זה ציפור? זה מטוס? לא, זו עוד פנטזיה מטופשת שתעלה לנו כסף

האתנחתא הקומית של השבוע מגיעה הפעם היישר מעיריית תל-אביב-יפו. ידוע שישנם קשיים בקידום התחבורה הציבורית בתל-אביב שנובעים מפיצול רשויות מקומיות, ריכוז סמכויות במשרד התחבורה, נתק ממשרד הפנים ושאיפה לפרוייקטים מגלומנים כמו רכבת תחתית. אז במקום להתעסק עם שיפורים ריאליים לתחבורה הציבורית – למשל, לאפשר עלייה מכל דלתות האוטובוס והחתמת הרב-קו במכונה בפנים ללא תלות בנהג – פעולה כזו תצמצם את זמן השהייה של האוטובוס בתחנות בצורה משמעותית (לא פעם מדובר בזמן יותר ארוך מזמן הנסיעה עצמה), ואפילו בסן פרנסיסקו המפגרת יישמו את זה סופסוף. לא, בתל-אביב מסתבר שחייבים כל פעם לאמץ טכנולוגיות לא מוכחות שנוטות להישאר בתחומי הפנטזיה וההדמיות. הברווז הנוכחי הוא טכנולוגיית PRT Personal Rapid Transit, אמצעי תחבורה אשר מבוסס על פודים קטנים וחרישיים שמככב מאז שנות ה-60 בדמיונות אורבניים כאלה ואחרים, ואף פעם לא הצליח לפרוץ בגדול בשום מקום.

לניתוח מצויין של כל הקשיים ביישום PRT אתם מוזמנים לפנות למאמר הזה, שבו מוסברת ההיסטוריה של הקונספט מאז שנות ה-60 וחוסר היעילות הגלום בו לצד המפגע הויזואלי שהוא מייצר, וגם נאמר כך:

Despite the persistent and fervent claims of its promoters, repeated attempts to implement a working PRT system, even in very small-scale scenarios, have invariably failed. Not a single PRT plan, during these promotional efforts over the past 40 years or more, has seen successful implementation even in a small test application, much less a major, heavy-duty, citywide rapid transit application. Early would-be PRT installations, such as the AirTrans system at Dallas-Ft. Worth Regional Airport, and the PRT at West Virginia University at Morgantown, eschewed any attempt to provide true PRT-style, small-vehicle, customized origin-destination service, and were implemented in effect as line-haul automated guideway transit (AGT) peoplemover systems with some innovative features (such as offline stations).

ולפני שנמשיך, הנה הכתבה על הפילוט המתוכנן בתל-אביב.

שימו לב למקום שבו מתוכנן הפילוט – מרידינג לנמל תל-אביב – מרחק שבקפיצה על רגל אחת אחורה לוקח 10 דקות. קשקוש מיותר שכזה לא נראה מאז הביצים של גוראל בחיפה. ומילא ההקמה של השטות הזו, עלויות התחזוקה שיבואו אחר-כך והפירוק של המערכת יעלו לנו לא מעט. מזכיר קצת את המונורייל התיירותית של סיאטל ואת המונורייל של סידני שבימים אלה מגיע לסוף דרכו. כדאי לקרוא את דעתו של ג'ארט ווקר על פנטזיות טכנולוגיות עתידיות ברוח הזו, ומומלץ גם להקשיב לג'יימס האוורד קאנסטלר (מדקה 2:00) על המופרכות של הרעיון:

If we're going to replace the car why do it with something that's not only like the car, but not really as good as the car? It just seems crazy.

בקיצור, מדובר בכלי שאמור להתנהג כמו מכונית, אבל עולה הרבה יותר ממנה ותופס אפילו יותר שטח. ולסיום, תרשו לי שוב להמליץ לכם לעיין במאמר הזה כדי להבין מדוע הביצים של חולדאי לא יקדמו את התחבורה הציבורית בתל-אביב במילימטר אחד. אגב, לתל-אביב יש כבר מערכת תחבורה אישית מהירה שעובדת בערים נוספות בעולם – קוראים לה תל-אופן. וקריאה אחרונה למייג'ור רון מהקרקע:

פורסם בקטגוריה ביקורת, חולדאי, מוניציפאלי, תחבורה, תל-אביב | עם התגים , | 28 תגובות

הטרקלין הגיע ליעדו בכמה אמצעי תחבורה

אתמול עשינו את תוכנית הרדיו שלדעתי סופסוף התחילה להתקרב לפוטנציאל האמיתי שלנו, ועוד בנושא קרוב לליבי – תחבורה עירונית. תודה רבה למיטל שפר, המפיקה שלנו, שהביאה לנו את כל המרואיינים (וגם תודה לרם ברנקין). למי שיש זמן וכוח להקשיב אני בהחלט ממליץ להאזין לחלק מהראיונות שבתוכנית כדלקמן:

1. פרופ' דני רבינוביץ עלה לדבר על בטר פלייס בשבוע שלאחר פיטוריו של שי אגסי, ולהפתעתנו עלה כמסנגר על המודל ובעיקר עם הרבה ביקורת בונה על המהלכים שבטר פלייס הייתה צריכה (ועדיין צריכה) לעשות כדי להפוך את החזון שלה לחזון סביבתי אמיתי – דקה 7:25.

2. איתי גיל, מנהל השיווק של TranzMate, האפליקציה המובילה בארץ לשימוש בתחבורה ציבורית, הכריז אצלנו (בשידור חי!) שהחברה משנה את שמה ל-Moovit וגם פרט על עוד התקדמויות בתחום ובפרט השימוש בזמן-אמת – דקה 18:50.

3. דניאל קרני, ממייסדי Road Fairy, דיבר על קידום השימוש בטרמפים בישראל – דקה 28:20.

4. עידו שמיר, מנכ"ל הרשות לפיתוח כלכלי בעירייה, שמפעילה בין השאר את שרות תל-אופן דיבר על תשתיות האופניים בעיר וגם על תחנות האוטובוס שלנו – דקה 35:20.

