עוד בלוג תל אביבי

לזכותה של מערכת התכנון הישראלית ניתן לאמר שהיא פחות מפלה מכפי שניתן לחשוב. בחודשים האחרונים יצא לי להיות במגוון רחב של יישובים ישראלים, ומסתבר שלא רק את היהודים החילונים (המבוססים יחסית לאחיהם בישראל) מערכת התכנון הישראלית דוחפת לתלות מקסימלית ברכבים פרטיים, אלא גם את הערבים וגם את החרדים.

והנה דוגמה לענייננו. כתבה קטנה בהארץ על סכסוך הלכתי בעיר החרדית החדשה (או ליתר דיוק, בפרבר החרדי) אלעד מספרת את הסיפור כולו. הסכסוך נובע מהזמן בו מכריזים על כניסתה של השבת וישנו הפרש של 10 דקות בין ההכרזה של האשכנזים להכרזה של הספרדים באלעד (אצל האשכנזים מכניסים את השבת עשר דקות קודם). אין מדובר בעניין של מה בכך. באזורים חרדיים מובהקים אין זה מקובל לנסוע בשבת, ומדי שבת בשכונות החרדיות ישנו מעין "יום כיפור" קטן שכל כולו תענוג להולכי הרגל ובעיקר לילדים המרובים. יצא לי לראות משהו מזה בספטמבר בירושלים – אין ספק כי לחרדים, ובמיוחד לילדים חרדים, העובדה שלא מתאפשרת נסיעה של מכוניות באזורי המגורים שלהם בשבת היא מקור לחגיגה. אבל באלעד הסיפור לא כל-כך פשוט. בעוד שאצל האשכנזים נפתח כבר נוהל הליכה בכביש, לספרדים ישנן עוד 10 דקות תמימות לעסוק בענייני חול ולמהר להכין את השבת. במקום כמו אלעד – הכנות פירושן נסיעה ברכב ותרשו לי לצטט מהכתבה:

"הרב גרוסמן טוען שמדובר בפיקוח נפש, כי מיד עם כניסת השבת הכבישים נכבשים ברגלי מתפללים הממהרים לבתי הכנסת, בעוד המאחרים דוהרים על הכבישים בדרך הביתה. לא מזמן נפגע כך ילד ממכונית נוסעת, והרב האשכנזי מסביר שנעילת השער תבטיח הפרדה בין המכוניות להולכי הרגל, כי התושבים ואורחיהם שמחוץ לעיר ייאלצו להגיע לפני השבת."

אז מה ההבדל בין אלעד החרדית לבני ברק החרדית? אלעד תוכננה ונבנתה ממש לאחרונה, בשנות ה-90, ובהתאם לכך (ולמרות שתוכננה מראש לאוכלוסייה חרדית לא עשירה במיוחד), רשת הרחובות והגיאומטריה של הצמתים ובכלל כל מערך התנועה מבוסס על רכב פרטי בצורה משמעותית. לעומת זאת, בני ברק הותיקה והאולטרה-אורבנית (שנבנתה לפני הקמת משרד הפנים ומשרד התחבורה) מאפשרת הרבה יותר תנועת הולכי רגל וניתן לבצע בה "סידורים" לפני שבת ברגל (דבר שבאלעד הרבה יותר קשה, אם לא בלתי-אפשרי).

לשם ההשוואה (ואני מצטער שלא הכנסתי את זה בתמונות), אתם יכולים לראות פה מפה של אלעד וכאן מפה של בני ברק באותו קנה מידה. כמות הצמתים והחיבורים בבני ברק לעומת אלעד מספרת את כל הסיפור. בבני ברק ישנם הרבה רחובות קטנים ובינוניים אשר מאפשרים תנועת הולכי רגל (הכל קרוב) וגם נסיעה של מכוניות ואינם מעודדים מהירות נסיעה גבוהה (הרבה צמתים). באלעד ישנם מעט רחובות וצמתים והם מעודדים נסיעה במהירות גבוהה ובנויים לכך – השכונות לא מחוברות וביניהן מפרידים כבישים מהירים שתוכננו לנסיעה במהירויות 80 קמ"ש ומעלה. הקונפליקט הנוצר במקרה החרדי כאן הוא בלתי-נמנע והאשמה כולה של מערכת התכנון הישראלית, שכרגיל שמה את הולך הרגל במקום האחרון ברשימה.

