר, לגוון ואולי אפילו להוריד את הוצאותיי. ולא, בפריפריה לא יותר זול; בפריפריה משלמים יותר על תחבורה ועל מזון, אבל הדיור יותר זול.
בכל מקרה, אחרי המבוא הקצר, אציג את עצמי: שמי יהונתן קלינגר, אני בן 33 ומתפרנס מעבודה כעורך דין. רוב העבודה שלי היא עם חברות היי-טק וסטארטאפים, אבל אני גם מייעץ לעמותות בתחום החינוך, הטכנולוגיה והשקיפות הציבורית. אלה גם הדברים שאני רוצה לקדם בכנסת: אני בא ממקום מוזר כזה, שבו ההנחה היא שמה שנוצר בכספי ציבור חייב להשאר של הציבור, וזה לא משנה אם זה תרופות שפותחו בכספי ציבור ואחר כך הציבור צריך לשלם לסקטור הפרטי כדי לקנות אותן, אם זה שבילי אופניים שנסללו בכספי ציבור ואמורים להיות חופשיים, או אם זה פארקים שנבנו בכספי ציבור וחייבים להשאיר אותם ברשות הציבור.
וזו גם הסיבה שאני מתמודד במפלגת העבודה. יש היום לא מעט מתמודדים מפורסמים ממני, כאלה שבאו מתחום התקשורת או מהעסקנות הפוליטית. אני לא ממש כזה; אני בא כדי ליישם את אותם פתרונות שאני הכרתי בחיים ולהביא לכנסת. אם צריך לדבר רק על כמה מהדברים שעשיתי בחיים, אז בין היתר פעלתי בצורה מקיפה לעצירת המאגר הביומטרי והייתי חלק מצוות שהצליח לעצור עוד שתי הצעות חוק בעייתיות: חוק הצנזורה לאינטרנטוחוק הטוקבקים, שבבסיסו דרש להטיל אחריות על אתרי אינטרנט לתגובות שנכתבו בו (מה שאומר שאם נניח הייתם כותבים כאן בתגובות שאני לא נחמד, אז יואב היה צריך לשלם לי 50,000 ש"ח).
חוץ מזה עבדתי קשה לעזור בלא מעט מקרים אחרים של עיוותים חברתיים ואני מתכוון להמשיך לעשות את זה בכנסת הקרובה.
קודם כל אני שמח שידידי יהונתן קלינגר ניצל כאן את הבמה. מעבר לכך, חשוב לי לציין שקלינגר הוא המועמד המועדף עליי בבחירות האלה וכשהכריז בזמנו בתחילת 2012 שהוא מתמודד לכנסת הקרובה במפלגת העבודה, התפקדתי בעצמי ואני מתכוון לתמוך בו בפריימריז הקרובים בשאיפה שיהיה עוד רוכב אופניים אחד בכנסת, שמודע לאופן שבו מערכת התכנון הישראלית על שלל נדבכיה חיסלה לנו את אפשרויות המגורים בישראל. אני שמח גם שקלינגר מנסה לפעול נגד גל הספאם הפוליטי של אנשים שמתמודדים מולו במפלגת העבודה כמו ח"כ נחמן שי ומיקי רוזנטל שהספימו אותי ורבים אחרים בסלולרי. חוצמזה, לאורך השנים מאז שנפתח הבלוג הזה, עבדכם נתקל בקושיות משפטיות מאתגרות וגם נאלץ להתמודד לעתים עם כוחות חזקים שניסו קצת לכופף אותו. אני שמח לאמר שקלינגר עזר לי בפעמים הספורות שהיה צריך, ובסופו של יום הבלוג הזה עדיין עומד על הרגליים.