פורסם בקטגוריה תחבורה | עם התגים , , , | 6 תגובות

מימון, תוכן וכסף

ברוח התקופה ושינויי המדיה הוספתי כפתור תרומות בסרגל של הבלוג משמאל. מטרתו של הכפתור והתרומות הפיננסיות שאולי יגיעו דרכו הן לאפשר לי להקדיש יותר שעות ומאמץ לבלוג ולנושאים שאני רוצה לכתוב עליהם שדורשים התעמקות ומחקר (כולל סיורי שטח) שכרגע מפאת התחרות עם שאר הדברים שאני עושה לא קורים. כמובן, שהבלוג ימשיך לפעול עם ובלי תרומות (ויהיו בו גם פוסטים כבדים) אבל אני רוצה יותר פוסטים עמוקים בנושאים מגוונים כגון מיקומן של המכללות האזוריות בישראל שלא מאפשר לרובן להנות מתחבורה ציבורית הגיונית בשום מצב, עתידן של שדרות יהודית וגם תכנון חזיתות קרקע ברחובות ראשיים. בקיצור, תרומתכם תתקבל בברכה, ואם אתם רוצים להציע גם נושאים ספציפיים שצריך לכתוב עליהם, מוזמנים לעשות זאת.

כפי שניתן להיווכח בימים האחרונים, התקשורת המודפסת בישראל סופגת עוד עוד צמצומים, וזה לא רק מעריב, אלא גם הארץ ודה מרקר. הסיבה המרכזית היא לאו דווקא ניהול כושל (אבל זה כמובן לא עוזר), אלא סופו של המודל העסקי של העיתונות הכתובה, שבעבר הרחוק למי שזוכר היו בה כל מיני לוחות של דירות ומודעות דרושים שהיוו חלק מרכזי מהכסף שמימן תוכן שבחלקו היה ועודנו איכותי. מרבית הכסף הזה הלך ואיתו האפשרות לשלם על יצירת תוכן מורכב, מהסוג שדורש זמן והתעמקות. אמנם, יש הרבה יותר יצירת תוכן ברשת, אבל כדי ליצור משהו ברמה הזו צריך הרבה זמן ומאמץ, ןלשמחתי זה קורה גם במדיה החדשה מדי פעם. ברמה האישית שלי, מכיוון שגם הזמן שלי לא מנוצל מספיק בשביל לכתוב כאן אני לא מגיע לכתיבה על הרבה נושאים שדורשים מאמץ. כסף לפרסום עדיין יש, אבל הכסף הזה מחפש מקומות חדשים, שאליהם עברו האנשים לצרוך תוכן. אני לא בטוח שבבלוג הזה יש באמת מקום לערימות של תוכן שיווקי לפרצוף (תקנו אותי אם אתם חושבים אחרת) ,אבל אני כן חושב שמימון מסויים לתוכן נדרש בשביל לתת לו את הזמן ואני מקווה בתקופה הקרובה לתת זמן לכמה פוסטים שהיה כבר צריך לכתוב מזמן על הסביבה העירונית שלנו בתל-אביב ובישראל בכלל.

בתוך ים המילים שנשפך על "סופה של הדמוקרטיה" עם חיסולם הבלתי-נמנע של חלק מהעיתונים המודפסים מעניין לראות גם מה כותבים כמה וכמה אנשים שבעבר אפילו התפרנסו מעבודה בגופי תקשורת גדולים, ואולי שמחים קצת שיצאו מספיק מוקדם מהעסק. הנה גל מור בחורים ברשת:

"הדמוקרטיה לא תיעלם עם סגירת עיתון זה או אחר, פשוט מפני שהיום יש לנו אופציות, בעידן שמבטיח הרבה יותר ערוצי תקשורת מאשר אי פעם בהיסטוריה. העיתונות נמצאת בתקופת משבר, זה נכון, אך מדובר בשבר שנגרם משינויים במדיה ולא משום שהקהל מאס בעיתונות. אין צורך בכספי משלם המיסים או חקיקה מיוחדת כדי להציל את העיתונים כי אין בכל אלה כדי למנוע את הבלתי נמנע."

והנה עמית פוני (שגם הוא פעם כתב חומרים שיועדו לעטיפת דגים):

"יכול להיות שלעבוד בגוף תקשורת בתחילת המאה ה-21 זה כמו לעבוד במפעל טקסטיל בעיירת פיתוח בסוף המאה ה-20. יש טכנולוגיות שהופכות אותך למיותר. אין כבר יתרון תחרותי של ממש למה שאתה עושה. וכמו שאת הטקסטיל לא הייתה דרך להציל- יתכן שגם את כל כלי התקשורת לא נצליח להציל במודל העיסקי הנוכחי. זה כואב, זה מבאס אבל זו דרכו של עולם. של תעשייה. זו לא תהיה סופה של הדמוקרטיה הישראלית, זה לא יהיה סופו של חופש הביטוי. זה יהיה עוד שינוי ועוד התפתחות שלא בהכרח תהיה רעה. האם הקמפיין של מעריב “אנחנו ננצח” בימי מלחמת לבנון השנייה תרם במשהו לדמוקרטיה הישראלית? האם השתפכותו של בן כספית על אולמרט בימי המלחמה הראשונים סייעה או הזיקה לאינטרס הציבורי? האם כלי התקשורת האלו ידעו להציג שאלות קשות בזמן או שהיו מומחים בדיעבד? ובכלל, האם כאשר כלי תקשורת היום מצטטים דיווחים בפייסבוק, בטוויטר או מכניסים לכתבות סרטוני מיו טיוב (ע”ע המהומות לאחר הבחירות באיראן או מלחמת האזרחים בסוריה) עדיין יש בהם צורך או שפשוט אפשר לינוק היישר מהפרה?"