לקריאה נוספת:

כשהמרחק בין הצמתים גדול מדי

בלוק קצר – עירוניות עמוקה

עוזי דיין, יו"ר מפעל הפיס בשבילכם, יצא בקמפיין חדש הלועג למעמדם של הנוסעים באוטובוסים. הרשויות בישראל כבר עושות כל מה שאפשר כדי שיותר ויותר אנשים יסעו במכוניות פרטיות (ויגרסו יותר שטחי קרקע, יזהמו יותר את הסביבה, ישמינו יותר, ויגרמו ליותר תאונות דרכים), אבל לעוזי דיין זה לא מספיק והוא רוצה ללעוג לאלו שעדיין נוסעים מדי פעם באוטובוסים. אחרי שלחמן עשו קמפיין נגד שימוש בתחבורה ציבורית על גבי האוטובוסים של דן, דיין עושה את הקמפיין המזהם שלו על גבי תחנות אוטובוס:

מפעל הפיס מעדיף שלא תסעו באוטובוסים

דיין לא לוקח בחשבון שתלותה ההולכת וגוברת של מדינת ישראל בשימוש ברכבים פרטיים לכל מטרה מקשה על אוכלוסיות רבות לממש את הפוטנציאל שלהן ולהשתתף בחיים האזרחיים במדינה. בראש ובראשונה נפגעים הקשישים והילדים (אשר נפגעים בשיעור גבוה יותר גם כהולכי רגל בתאונות דרכים) ואיתם גם העניים והנשים. אבל במקום לשנות מגמה ולנסות למשוך לכיוון חברה שמאפשרת ליותר קבוצות אוכלוסייה להשתתף בחיים, דיין מעדיף להעצים את הכיוון הנוכחי ולהגחיך ולרמוז שמי שנוסע באוטובוס הוא עני ועליו לסור מייד ולמלא כרטיס חיש גד שאולי יאפשר לו לצאת מהאוטובוס ולעבור לצד ה"נורמלי" של האוכלוסייה (ובהערת אגב, ידוע שמפעל הפיס על שלל ערוציו הוא סוג של מס על העניים).

בנוסף, התכנון מוכוון הרכב מעלה מאוד את כלל עלויות התחבורה לחברה ומתבטאת כמובן בעלויות החיים הבסיסיות של כל אחד מאיתנו לצד עלויות הדיור. מוזר לגלות שאותו עוזי דיין, אשר סולד מאמצעי תחבורה זולים ונגישים, משמש גם כנשיא כנס שדרות לחברה אשר יתקיים ביומיים הקרובים. עוזי דיין כותב שהוא רוצה להרים דגל חברתי-כלכלי בעקבות מחאת הקיץ ובפועל הוא מרים דגל הפוך – של המשך דחיקה של אוכלוסיות עניות וחלשות לשוליים (ועוד תוך כדי גביית מס מהם בצורת כרטיס חיש גד). במהלך הכנס תתקיים בשדרות גם ישיבה של ועדת הפנים והגנת הסביבה על דיור בר השגה. מומלץ לחברי הכנסת לקחת בחשבון שחלק משמעותי מעלות הדיור היא למעשה עלות התחבורה ובחברה שמעודדת תלות עצומה ברכבים פרטיים זו עלות יקרה מאוד ודרוש להתחיל לשנות כיוון ולאפשר ליותר אנשים לעשות יותר עם פחות בזבוז של דלק בדרך. וחוצמזה, אם אתם נוסעים לשדרות, תשתדלו לבוא ברכב ולא באוטובוס, שעוזי לא ילעג לכם.

זהו, אני יוצא לאשקלון.

אני מניח שחלקכם כבר ראה את הידיעה הזו. משום מה, מעריב פיטרו את העיתונאי היחיד שהיה שווה להיכנס לאתר שלהם בשבילו. מבחינת הבלוג הזה מדובר במכה קשה למקבצי הלינקים. מבחינת סיקור נושאי הסביבה והתחבורה בתל-אביב ובישראל מדובר במכה אנושה ממש. אני מאוד מקווה שאביב לביא יחזור לכתוב בהקדם האפשרי גם בנושאים הישראליים וגם בנושאים התל-אביביים בפלטפורמה אחרת.

אני מניח שבעיריית תל-אביב ובמשרד התחבורה יש כמה אנשים שמעדיפים שהוא ייקח חופשה ארוכה. בינתיים, זו הזדמנות טובה להגיד לאביב לביא תודה ולקוות שההפוגה מכתיבה עיתונאית תהיה זמנית ביותר.