ועוד פרט אחד מעניין ואפילו אקטואלי לימי בחירות אלה. קלינגר ואני הכרנו בשנת 2005 כאשר באופן שקשה להסביר אותו כיום כיהנו שנינו כחברים במועצת אגודת הסטודנטים של אוניברסיטת תל-אביב. אמנם, אומרים שאין חברים בפוליטיקה, אבל אני חושב שדווקא יש חברים בפוליטיקה ובקרב ידידיי יש כמה וכמה חברים מהשנים העליזות במועצת הסטודנטים. בכל מקרה, קלינגר שימש כנציג של תארים מתקדמים במדעי הרוח והיה חלק מהקואליציה (במסגרת חברותו בתא מרצ) ואני שימשתי כנציג של החוג למנהל עסקים ועמדתי בראש האופוזיציה המצומקת (במסגרת חברותי בתא של מפלגת שינוי עליה השלום). באופן לא צפוי נוצר בינינו שיתוף פעולה כאשר אגודת הסטודנטים (שהייתה ועודנה בשליטת מפלגת העבודה) התכוננה להפריט את דיונון בהליך שנראה לא תקין בעליל, תוך פגיעה פוטנציאלית בזכויות עובדים. התלבשנו על הנושא האלה, כתבנו מכתבים והתרענו, אבל העסקה הלא ברורה יצאה בסופו של דבר לפועל, ודיונון נמכרה לאופיס דיפו. שבע שנים אחרי נראה שהמהלך לא הוכיח את עצמו ודיונון ניצבת בפני קשיים גדולים. אותי הפתיע מאוד שחבר קואליציה היה מוכן לפעול נגד החלטה בעייתית ולא לשמש חותמת גומי כמו רוב הנציגים, וזה אחד הדברים שמאפיינים את קלינגר – הוא אשכרה חושב בעצמו.
ועכשיו, כמו שכבר אמרתי, מועמדים נוספים במפלגות שבהן יש הליכים דמוקרטיים לבחירת הרשימה לכנסת מוזמנים לכתוב.
להתנשק מול הרבנות? אתה משוגע? אז זהו, שאני רוצה להאמין שלא, אבל בואו נחזור אחורה ונראה מאיפה הכול מתחיל.
פרנסואה הולנד, הנשיא הסוציאל-דמוקראטי החדש של צרפת, החליט לאשר נישואים בין בני אותו המין. הרבה אנשים, כמו שאני בטוח שניחשתם, לא ממש התלהבו מהרעיון. ברחביי צרפת התארגנו עשרות עצרות הומופוביות, שדרשו להמשיך באפליה כלפיי האוכלוסייה הגאה. ג'וליה ואוריין, שתי תיכוניסטיות (הטרוסקסואליות), עברו ליד אחת ההפגנות במרסיי. ברגע של תעוזה, הן החליטו לשלוח מסר קטן של אהבה אל מול השנאה. והתנשקו. כן כן, נשיקה פשוטה יכולה לעשות הבדל כזה גדול. שתי נערות שמתנשקות, נותנות ביטוי לאהבה שאינה יודעת גבולות של מגדר או מוסכמות חברתיות, אל מול הפגנה שרק רוצה להמשיך ולהגביל את החופש האנושי. הנשיקה שלהן לא הייתה נשיקת מחאה רק לגביי הנישואים, אלא מחאה על הזכות של הקהילה להיות חלק מהמרחב הציבורי בלי לפחד ובלי להיות מאוימת.
ואם הבאנו מצרפת את השנסונים, הבאגט והקרואסון, אין סיבה שלא נייבא גם איזו נשיקה של אהבה. כי בישראל המצב אפילו יותר גרוע. גם בעניין הנישואים בין בני אותו מין, שלא נראים באופק, וגם בעניין הזכות לקחת חלק במרחב הציבורי. אם הכרנו את נושא "הדרת הנשים", חשוב לזכור שההדרה של הקהילה הגאה עמוקה וקשה יותר. להחזיק ידיים ברחוב, נשיקה בשדרה, חיבוק על ספסל ציבורי. כל אלו יכולים להיות מעשים "פרובוקטיביים" מחוץ לשמורות הטבע הליברליות. ישראל צריכה להכיר בספקטרום המגוון של הזהויות המיניות-הקוויריות, הסטרייטיות והגאות. כשהמדינה לא מכירה בנישואים גאים, היא לא רק מפלה בחוק, היא יוצרת מציאות חברתית של אהבה אחת ששווה יותר ואהבה אחת שווה פחות. כשהמדינה לא משכילה להפוך פסיקות בג"ץ מתקדמות למדיניות באמצעות חקיקה, היא מודיעה קבל עם ועדה שהן עומדות על כרעי תרנגולת. כשעצם הזהות של אדם מהווה פרובוקציה, מטרד או מטרה לשנאה, אי אפשר לדבר על שוויון או דמוקרטיה. אל מול המצב החשוך הזה, צריך להביא מסר של אהבה. מסר של נשיקה.