גם עידן לנדו לא חוסך מילים (אבל חוסך בנייר):

"מערכות העיתונים המוסדיות יעברו מן העולם, מזהירים אותנו. נו, טוב; שיעברו. המערכות האלה חוללו שמות במקצוע העיתונות בעשרים השנים האחרונות. הן אחראיות, באופן בלעדי, לירידת קרנה של השליחות הקדושה הזאת. הן שהפכו את העיתונאים לשופרות השלטון; הן שהציגו תעמולה כעובדות ועובדות כ"גרסאות"; הן שחיבלו ביכולתו של הציבור להבחין בין אמת לשקר, הן שאילפו אותו לדרוש עוד ועוד ממה שעושה לו נעים בגב על חשבון מה שעושה איתו צדק; הן שהפכו את הפוליטיקה מזירה של התגוששות בין רעיונות ואינטרסים למלודרמה מופרכת של גיבורי-על ונבלים; הן שהטביעו את המציאות בקשקשת אינסופית של פרשנים והגיגנים."

אין היום זכות קיום לטקסט שמתיימר להיות חדשותי, אבל אי-אפשר למצוא אותו בגוגל, לא ניתן לשתף אותו בפייסבוק ואין לינק שאפשר לשים אליו במקבץ (והוא מעודכן במקרה הטוב לאתמול). ואם כבר, מה שמופיע הרבה פעמים באתרי החדשות "הגדולים" נראה כמו שחזור של מה שהיה אצלי בפיד בפייסבוק או ברסס כבר לפני יומיים (ובמקרה של כתבות מתורגמות, אפילו שבועיים). לא פעם אפילו, בגלל התחרות של גודל הכותרות בין אמצעי המדיה הגדולים, הם יוצאים במחול דיווחים שבינו ובין המציאות יש קשר קלוש ביותר. וחשוב לציין שזו לא תופעה שמוגבלת לעיתוני הדפוס הישראלים, אלא לדפוס החדשותי בכללו. בארה"ב בין הנפגעים ניתן למצוא את המקומונים האלטרנטיביים שהיו אחד המעוזים של העיתונות הטובה ביותר בעשורים האחרונים, שהמפורסם ביניהם הוא אולי ה-Village Voice הניו-יורקי. וכך כותב וויל דויג:

I don’t want to rehash that debate: Chain ownership, Craigslist, and the rise of great city and cultural blogs have all slowly claimed pieces of the alt-weekly soul over the years. The papers themselves share plenty of the blame; too many of them have become indistinct listings guides. But the loss of the city weekly also says something important about the way we create our own communities now.

The same technology that’s created what Carr calls an informational ecosystem of micro-targeted online publications has also splintered the city scene itself. Thanks to social media, today a renegade urban beekeeper in Atlanta might feel more connected to the renegade urban beekeepers in Detroit than to her own city’s general-oddball population. And, of course, blogs make it harder for one writer to have the authority of a Christgau, but they open the door to many diverse voices instead.

לסיכום, חשוב למצוא מודלים עסקיים שיאפשרו לעיתונות וסיקור רציניים להתרחש גם בעתיד. חגי מטר, יו"ר ועד עובדי מעריב, ואחד הכתבים המקומיים הטובים בעיר, צריך באמת לחזור ולכתוב על הנושאים המקומיים בעיר. אני חושש שבכל מקרה, זמנו של זמן תל-אביב מתקרב לקיצו. אני לא בטוח אם מודל ההכנסות שלי יאפשר לי לפרוש לאי קטן בדרום האוקינוס השקט (ואני לא בטוח שזה מה שאני באמת רוצה), אבל אני מקווה שהוא יכניס משהו, ושיתפתחו כאן מודלים כלכליים שיאפשרו לאנשים כמו חגי מטר לרוץ אחרי הדברים החשובים שקורים בעיר וגם לחיות מזה.

סיכום לינקים לעיון נוסף:

גל מור לא חושש לעתיד הדמוקרטיה בישראל

עידן לנדו על מותו של הפרינט

רן הר-נבו מפרט את התמוטטות המודל העסקי של העיתונות המודפסת

וויל דויג נפרד מהאלטרנטיבה האמריקאית

פורסם בקטגוריה ביקורת, ווב 2.0 | עם התגים , , | 6 תגובות

טרקלין תחבורתי – מחר ב-16:00

מחר, יום שלישי, 9 באוקטובר בשעה 16:00 ברדיו הקרוב לביתכם נקיים תוכנית מיוחדת של הטרקלין החברתי בסימן תחבורתי. נדבר על מכוניות פרטיות וגם על בטר פלייס. נדון בתחבורת אוטובוסים וגם ב-Tranzmate ונקנח באופניים וספציפית בתל-אופן. כמובן, הולכי הרגל יככבו לכל אורך התוכנית.

אפשר להאזין ב-106.2FM (אבל סביר להניח שאתם לא באזור קליטה), ואפשר כאן על המחשב (הרדיו הבינתחומי) וכאן באפליקציה לסלולרי.

פורסם בקטגוריה תחבורה | תגובה אחת

מדרחוב רוטשילד – ספירות תנועה ומסקנות

בתחילת הקיץ, למי שזוכר, עיריית תל-אביב-יפו השיקה ברוב פאר והדר פילוט של מדרחוב בסופי שבוע בשדרות רוטשילד לרוב אורכן. הפילוט הסתיים די מהר והמדרחוב בוטל. בתוך כל הדיונים סביב המדרחוב פעולה פשוטה וקטנה לא בוצעה שהייתה יכולה לעזור בקביעה האם המדרחוב הוא הצלחה או לא. הפעולה הפשוטה הזו היא מדידה. מה שלא נמדד ולא נספר לא מקבל ביטוי בסוף בקבלת ההחלטות. במקרה הזה, באופן טבעי היה צריך למדוד האם תנועת הולכי הרגל והאופניים בשדרות רוטשילד עלתה או ירדה לאחר הפעלת המדרחוב. מכיוון שהיה ברור שהעירייה לא תעשה את הפעולה המתבקשת הזו, עבדכם ועוד כמה חברים התגייסו בזריזות למשימה הזו אי-אז בחודשים מאי ויוני.