הטורים של אביב לביא במעריב

הטורים של אביב לביא בזמן תל-אביב

ההסתדרות הציונית העולמית הוקמה ב-1897 בקונגרס בזל מיסודו של בנימין זאב הרצל. לגוף ההיסטורי הזה זכויות רבות בהקמתה של מדינת ישראל ובשיבת עם ישראל לארץ ישראל. הגוף הזה עדיין קיים במידה מסויימת, וערכיו לא השתנו בצורה משמעותית מאז 1897, למרות העובדה שמדינת ישראל היא עובדה קיימת וחיים בה כבר כמה מיליונים של יהודים (ועוד כמה לא-יהודים). ומדוע אנו מדברים על הגוף הארכאי משהו הזה? משום שמדיניות התכנון של מדינת ישראל בשנת 2011 עדיין מוכוונת לפי ערכים התיישבותיים שהיו רלוונטיים ב-1897, כלומר תפיסת קרקע ע"י יהודים בצורה כפרית בארץ ישראל לטובת פיתוח בית לאומי והקמה עתידית של מדינת לאום לעם היהודי. ראוי לזכור גם שב-1897 היו בארץ ישראל קצת פחות אנשים מאשר יש בה כיום (היום יש בארץ ישראל יותר מ-10 מיליון איש לעומת פחות מחצי מיליון אז). לא פחות חשוב, מאז 1948, קיימת מדינת לאום בשם מדינת ישראל שמוציאה לפעול מדיניות התיישבות עירונית וכפרית בעייתית ביותר, שבין השאר אף התבטאה במשבר הדיור שהצית את מחאות הקיץ האחרון.

מדיניות השיכון הישראלית אחראית להקמתן של עשרות עיירות מוחלשות (חלק לא מבוטל מהן בנגב) שהמתגוררים בהן אינם מסוגלים לממש את הפוטנציאל החברתי, הכלכלי והתרבותי שלהם ומביאה את מי שיכול לעזוב אותן ואם אפשר לתל-אביב ולמטרופולין שלה. במערכת הגיונית שמסיקה מסקנות מהעבר ושואפת לתיקון היו כבר מחליטים אם לנטוש את העיירות בנגב (ולפצות את המתגוררים בהן בסכומי עתק כדי שיוכלו לעבור באזורים עם יותר הזדמנויות לחיות בהן) או להשקיע בשיקומן העירוני כך שיהוו מקומות שראוי לחיות בהם. במערכת פחות הגיונית היו מחליטים להשקיע סכומי עתק במהלכים שיחלישו עוד יותר את העיירות הפגומות של הנגב ואת המתגוררים בהן. זו בדיוק ההחלטה שממשלת ישראל לקחה בחודש האחרון, לתכנן ולהקים עשרה יישובים "כפריים" (כלומר פרבריים מוטי רכב) ליד ערד. כדי להצדיק את הפגיעה באנשים שכבר גרים בנגב (ובעצמם יושבו שם במסגרת מאמצים כאלה ואחרים ליהוד המרחב) היה צורך להשתמש במילים גבוהות ובראשן המילה "ציונות".

מסתבר שלהסתדרות הציונית העולמית יש מכשיר בירוקרטי קטן הקרוי החטיבה להתיישבות. אותו מכשיר בירוקרטי מופעל היום למעשה ישירות ממשרד ראש הממשלה ומונה כ-70 עובדים. מטרתה של החטיבה להתיישבות היא פיתוח של יישובים כפריים (כלומר, פרבריים ומוטי רכב) בשטחים שמעבר לקו הירוק וכן בגליל ובנגב. חטיבה זו אולי הייתה רלוונטית בימי חומה ומגדל (שאז באמת יישובים שנקראו כפריים היו אשכרה כפריים והתבססו על חקלאות ולא על יוממות), אבל כיום ראוי לקרוא לחטיבה הזו בשם חטיבת הפרבור והחלשת הערים הקיימות. ובכן, אותה חטיבה, על-מנת להצדיק את קיומה, הצליחה להעביר החלטה בממשלה החודש באמצעות שני שרים שהעלו אותה. אחד מהם הוא השר יעלון, השר לעניינים אסטרטגיים (הידוע גם כשר ליצירת איומים אסטרטגיים) והשני הוא השר שלום, השר לפיתוח הנגב והגליל (הידוע גם כשר להריסת הנגב והגליל). מסתבר שלא הכל שחור בממשלה ושני שרים בכל זאת התנגדות להצעה הזו – השר מיכאל איתן והשר גלעד ארדן, מהבודדים בממשלה שיש להם טיפה של היגיון בראש. כל שאר השרים באותה ישיבה תמכו בהריסת היישובים הקיימים בנגב ובהריסת הנגב עצמו. כדאי מאוד לקרוא את ההתנגדות המפורטת שהגיש השר ארדן להחלטה זו (הדגשה שלי):