אבל עבורי המאבק הזה הוא גם המאבק של הזהות החילונית בישראל. אם ראיתם את הסקר על 80% מאמינים, אם אתם רואים את ההתחזקות של הערכים הדתיים במערכת החינוך, או אפילו אם סתם יצא לכם להסתכל בדף הפייסבוק של אחת הדמויות התיאולוגיות המשמעותיות, "יהוה", אפשר להבין שגם הזהות הזאת תחת מתקפה. בינתיים, מצבה טוב יותר, אבל העתיד נראה שחור. מבחינתי, החיבור בין "המאבק החילוני" לחתונה אזרחית, "והמאבק הגאה" לחתונה חד-מינית הוא לא סתם פונקציונאלי (כי אין רב שיסכים לחתן אותנו). מדובר בחיבור אידיאולוגי, בשני מאבקים למען חירות וחופש. הממסד השמרני, שבהקשר הזה מגולם בממסד הדתי, מעוניין לשלוט בחיינו ולקבוע עבורנו-את מי נאהב, איך נתלבש, ועם מי נתמסד (אם בכלל). הקהילה החילונית והקהילה הגאה יכולות וצריכות לשתף פעולה, כחלק מהקריאה המשותפת שלהן להשתחרר מעול הכפייה. כי עבור הממסד הדתי, מדובר בשתי תופעות כמעט זהות של כפירה דתית, של ערכים מודרניים ומערביים, של חופש שצריך לדכא. והוא נלחם בנו באותן האמצעים- בכפייה חוקית, בהדחקה חברתית ובהדרה מהמרחב הציבורי.
הסיבה שאנחנו הולכים לרבנות, היא לא בשביל לעשות דווקא. הזהות שלנו לא יכולה להיות "דווקא". עצם הקיום שלנו לא יכול להיות פרובוקציה. הרבנות נלחמת ונעמדת על הרגליים האחוריות בכל פעם מחדש בשביל להמשיך ולשלוט לנו בחיים. היא נלחמת בשביל לקדם את הערכים הדתיים על חשבון ערכים כמו חופש ושוויון. היא נאבקת על המונופול שלה. היא מתעקשת להמשיך ולצייר קריקטורה גרוטסקית של יהודית אורתודוכסית חשוכה, והגיע הזמן שגם אנחנו נעמוד על הרגליים האחוריות שלנו.
נכון, גם החברה החילונית לא פתוחה לכולם. אין לנו את הלוקסוס להרגיש נאורים כשמילים כמו "הומו", "בוצ'ה" או "קוקסינל" הן עדיין קללות שגורות. אבל לטעמי, יש הבדל. כי הממסד הדתי מסתכל עלינו ורואה כופרים, מינות, שיקוצים שלא כדרך הטבע. וכשהמונחים האלו משתרבבים לז'רגון החילוני, הם עושים זאת בגלל תפיסות דתיות שהופכות עממיות. כי הממסד הדתי תמיד ינסה להמשיך ולגרור אותנו לכיוונו, וזה כיוון שאנחנו לא רוצים להגיע אליו. שר התחבורה השלישי של ישראל, הציע בשנות ה-50 לאסור על נסיעה ברכב פרטי בימי שבת בשביל לחסוך בדלק. שר הפנים שלנו, אמר ב-2006 שהומואים ולסביות הם אנשים חולים. היום, האמירה הראשונה שווה חיסול קריירה פוליטית, ועל האמירה השנייה כולם מסכימים להבליג. לכן אנחנו צריכים להמשיך ולחזק את הזהות החילונית, החופשית, הגאה, ולהקטין את ההשפעה של הממסד הדתי על המדינה ועל התרבות שלנו. כי כשאנחנו נאבקים ביחד, מול יריב משותף, אנחנו חזקים הרבה יותר.