מדרחוב רוטשילד. צילום ארכיון (circa 2012)
מדרחוב זמני ברוטשילד

מכיוון שלא היה לנו תקציב למדידה והיא התבסס על מתנדבים בלבד, ניסינו לצמצם למינימום את כמות הנקודות שבהן נספור הולכי רגל ורוכבי אופניים. מדידת התנועה התנהלה בשתי שבתות בין השעות 15:00-18:00 בכמה אזורים בשדרות רוטשילד בעזרת ארבעה מודדים – אורן, יהונתן, מורין ועבדכם הנאמן. השבת הראשונה שבה מדדנו הייתה ה-26 במאי, השבת האחרונה לפני הפעלת המדרחוב. השבת השנייה שבה מדדנו הייתה ה-9 ביוני שהיא השבת השנייה לאחר הפעלת המדרחוב. בשתי המדידות מדדנו בדיוק באותם מקומות. שתי המדידות היו במזג אוויר חם, אך לא בתוך החופש הגדול ולפני שהלחות הקיצונית הספיקה להתיישב עלינו. נספרו גם הולכי רגל וגם רוכבי אופניים כאשר בכל מקטע נמדדה התנועה לפרק זמן של 5 דקות כל שעה פעם בשעה.

מתכוננים לספירת הולכי רגל ורוכבי אופניים בשדרות רוטשילד
ספירת הולכי רגל ברוטשילד

מהתוצאות עולה כי לאחר הפעלת המדרחוב ברוב המקומות עלתה תנועת הולכי רגל ואף בצורה משמעותית ביותר של למעלה מ-50%. בנוסף נרשמה עלייה גם במספר רוכבי האופניים, אם כי זו הייתה עלייה מתונה יותר, ובחלק מהקומות נרשמה ירידה מתונה של מספר הרוכבים. כמה הערות נוספות לפני התוצאות עצמן. ניתן לראות בתמונה למעלה שהמחסומים שהעירייה והמשטרה שמו הקשו למעשה על רכיבת אופניים בכביש.  היה צפוי שיהיה קל יותר לרכב על אופניים עם סגירת התנועה לרכבים ממונעים, אך במציאות זה לא התאפשר. בנוסף, למרות שהושקע כוח אדם אדיר בסיפור ע"י העירייה לא פוזרו כיסאות ניידים למיניהם (כמו אלו שיש בכיכר רבין ובמקומות אחרים כיום) שהיו מגדילים את האפשרויות לשהות ולהנות מהשדרה. נושא נוסף שראוי למדידה, אבל דורש יותר הערכות, הוא מידת עליית הפדיון (או ירידתו) של בעלי העסקים ברחוב כתוצאה מהמהלך של המדרחוב, ואפשר היה אולי גם להתפרע ולתת לעסקים לגלוש קצת החוצה מהתחום המוגדר שלהם.

ועכשיו, ללא התמהמהויות נוספות אתם מוזמנים להישען אחורה ולעבור איתי על המפות. נתחיל במפה הראשונה שמראה את שיעור תנועת הולכי הרגל בכל אחת מנקודות הספירה. ניתן לראות שספרנו בשדרות רוטשילד משני צידי רחוב החשמונאים (שהיה הנקודה הצפונית של המדרחוב), צפונית לבלפור, דרומית לנחמני, צפונית לאלנבי וצפונית להרצל. כמו כן, נמדדה התנועה ברחוב אלנבי משני הצדדים של שדרות רוטשילד. כפי שאתם רואים במקרא הנקודה החלשה ביותר מבטאת תנועה של למעלה מ-300 הולכי רגל בשעה. מנסיוני במדידות תנועה בתל-אביב ובישראל בכלל 300 איש בשעה זהו מספר מכובד שרוב רובם של הרחובות לא מגיעים אליו בכל מקרה, וכמו שאתם רואים ברוטשילד מדובר בנקודה החלשה. כל נקודה מבטאת ערך מכוייל של ממוצע מספר הולכי רגל בשעה (ויש גם מקרא):

ספירת הולכי הרגל לפני הפעלת המדרחוב בשדרות רוטשילד (נמדד ב-26 במאי 2012)
Rotchild Boulevard Pedestrian Count

ועכשיו המפה של ספירת הולכי הרגל באותם מקומות לאחר הפעלת המדרחוב. ניתן לשים לב לשינויים מסויימים ובראשם שהנקודה שנמצאת צפונית לאלנבי (באדום) עלתה בהרבה ונהנתה מתנועה של למעלה מ-1,000 הולכי רגל בשעה:

ספירת הולכי הרגל אחרי הפעלת המדרחוב בשדרות רוטשילד (נמדד ב-9 ביוני 2012)
Rotchild Boulevard Pedestrian Count

לשם הנוחות הכנתי מפה שמציגה את השינוי באחוזים לפני ואחרי המדרחוב. שימו לב לעלייה בדרמטית במקומות רבים (וגם ירידה מינורית בכמה נקודות שמסומנת באדום):

שיעור השינוי באחוזים של תנועת הולכי הרגל בין שתי המדידות
Rotchild Boulevard Pedestrian Count

באותו אופן עשינו עם מדידת כמות רוכבי האופניים. במפות הבאות ניתן לראות שכמות רוכבי האופניים נמוכה משמעותית מזו של הולכי הרגל (בשביל זה יש מקרא) והתוצאות לפניכם:

ספירת רוכבי האופניים לפני הפעלת המדרחוב בשדרות רוטשילד (נמדד ב-26 במאי 2012)
Rotchild Boulevard Bike Count

והנה תוצאות ספירת רוכבי האופניים לאחר הפעלת המדרחוב:

ספירת רוכבי האופניים אחרי הפעלת המדרחוב בשדרות רוטשילד (נמדד ב-9 ביוני 2012)
Rotchild Boulevard Bike Count

וכמובן, המפה עם שיעור השינוי היחסי בין הספירות. ניתן לרואת שהעלייה בכמות רוכבי האופניים מתונה הרבה יותר:

שיעור השינוי באחוזים של תנועת רוכבי האופניים בין שתי המדידות
Rotchild Boulevard Bike Count

לסיכום, ניתן לראות שלפחות לפי מדידה זו הייתה עלייה משמעותית של תנועת הולכי הרגל בשדרות רוטשילד לאחר הפעלת המדרחוב. אני מקווה שבעתיד בכל ניסוי שכזה העירייה תדאג מראש לאסוף את הנתונים הרלוונטיים לקבלת החלטות ובראשם ספירות התנועה ולאחריהן גם מעקב אחרי שינויי פדיון הסוחרים. בנוסף, ראוי היה כמו שציינתי למעלה ליצור מסלולי נסיעה לרוכבי אופניים טובים הרבה יותר מאלה שנוצרו בפועל כתוצאה מהמחסומים, וכן לאפשר שימוש בכיסאות ניידים. לקראת האפשרות שיבוצעו מדרחובים זמניים בימי ששי בצהריים ברחוב לוינסקי וברחוב שינקין, שהם רחובות עתירי עסקים, על העירייה להיערך מראש, לפעול עם הסוחרים ולהצטייד בעובדות. על פניו, נראה שהמדרחוב הצליח להעלות את כמות התנועה של בני האדם ברוטשילד, אבל מרוב התלונות שהתקבלו על הפרעה למכוניות הוא בוטל.

ולסיום, תודה רבה לאורן, ליהונתן ולמורין שטרחו ובאו למדידת הולכי הרגל ורוכבי האופניים. אנא קבלו את התנצלותי על הזמן הארוך שלקח לי לסדר את הנתונים ולהביא אותם לפרסום כאן בבלוג.

מדרחוב רוטשילד. צילום ארכיון
מדרחוב זמני ברוטשילד

פורסם בקטגוריה אופניים, ביקורת, הולכי רגל, תחבורה, תל-אביב | עם התגים , | 7 תגובות

גוזר קופון

אזהרה מראש: פוסט זה מכיל גם תוכן שיווקי ובנוסף גם מספר בעלי חיים ימיים (במצב סטטי) שחלקם אפילו אינם "כשרים" למאכל על-פי דת מסויימת הנפוצה בארצנו. במהלך הכנת פוסט זה לא נפגעו טבעונים, צמחונים ושומרי כשרות.

ואחרי האזהרה, נראה שאפשר לכתוב קצת על אוכל, קופונים ואולי טיפה גם המודל המשתנה של מימון תוכן שבעבר היה נקרא תוכן עיתונאי/חדשותי. לענייננו, עכשיו שהקיץ מאחורינו (כמעט) ניתן לחזור ולבשל שוב במטבח הלא ממוזג שלנו. אם שמתם לב, למרות עירוב השימושים היחסי של מרכז תל-אביב, לא ניתן למצוא בכל מקום פירות ים ודגים טריים למכירה (בניגוד למשל לבשר טרי וקצבים שיש יותר). זה נובע בין השאר גם בגלל שרישוי לעסק של דגים טריים הוא קצת מסובך יותר בגלל שזה מסריח יותר מבשר. בגלל העובדה הזו, כל פעם שהתחשק לנו בעבר להתפרע על איזו ארוחת פירות ים בבית היינו מזמינים מג'קו משלוח, אבל משום מה השירות הזה הפסיק לעבוד.

לא מזמן, בעודי עובר על הקופונים בגרופון נתקלתי בקופון של דג ברשת לפלטה של 2 ק"ג פירות ים ודגים קטנים (וגם קצת גיוזות) ב-125 ש"ח במקום ב-250 ש"ח. למי שמכיר קצת את מחירי השוק של המוצרים האלה (במיוחד כשהם טריים) מדובר בהחלט בדיל משתלם במיוחד, וגם דרך טובה לבדוק שהאתר של דג ברשת (שהוא הפרונט של שבתאי דגים משוק הכרמל) באמת מוכר מוצרים שכדאי לאכול. מלבד ערימה של דגים קטנים טריים (ברבוניות וכיו"ב) קיבלנו גם גיוזות של שרימפס (קפואות) וכמות מכובדת של שרימפס, קלאמרי, מולים וסרטן כחול אחד, שבאו מוכנים ומקולפים. עד היום הכרתי את הסרטן רק בצבעו הורוד שאותו הוא מקבל במהלך הבישול. כך זה נראה לפני:

פלטת פירות ים ודגים לפני. שימו לב לצבע של הסרטן ולטריות בעיניים של הדגים
Seafood and Fish Platter Before

לא צריך להרחיב יותר מדי על ההמשך, אבל עם קצת שום, יין לבן, עגבניות ותבלינים כל החברים האלה עברו תהליך שבסופו הם הגיעו לכאן:

פלטת פירות ים אחרי
Seafood is Ready

בסיכומו של דבר היה מאוד טעים וגם משתלם. ומדוע אני כותב על כך בבלוג? מעבר לסיבה שבימים אלה בישראל אכילת בעלי חיים בכלל ובפרט בעלי חיים "לא-כשרים" בישראל מהווה אקט חתרני היוצא הן כנגד טרנד ההטפה הטבעוני (שסביר שיחלוף בקרוב) והן כנגד מגבלות דתיות מסויימות הרווחות בחברה בישראל, כמו שהזהרתי אתכם בתחילת הפוסט יש כאן גם תוכן שיווקי. חברת הקופונים גרופון יצרה איתי לא מזמן קשר בניסיון לברר האם יש מקום לשיתוף פעולה מסחרי קטן. מכיוון שאני נוטה לרכוש קופונים בגרופון ובמידה מסויימת ניתן לראות בה אפילו סוג של עסק "חברתי" שמצליח להוריד לי קצת את עלויות המחיה במקרים מסויימים, הבעתי את הסכמתי לכתוב פוסט תמורת תשורה מסויימת. הפוסט הבא כבר יעסוק במודלים עסקיים כאלה ואחרים והאתגר במימון תוכן בתקשורת בת-זמננו.