"ביום בו הממשלה מקבלת סדרה של החלטות בעקבות דוח ועדת טרכטנברג במטרה להקטין פערים באוכלוסייה ולחזק את האוכלוסיות המוחלשות שעיקרן בערים, החלטת ממשלה על הקמת ישובים חדשים אינה עולה בקנה אחד, נהפוך הוא. דוח טרכטנברג ממליץ על קידום מדיניות לאומית כוללת לחידוש ופיתוח המרחב העירוני ובין ההמלצות יש התייחסות מפורשת להעדפת פיתוח במרחבים העירוניים הבנויים. "עידוד תכניות מפורטות המעבות את המרקם הבנוי ונשענות על תחבורה ציבורית, דבר שיאפשר יצירת מתחמי מגורים אינטנסיביים"…"הועדה קוראת לממשלה להגדיר תחום זה של התחדשות עירונית ופרויקטי פינוי ובינוי כיעד לאומי ולפעול בדרכים ברורות ואפקטיביות כדי לממשו". לאור המצוטט מהדוח, ברור שההחלטה המוצעת אינה פעילות בכיוון יישום דוח טרכטנברג אלא היא מנוגדת לו לחלוטין ויישומה יביא להעמקת הפערים החברתיים בנגב והחלשת היישובים הקיימים."

במסגרת החיפושים לפוסט הזה מצאתי ראיון מרתק עם ראש החטיבה להתיישבות לשעבר, עפר לאופמן, שמסביר היטב את מבנה החטיבה וגלגוליה ההיסטוריים וכן את שיטות הפעולה שלה. מדובר באיש נחוש, שלא לוקח שבויים בדרך לפרבור כל חלקה אפשרית בארץ ישראל. בניגוד לעבר, תושבי הסביבה לפחות מבינים שהקמת היישובים הכפריים בחדשים תחליש עוד יותר את עריהם המוחלשות ממילא ומתנגדים לכך. אפילו ראש עיריית ערד, טלי פלוסקוב, ממפלגת ישראל ביתנו הביעה את התנגדותה (גם בערוץ אחד בחדשות של 10.11, שאיני מצליח למצוא את הלינק אליהן כרגע) להקמת היישובים החדשים, ותושבים אחרים באזור גם כן התגייסו כדי להניא את הממשלה מההחלטה ההרסנית הזו. מצער לשמוע שעפר לאופמן, אשר מדבר כל-כך הרבה על קהילות, יהיה אחראי לפגיעה קשה בקהילות קיימות בנגב. פרלמנט צעירי הנגב (אשכרה צעירים שגרים בנגב) מבטא את זה טוב ממני:

"פעם נוספת עולה תוכנית ממשלה שלא מערבת את תושבי הנגב בהחלטות שנוגעות להם וגיבוש התוכנית נעשה מאחורי הקלעים כשהרציונל לקיומה נסתר מעיני הציבור. התוכנית איננה כוללת השקעה בישובים הקיימים, אלא נועדה ליצור ישובים נבדלים חדשים. פרט לכך עלותו של הפרויקט גבוהה מפיתוח ישובים קיימים הזקוקים לתקציבים אלו נואשות. חששות אלו מצטרפים לחשש כי התוכנית עלולה להעמיק את הפערים החברתיים והכלכליים בישראל, לבדל בין האוכלוסיות הוותיקות והחדשות ולמנוע השקעה בתושבי הנגב."