אז ביום שישי הקרוב, ב-2 בנובמבר בשעה 13:30, נתאסף מול המועצה הדתית תל אביב יפו ברחוב אורי לסר 1. אני מזמין אתכם ואתכן לבוא ולקחת חלק באירוע (כן, גם אם אין לכן את מי לנשק, וגם אם אין לכם חבר/ה) ולעזור בקידום החברה החופשית.
תוספת של לרמן: אני חושב שנושא הנישואים בישראל גדול יותר מהקהילה הלהט"בית וכולל עוד הרבה קבוצות מיעוטים שאין באפשרותן להתחתן באופן שיוכר ע"י המדינה (נישואים בין בני דתות שונות, או בצורה היותר מוכרת נישואים של אנשים שיהדותם מוטלת בספק ע"י הרבנות, למשל). מעבר לכך, לדעתי, הבעייה היא לא הרבנות הישראלית שלצערי ממומנת באופן ציבורי, למרות שציבור לא מבוטל מאזרחי המדינה שמוגדרים יהודית אינו נהנה משירותיה. הרבנות תישאר ממסד אנכרוניסטי, חשוך ומפלה כפי שהיא כיום, כי כאלה הם מוסדות דתיים בהגדרתם, כמעט בלי יוצא מהכלל, גם בעולם הרחב. בכל פעם שנכנסתי לרבנות כלשהי כדי "להעיד" לחבר או חברה לפני נישואיהם האורתודוקסים הייתה תחושה של מעבר בזמן לשטעטל במזרח פולין בסביבות 1880 וכך זה נראה.
קצת משעשע שבאותו זמן שבתל-אביב תהיה מחאה על נישואים מול הרבנות, בירושלים תהיה מחאה דתית יותר על נושא תעודת הכשרות במסעדות כשרות שהחליטו לא לשלם את האתנן לרבנות ושאר העלויות שמתלוות אליו. כל ממסד דתי בסופו של דבר פוגע גם בדתיים וגם בחופשיים. באשר לשינוי באופן שבו דיני אישות פועלים בישראל – על-מנת לשנות את זה צריך שהזוגות החילוניים יפסיקו להכניס את הטקסטים הארכיים בארמית לחתונות שלהם (מה שקרוי כתובה) ולא יעלו את ירושלים דווקא על ראש שמחתם ביום החשוב שבו הם מתחתנים (ולמה ירושלים, למה לא פתח-תקווה? אפליה כבר אמרנו). יש אפשרויות אחרות לקיים טקסים בישראל, וכדי להחליש את הרבנות יותר ויותר אנשים צריכים להפסיק להשתמש בשירותיה, במיוחד אלו שאין להם אלוהים.
למרות שלבחירות הכלליות בישראל אין השפעה משמעותית על המבנה האורבני של ערי ישראל ובאופן כללי לכנסת אין השפעה מהותית על החלטות תכנוניות, אין מנוס מלעסוק קצת בתרומתם ובנזקם של חברי הכנסת שלנו לאורבניזם הישראלי. במקום לטרוח ולהכין רשימות ארוכות מדי של חברי-כנסת אנטי-אורבניים ומעשים אנטי-אורבניים ואנטי-סביבתיים של הכנסת והממשלה אני מעדיף להתמקד בבודדים שהצליחו להשפיע לחיוב ולקדם במידה מסויימת את תושבי ישראל ועריהם. כדאי לייצר מדד עירוניות לחברי כנסת באמצעות כלי כדוגמת אג'נדות, אם כי קשה לקבוע מהי השפעת של חברי הכנסת בפועל, מכיוון שרוב הפעולות הקשורות לתכנון מבוצעות בתוך משרדי הממשלה ובועדות התכנון השונות ולא בכנסת, שהשפעתה נמוכה באופן יחסי בתחום. בפוסט זה נתמקד בקואליציה של הממשלה היוצאת ובתוכה בולטים שני אנשים שאני מקווה שישבו גם בממשלה הבאה ואם אפשר בתפקידים בכירים מאלה שהם מכהנים בהם כיום – ח"כ גלעד ארדן, השר להגנת הסביבה, וח"כ מיכאל איתן, השר המופקד על שיפור השירות הממשלתי לציבור.