פורסם בקטגוריה ביקורת, תל-אביב | עם התגים , , | 6 תגובות

מישהו פה היה בסיאול (או בטוקיו)?

עבדכם לא נוסע למזרח הרחוק, אבל אשתי הולכת להיות שם בחודש הקרוב. אנא שתפו כל המלצה על מלון, מסעדה, טיול בעיר סיאול (וגם טוקיו) או כל דבר אחר שקשור לקוריאה שכדאי לעשות או לראות. אגב, משום מה במפות של גוגל גם כשלוחצים על English הרחובות של סיאול עדיין מופיעים בכתב ההאנגולי, כך שעדיין קשה להשתמש במפה כדי להבין בדיוק איפה אתה נמצא, לפחות למי שלא שולט בקוריאנית.

אני בטוח שכבר נתקלתם בוידאו הזה, אבל הוא ממש מתבקש כאן בפוסט:

פורסם בקטגוריה כללי | 5 תגובות

פול גז ברוורס – עוד כביש עוקף בדרך לשומקום בחיפה

אם יש עיר או ליתר דיוק מטרופולין קטנטן שהלך רחוק מאוד עם השקעה בתשתיות כבישים בישראל זהו המטרופולין של חיפה ובנותיה. עם כל כביש, מנהרה או מחלף שנפתח שם חדשות לבקרים שוב אומרים לעצמם פרנסים כאלה ואחרים שהנה-הנה – עכשיו הם הופכים למרכז ועוקפים את תל-אביב. למעשה, עם כל כביש כזה חיפה והקריות רק הולכות ודועכות, כי הרי מי שבאמת צריך כבישים מהירים ("כדי לקרב את הפריפריה למרכז") בשביל להגיע לתל-אביב על בסיס קבוע, כבר יעבור קרוב יותר לתל-אביב. רק בשנים האחרונות נפתחו שם כביש 58 ומנהרות הכרמל ועוד מחלפים וכבישונים רבים אחרים. ועכשיו נפתח עוד בונבון – כביש 22, הידוע גם בשמו "עוקף קריות" על-פי תוכניות משנות ה-60 של המאה הקודמת.

ועכשיו, מילת אזהרה מראש הממשלה לתושבי המרכז ובמיוחד לכל ראשי הערים בגוש דן ובתל-אביב-יפו בפרט. בטקס הפתיחה של הכביש החדש (מזל שלפחות היה טקס, אחרת באמת זה היה בזבוז של 1.7 מיליארד ש"ח) ראש הממשלה הישראלי אמר כי (כאן הלינק, אבל זהירות יש שם וידאו שעולה באופן אוטומטי): "הצפון זה המרכז החדש". מעכשיו, הפיתוח הכלכלי ויצירת התרבות יתרכזו בחיפה במקום בתל-אביב – כך על-פי ראש הממשלה שלנו. בארצנו מאוד מקובל שבכל פעם שמישהו עף על עצמו בהקשר עירוני כזה או אחר הוא יפלוט משפט מסוג זה, והפעם זה נפלט לראש הממשלה. תנו לי לצאת רגע מחיפה שעוד נשוב אליה בהמשך.  כאן, אתם יכולים לראות את חיים אביטן, ראש עיריית חדרה, מכריז שחדרה היא תל-אביב הבאה של ישראל (דקה 3:10 בוידאו שבפנים). על הדרך מוצגים גם שלל פרוייקטים שימנעו מחדרה להפוך לעיר מוצלחת ובראשם שכונות מגורים מונטוניות וללא עירוב שימושים (בניגוד גמור לשכונות של תל-אביב שעליה חיים אביטן מפנטז). אבל לא רק בנימין נתניהו וחיים אביטן יוצאים בהכרזות מנותקות מהמציאות, בתחרות ההתעופפות העצמית זוכה עיריית באר-שבע ורוביק דנילוביץ' העומד בראשה, שהוציאו כסף רב על "מיתוג העיר" (במקום להשקיע את הכסף בבאר-שבע עצמה) ובאמצעות חברה תל-אביבית החליטו שבאר-שבע היא "בירת ההזדמנויות של ישראל". לא יודע מה הם לקחו אבל אני רוצה גם. הסתכלות במציאות מראה שבאר-שבע היא העיר הדפוקה ביותר מבין כל הערים בגודל בינוני במדינת ישראל (במגזר היהודי-חילוני). אתנחתא קלה לוידאו:

אחרי שנרגענו, נחזור לכביש החדש של חיפה. כך זה נראה בעמוד הפייסבוק של ראש הממשלה. אומרים שנתניהו הוא רפובליקן אמריקאי. הוא בהחלט מזכיר את הנשיא אייזנהואר שחתם ב-1956 על פיתוח רשת הכבישים האמריקאית (Interstate Highway System), שהביצוע שלה אחראי להרס חלק נכבד מהמרקם של ערים אמריקאיות וכיום מנסים למצוא פתרונות למורשת הבעייתית הזו. למזלם של האמריקאים הנשיא הנוכחי שלהם כבר לא חי ב-1956, אבל ראש הממשלה שלנו תקוע שם (ולא רק בענייני תחבורה). גם בדה-מרקר וגם בוויינט כתבי הרכב שפעו מחמאות לכביש החדש בטרם הוא נפתח ויצאו מגדרם להלל ולשבח את ההוצאה של 1.7 מיליארד ש"ח (לא כולל עלויות נוספות של זיהום, תאונות דרכים, גריסת שטחים פתוחים וכיו"ב). אין ספק שרוב כתבי הרכב מתרגשים מאוד מכל כביש חדש, אבל הכתבות שלהם נראות כמו קומוניקטים של חברות להנדסת כבישים ופחות כמו עיתונות רצינית (האמת, רוב מה שיושב בעיתונות הוא לא עיתונות רצינית) שגם מבקרת ובוחנת זויות נוספות. ובכל זאת, מעבר ל-1.7 מיליארד ש"ח של הכביש, יום אחד אחרי כבר הוא "זכה" להרוג הראשון ובכלל לא ברור שהוא שיפר את זרימת הרכבים, אפילו לא בהתחלה (זהירות, לינק לוואלה עם וידאו שנפתח אוטומטית).