מבחינת האופן שבו פועלים משרדי התכנון העיקריים של ישראל – הפנים, השיכון, האוצר והביטחון – מדינת ישראל עדיין מתנהגת כמו נערה מתבגרת ללא אחריות וללא דאגות, ואת המחיר משלמים ביוקר התושבים. בפועל, מדינת ישראל היא כבר משפחה מרובת ילדים (ערים לכאורה), שרובם דפוקים ומפגרים, במיוחד הצעירים יותר. במקום להשקיע בילדים המתקשים מדינת ישראל בוחרת להביא לעולם עוד ילדים ולהזניח את אלו שכבר נולדו. בקדנציה החולפת הייתה זכורה במיוחד החלטה אנטי-אורבנית מובהקת אחת שהובאה לשולחן הממשלה – ההחלטה להקים 10 יישובים חדשים בעלי אופי "כפרי" (בתרגום לעברית – פרברים מבוססי רכב לקמצוץ האוכלוסייה המבוססת שחי כיום בערי הדרום) באזור שנקרא מבואות ערד. ההחלטה הזו לכאורה מתכתבת עם הציונות של 1901, כאשר ארץ ישראל היתה מיושבת פחות, וכדור הארץ כולו נראה גדול מאוד. לא ברור למה החליטו להקים רק 10 יישובים ולא 100 יישובים שודאי היו מוסיפים עוד ציונות רבה. בשנת 2011 זוהי החלטה אומללה שמשלבת רוע, חוסר אחריות וטמטום. רק שני שרים אמיצים ואחראיים העיזו להתייצב אל מול ההחלטה האנטי-ישראלית הזו ולהצביע נגד. רק שניים הצביעו כדי שמדינת ישראל תקצה את משאביה ליישובים שהיא כבר הקימה בעבר כגון דימונה וערד ותעזור להם להפוך לערים אמיתיות. במקום זאת מדינת ישראל החליטה להוציא כסף על-מנת להעמיק את המשבר של ערד ושל היישובים העירוניים האחרים שהיא הקימה באזור.
באשר לשר מיכאל איתן, האופן שבו הוא עוזר לפתוח את מאגרי המידע הממשלתיים מביא בסופו של דבר גם לשיפורים אורבניים מהותיים, וביניהם פתיחת המידע בתחבורה ציבורית שהוביל גם לאפליקציות כמו Moovit ואיפה-בוס, ובעיקר עזר להעצים הרבה מאוד ישראלים ולאפשר להם להגיע מהר יותר ליעדם בצורה זולה יותר וסביבתית יותר. ממש בימים האחרונים, איתן וחולדאי השיקו תחרות אפליקציות נושאת פרסים על בסיס מאגרי המידע הממשלתיים והעירוניים.
ידידיי האורבניים חברי הליכוד, אם העיר והארץ שבה אתם גרים מעניינות אתכם, בפריימריס הקרובים אנא הצביעו לגלעד ארדן ולמיכאל איתן (ואם יש לכם מועמדים אחרים עם אג'נדה אורבנית מוזמנים להתארח).
בבחירות הארציות הקרובות אני מקווה להצביע למפלגה שתהיה חברה בכנסת הבאה. אף אחת מהמפלגות שהצבעתי להן בעבר לא נמצאת כיום בכנסת (וחלקן אף פעם לא עברו את אחוז החסימה), כך שצריך באמת לבחור מחדש. מכיוון שאין אף מפלגה אורבנית בכנסת, והנטייה המסורתית של כל המפלגות היא אנטי-עירונית (בדרך-כלל תוך שימוש במילים גבוהות כגון "פריפריה", "יישוב הקרקע", "הפרחת השממה"), אנטי-סביבתית ואפשר להגיד גם אנטי-אנושית, לא נותר לי אלא לנסות לחפש מועמדים אורבניים מבין 7,001 המתמודדים במפלגות השונות. בכנסת הנוכחית היו מספר זעום של חברי-כנסת בעלי חשיבה אורבנית שקידמו במשהו את איכות החיים והסביבה בישראל והם יקבלו הרחבה ספציפית פה בקרוב.
אני מזמין בזאת את כל המועמדים השונים בשלל המפלגות שחושבים שהם מבינים טוב מאחרים מה האדם, הסביבה והעיר בישראל צריכים מהכנסת (ומהממשלה) לשלוח לי פוסטים אורחים בנושא ולהסביר מדוע הם יוכלו לייצג בכנסת הבאה את האינטרסים האורבניים טוב יותר.
3. עיריית תל-אביב-יפו, זאת שבעידודה ובתמיכתה מכוניות ואופנועים מחריבים את המרחב הציבורי בתל-אביב, מצאה את האויב המשמעותי של הסדר והניקיון בעיר – גלילי הבדים הצבעוניים ברחוב נחלת בנימין. מעולם לא היו מעטים כל-כך מנותקים כל-כך מהמציאות.
מה שהתחיל כאתנחתא קומית מקומית עם הדמייה של כמה כלים דמויי ביצים, עשוי לעלות לנו הרבה מאוד כסף אם חס וחלילה התוכנית של מנהלת תחליפי הנפט במשרד ראש הממשלה תצא לפועל. בעקבות שרשרת התגובות בפוסט הקודם שעסק בפודים המעופפים שאמורים להיות מותקנים מתישהו בעתיד אולי בנמל תל-אביב ולשמש כרכבל יקר מאוד מהחניון לקניון, יצאתי לבדיקה קצרה על חברת SkyTran שעומדת בראש הקונספט. מסתבר שחברת סקייטראן היא לא מומחית גדולה בשינוע אנשים ממקום למקום, אבל היא מוצלחת מאוד בנסיונותיה לדחוף אייטמים למהדורות חדשות מרכזיות ואפילו לעיתונות. יותר מכך, מסתבר שגם ערוץ 2, עיריית תל-אביב-יפו והמנהלת הלאומית לתחליפי נפט בסך-הכל עשו כאן שידור חוזר לאייטמים ששודרו בעשור האחרון במספר ערים אמריקאיות. בגדול, בכל כתבה כזו מתוארים קשיי התחבורה באזור מטרופוליני מסויים, כשברקע רצות הדמיות נטולות הקשר של ה-PRT המעופף ואנשים לבושים בחליפות מסבירים שיש להם את פתרון הקסם לבעיות התחבורה.