ולסיום, מספר חומרי קריאה מומלצים לבנימין נתניהו וגם לישראל כץ. לא ניתן לפתור את בעיות התחבורה באמצעות בניית כבישים חדשים והרחבה של קיימים. כמו שהולך המשפט הידוע (בתרגום חופשי וקלוקל משהו) – בניית כבישים חדשים להפחתת גוש התנועה משולה לשחרור החגורה כאמצעי להרזייה. אז ככה, אם אתם רציניים, אפשר לקרוא את המאמר הארוך הזה של טוד ליטמן מויקטוריה. אם יש לכם פחות זמן, מומלץ לפחות להכיר את המושג של Induced Traffic, שמדבר על הדרך שבה נוצרת עוד תחבורת רכבים פרטיים ברגע שנותנים לה עוד מקום וכך לא משנה כמה בונים העסק נסתם די מהר. עוד הסבר על הנושא אפשר למצוא כאן ועל הדרך שבה ניתן להשתמש בתחבורה ציבורית כדי להפחית גודש מומלץ לקרוא כאן. ונסיים בוידאו מקסיקני שמסביר בשפה ברורה (ועם כתוביות באנגלית לרפובליקנים שבינינו) כמה עובדות בסיסיות על כלכלת רכב פרטי:

פורסם בקטגוריה ביקורת, חיפה, תחבורה | עם התגים , | 14 תגובות

הצד האפל של האנרגייה ה(מזרח)-גרמנית

יש הרבה דברים מתקדמים בגרמניה – תחנות רוח שמפיקות אנרגייה, בינוי שמשלב תכנון שימושי קרקע ותחבורה באופן שמאפשר לתחבורה ציבורית לפעול ועוד דברים ללמוד מהם. ובכל זאת, למרות ש-20% מהאנרגייה שגרמניה צורכת מגיעה ממקורות מתחדשים (renewables) עדיין עשרות אחוזים מגיעים מסוגים שונים של פחם. עם היציאה של גרמניה משוק האנרגייה הגרעינית בשנים הקרובות התלות שלה בפחם ובמקורות אנרגייה ממחצבים ככל הנראה תגדל. בהערת אגב, אצלנו בארץ עדיין לא מאפשרים כמעט לאנרגיות מתחדשות להיכנס לשוק האנרגייה. ובכל זאת, אין כמו לבקר בתחנת כוח פחמית מזרח-גרמנית כדי להבין שגם לגרמנים יש פריפריה, מקומות מוכי גורל, ותיאבון רב לאנרגייה.

אז איפה היינו? נסענו הרחק מזרחה, שלוש שעות דרומית-מזרחית מברלין לעיר Cotbus שלידה יש את מכרות הפחם הגדולים עוד מתקופת הרפובליקה העממית והדמוקרטית של מזרח-גרמניה. המכרות היום מופעלים ע"י התאגיד הבינלאומי – Vattenfal, שמרכיב את האוליגופול של ארבע חברות האנרגייה הגדולות בגרמניה (שביחד מספקות מעל 80% מצריכת האנרגייה) ואחראי בין השאר לאספקת החשמל של ברלין. ולא מדובר בסתם פחם, אלא בפחם חום הידוע גם בשם ליגנייט. מדובר בפחם הנחות ביותר והמזהם ביותר הנמצא בשימוש להפקת חשמל בתחנות. דרך הכרייה שלו היא באמצעות מכרות פתוחים (open-cast mining). מכרות אלה נוצרים באמצעות הסרת קרקע עד עומק של למעלה מ-100 מ' באמצעות שימוש במכונות שבעזרתן ניתן לביים נחיתה על הירח וגם על מאדים במקרה הצורך. במזרח-גרמניה יש עדיין פחם חום רב מתחת לאדמה שצפוי להמשיך ולהיכרות עוד שנים רבות. מסתבר שגם שם האינטרס האנרגטי מייצר תופעות מתחום הטרנספר. למשל, אם יושב לו איזה כפר על שטח שנקבע שצריך לעבור כרייה, הכפר יפונה מתושביו (כלומר, אלו שטרם עזבו את מזרח-גרמניה) והאדמה תופקע לטובת כריית הפחם לעשרות שנים בשם האינטרס הלאומי. הנה דוגמה למכרה שבו ביקרנו (Welzow-Sud) כמו שהוא נראה בצילום אוויר בגוגל מאפס:

כשיורדים לפני השטח מגיעים לעולם סוריאליסטי, חסר צבע שבו ברור שבני האדם הובסו:

כריית ליגנייט (פחם חום) במזרח גרמניה
Brown Coal Mining in Germany

והנה אחד האמצעים להזזת העולם:

המכונות ניצחו
Welcome to the Machine

אבל לא הכל שחור. באופן יחסי לכרייה של פחם מג'וייף, הגרמנים מנסים לעשות זאת כך שבטווח הארוך האדמה תשוקם ותוכל לפרוח שוב ולחזור להיות שטח פתוח טבעי וחקלאי. אחרי שמסיימים את הכרייה באזור מסויים, במקום להשאיר אותו נטוש ופתוח הם ממלאים אותו ומייצרים גם שברת קרקע חדשה (top-soil) שניתנת לשיקום בתהליך של כמה שנים. בגלל האופן שבו הקרקע מתנהגת (ולא כל-כך הבנתי מדוע זה כך), המילוי המלאכותי החדש מייצר גם אגמים מלאכותיים לרוב, והאזור הזה צפוי להיות בעל השיעור הרב ביותר של אגמים מלאכותיים בהנחה שיימשיכו לכרות שם פחם כאילו אין מחר. לפניכם דוגמה לאזור שנמצא כבר לקראת סוף השיקום והחזרה של חלק מהקרקע לחקלאות, וניתן לראות אפילו אגם מלאכותי מבצבץ לו:

מכרה פחם משוקם
A rehabilitated brown coal mine in Germany

ליגנייט, בנוסף להיותר פחם די מחורבן, אינו בטוח במיוחד להעברה ולכן משתמשים בו בעיקר בקרבת המכרה ואת ביקורנו סיימנו בתחנת הכוח "המשאבה השחורה" או בגרמנית: Kraftwerk Schwarze Pumpe, שבה בין השאר נעשים נסיונות גם לשרוף את הפחם הזה בצורות "נקיות" יותר לכאורה. כך נראית התחנה מלמעלה:

תחנת כוח מבוססת ליגנייט (פחם חום):
In Schwarze Pumpe Power Plant

בביקור במזרח-גרמניה ברור שלמרות שעברו יותר מעשרים שנה מאז האיחוד, עדיין מדובר בפריפריה הענייה של המדינה. הרבה מקומות ננטשו (בניגוד לישראל ושאיפותיה "הציוניות" ברוב העולם לא מסבסדים יישובים בכוח), ויש מעט עבודה בשכר סביר, והיא לרוב בתאגידים גדולים. באזור שבו היינו, העבודה במכרה הפחם היא התעסוקה הסבירה היחידה בערך. ברור גם שיותר קל לעשות פינויי אוכלוסייה כפויים במקום חלש יותר. בנוסף, בעוד שבמערב-גרמניה פחות או יותר כל המדריכים שלנו דיברו אנגלית ברמה כזו או אחרת, במזרח-גרמניה נשארנו בגרמנית ועוד בחיתוך מזרח-גרמני שבאמת מוציא את הצד המעצבן של השפה הזו החוצה. לסיכום, בעוד שברפרוף מהיר על גרמניה נראה שיש בכל מקום תחנות רוח ושימוש באנרגייה סולארית גם הם עדיין תקועים בעיקר עם שיטות הפקת אנרגייה מיושנות מהמאה ה-20. גרמניה מנסה לשמש מודל למדינה גדולה שעושה שימוש מיטבי באנרגייה (והם מתקדמים הרבה יותר מארה"ב ובריטניה בתחום), אבל גם להם יש צד אפל, שלא עושה רושם שמתכוון להעלם.

תחנות רוח בגרמניה – רק 20% מהאנרגייה ממקורות מתחדשים
Wind Turbines in Worrstadt in Germany

פורסם בקטגוריה מחוץ לעיר | עם התגים , , | 13 תגובות

מקבץ לינקים לראש השנה

1. מאמר מעולה של ניקוס סאלינגרוס ומייקל מהאפי על בעיות הראייה והחינוך של אדריכלים כולל דרכים לתיקונן. זה לא סתם שרוב הבניינים החדשים והסביבות הבנויות שהתווספו לעולם ב-50 השנים האחרונות הן מנותקות, חסרות הקשר ומזיקות לבני אדם. הם מכנים את הכשל של האדריכלים ליצור סביבות אנושיות ובנות קיימא בשם Architectural Myopia ומסבירים:

The phenomenon of “architectural myopia” may also explain the repeated mistakes that architects make in fashioning built environments for others, which turn out to be woefully unsuccessful in what may seem obvious ways to laypeople. Lastly, “architectural myopia” explains the often-disastrous attempts that architects have made to fashion urban schemes for entire neighborhoods and cities. Architects do not see how certain designs disconnect and isolate people and create hostile environments that cannot be shared.

בסיום הם נותנים גם שורה של המלצות לתיקון ובתוכן החובה שלנו כאזרחים לשנות לחלוטין את האופן בו מלמדים כיום ארכיטקטורה:

Most important of all, we must reform the architecture schools without further delay, and place a new emphasis on design that is evidence-based, that pays attention to post-occupancy evaluations, and that, in short, values the outcome for human beings and takes their needs seriously. It is a democratic society’s duty to teach students to see and interpret the world without ideological blinders.

2. נביא הזעם, ג'יימס האוורד קאנסטלר, בניתוח משובח של הבחירות הקרובות בארה"ב, שלדעתו הן חסרות כל משמעות, בדרך לקריסה הפיננסית והכללית של כלכלת החובות של המערב.

3. כמו שאתם ודאי יודעים, אני שותף בתוכנית רדיו שנקראת "הטרקלין החברתי" ומשודרת בימי שלישי בשעה 16:00 ב-106.2 FM (ואחר-כך עולה לרשת). פתחנו לתוכנית דף פייסבוק – מוזמנים לעשות לייק וגם להציע אייטמים (נחזור לשדר אחרי יום כיפור).

4. בדיוק השבוע ראיתי מישהו רוכב על אופני תל-אופן עם שקית נייר ובה בקבוק יין תלוייה על הכידון. שקית הנייר לא עמדה בכוחות שמהירות הנסיעה הפעילה עליה ונקרעה תוך כדי שבקבוק היין התנפץ על המדרכה. בשביל זה פיתחו תיק מעוצב שנתפס על אופני התל-אופן בצורה נוחה יותר.

5. פיטר קלת'ורפ בביקורת על ההרס העצמי של סין:

Like the U.S. cities of the 1950s and '60s, Chinese cities are working to accommodate the explosive growth of automobile travel by building highways, ring roads, and parking lots. But more than any other factor, the rise of the car and the growth of the national highway system hollowed out American cities after World War II. Urban professionals fled to their newly accessible palaces in the suburbs, leaving behind ghettos of poverty and dysfunction. As Jane Jacobs, the great American urbanist, lamented, "Not TV or illegal drugs but the automobile has been the chief destroyer of American communities."

6. ברלין היא כבר לא ברלין – פינו את התכלס.

7. מאחורי הקלעים של Google Maps והמשמעות של כל המידע הזה.

8. הנהג שלנו חברמן, הגרסה הדנית:

פורסם בקטגוריה לינקים | 5 תגובות