ראשית, בואו נדבר על הכסף והמקורות התקציביים לביצוע של דבר כזה בתל-אביב. מי שהאזין לכתבה בערוץ 2 שמע שם את המילה – "מנהלת תחליפי נפט". מדובר ביחידה שהוקמה לפני שנה בערך במשרד ראש הממשלה ועוסקת בעיקר בניסיון החלפת דלקים לתחבורה, ולא בצמצום צריכת אנרגייה (באמצעות תכנון עירוני ותכנון בכלל שמאפשר ניצול אנרגייה באופן יעיל יותר). חוצמזה, לפי העמוד פה המנהלת הזו מתוקצבת ב-432 מיליון ש"ח לשנה למשך עשר שנים (!) או משהו כמו 4.3 מיליארד ש"ח. עכשיו, כשיש לך יותר מדי כסף שצריך לבזבז, גם לבנות רכבל מהחניון לקניון ולהציג אותו כאמצעי תחבורה רציני זו אפשרות. ועכשיו לטיול קצר בסבב בסדר כרונולוגי מהישן לחדש:
1. ב-9 בספטמבר שנת 2000 (מגדלי התאומים בני-יורק עדיין עמדו על תילם) התפרסמה הכתבה הזו על תחבורה בפיניקס, אריזונה (אחת הערים המפורברות בעולם אם לא ה…) ונשמע בה שהפתרון לבעיות התחבורה הוא הביצים המעופפות של SkyTran. בכתבה לא נחסכה ביקורת מחברת SkyTran ובמיוחד חביב עליי הציטוט הבא:
One problem. SkyTran is the brain child of an inventor whose biggest accomplishments are a fire-breathing giant robot and a flying beverage can cooler.
2. ונקפוץ כמה שנים קדימה. הנה וידאו מתחילת 2007 מניו אורלינס (האיכות על הפנים, אבל אפשר להבין את הרעיון):
3. ועכשיו נמשיך ל-2008 ואותו קשקוש מופיע בלוס אנג'לס:
6. ואחרון חביב, הכתבה מהשבוע האחרון כאן אצלנו בתל-אביב. אלייך, יונית.
אז מה היה לנו? פיניקס, ניו אורלינס, לוס אנג'לס, דטרויט, עמק הסיליקון ותל-אביב. המשותף בין מטרופולינים אלה הוא הפיגור התחבורתי שהם נמצאים בו יחסית למטרופולינים מתקדמים בעולם, והצורך של מהדורות החדשות המקומיות למלא במשהו את המסך. מעניין לברר מדוע אף אחד מהפרוייקטים המגוחכים האלה לא יצא לדרך בארה"ב. אני מאוד מקווה שיהיה לזה סיום דומה גם אצלנו וזה יישאר כקליפ משעשע.
ועוד נושא אחד שעלה בתגובות בפוסט הקודם הוא ה-PRT של מאסדאר (סוג של בית-כלא או קהילה סגורה ליד אבו-דאבי). מסתבר שמאסדאר, שתקציב ההקמה שלך התחיל ב-25 מיליארד דולר ומאז צומצם, תוכננה להיות עיר ללא מכוניות, אבל לאו דווקא עיר של אופניים והולכי רגל, אלא להתבסס על מערכת PRT גדולה של 1,000 רכבים. בפועל הוקם קו אוטומטי אחד עם 13 רכבים ושם זה נגמר (וגם כאן). מסתבר שגם כשעובדים במדינה עם התמ"ג לנפש הגבוה בעולם ועם סבסוד באמצעות תקציבים בינלאומיים מערכת תחבורה מבוססת PRT היא פנטזיה שאין לה שחר. אני מאוד מקווה שהפרוייקט שהוצג בערוץ 2 לא יבוצע, במיוחד לא ע"י כספי המסים שלנו, ואם החברים ממנהלת תחליפי הנפט צריכים למצוא דרכים לבזבז מאות מיליונים של שקלים, יש לי כמה רעיונות (ואני אפילו מוכן לעזור להם לחפש בגוגל צריך).
לקראת מחקר שאולי יקרה או לא יקרה בשנה הבאה הנוגע למניית הולכי רגל בחללים בנויים (וגם מחוצה להם), מסתמן שנצטרך מכשירים שיודעים להתמודד עם ספירות לאורך זמן. יש היום כבר כל מיני שיטות מבוססות BlueTooth או אותות סלולר, אבל הדברים האלה עדיין לא מושלמים בשביל הרזולוציה של תנועה בתוך בניינים. לפיכך, אשמח אם תחלקו כל לינק או מידע על חברה או מוצר שמאפשר מנייה אוטומטית לאורך זמן של הולכי רגל בחללים פתוחים וסוגרים. תרגישו חופשי לשפוך לינקים.
עוד בלוג תל אביבי 