התפיסה האנכרוניסטית של החטיבה להתיישבות עדיין רואה ביהודים כחיילי התיישבות ותופסי קרקע, ולא כאנשים שלמים הזכאים לממש את הפוטנציאל שלהם ממש כאילו היו בני אדם חופשיים. לצורך זה אין זה מפריע שעל מנת לתפוס קרקע מסויימת יהודים רבים ייפגעו והכל בשם הציונות לכאורה. הרציונל מאחורי ההחלטה מכוון לתפיסת קרקע, פן ישתלטו עליה הבדווים שבנגב (באופן "לא-חוקי"). הרציונל הזה מתעלם מהעובדה שהאימפריה העותומנית קרסה זה מכבר וכיום השטח נמצא בשליטת מדינת ישראל. אותה מדינה (שהיא סוג של חברת-בת של ההסתדרות הציונית העולמית) הייתה יכולה להפנות משאבים מסויימים על-מנת לעזור לבדווים בנגב (כפי שעשתה במידה מסויימת בגליל עם הבדווים שם) לצאת מהאוהל ולעבור לערי קבע (שלצערם ייסבלו בוודאי ממגרעות התכנון הישראלי כפי שזה משתקף בשאר המקומות שתוכננו ע"י השלטון הישראלי). הרי הבדווים כיום אינם משתמשים בגמלים כאמצעי תחבורה (במקום זה יש להם כל מיני טנדרים) וברובם כבר לא גרים באוהלים (אלא בפחונים), אבל משום מה המדינה עדיין מעדיפה שהבדווים ימשיכו להתיישב באופן "לא-חוקי", שהוא תוצאת לוואי של מחסור בתכנון לבדווים. בסופו של יום הנגב, או לפחות החלק הצפוני שלו יהיה כולו מפורבר ע"י יהודים מוחלשים ובדווים מוחלשים.

הגיעה הזמן שהחטיבה להתיישבות תכיר בכך שמדינת ישראל היא עובדה קיימת ושהיהודים החיים בה זכאים לחירות ולהזדמנויות שיאפשרו להם לממש את הפוטנציאל הכלכלי, החברתי והתרבותי שלהם (ושוב המאמר שלי בנושא). ראוי גם לשנות את יעדיה ולכוון אותה לחיזוק הערים הקיימות החלשות שכבר נבנו בגלי הההתיישבות הקודמים. סכומי הכסף האדירים שהולכים להישפך כדי להחליש את ערד היו יכולים במקום זאת לשמש לחיזוקה של ערד ושל ערים נוספות כדוגמת שדרות ואופקים באופן שיאפשר יצירה של קהילות אנושיות חזקות לאורך זמן במקומות אלו. בהקשר זה צריך להזכיר שוב את העובדה שכלכלה צומחת בערים ולא במדינות. כתבה מקיפה ביותר של נתי יפת בנושא זה ובהשתתפות עבדכם הנאמן פורסמה בכלכליסט בשבוע שעבר. בנוסף, כאן ניתן למצוא את הגירסה לכתבה לפני העריכה שלה ומתוכה תרשו לי לצטט:

"לפי תפיסתו של ראש הממשלה, "פריסת צירי תנועה ראשיים ושחרור קרקעות הם מנועי צמיחה", כלומר המשך הפרבור הפראי המאפיין את מדינת ישראל מאז הקמתה וביתר שאת בשני העשורים האחרונים. אבל בתור פוליטיקאי שמיתג עצמו כמומחה כלכלי נתניהו צריך היה לדעת כבר מזמן שפרבור הוא דווקא חסם בפני צמיחה, בעוד שמנוע הצמיחה האמיתי נמצא בדיוק בכיוון ההפוך — במרכזי ערים."

ראוי להדגיש שבעוד שבוע בדיוק נערוך כנס שיעסוק בדיוק בנושא העיר כמנוע לצמיחה כלכלית ויתקיים באחת הערים הדרומיות החלשות שלנו – אשקלון. לביבי נתניהו וגם לדני קריצ'מן, ראש החטיבה להתיישבות כיום, מומלץ להירשם ולהגיע. לסיכום, האתגרים הלאומיים של מדינת ישראל מחייבים את עדכון התפיסה הציונית על-מנת לאפשר למדינה ולתושביה לשרוד מבחינה סביבתית וכלכלית במרחב בו היא נמצאת.

תוספת: תודה לשירה קריצ'מן ולגילי סופר על תוספות ותיקונים.

לקריאה נוספת:

אביב לביא על הטרגדיה המתגבשת

צפריר רינת מכמת ומסביר

ההתנגדות המפורטת של השר ארדן

נתי יפת והכלכלה העירונית

בנגב יחרבן עם ישראל

עם פתיחתו של הבימה במבצרו החדש בשדרות תרס"ט הגיעה למערכת הבלוג הרשימה המעודכנת של ההצגות שיעלו בעונה הקרובה בתיאטרון:

1. השיפוץ שאינו נגמר. מחזה בשיתוף הקהל בו מנסה הבמאי להעביר הרגשה של ארבע שנים של שיפוץ.

2. כולם היו בנייניי. מחזה המעלה על נס את הביוגרפיה של רם כרמי החל מילדותו בתחנה המרכזית החדשה, דרך בית הספר ליידי דיוויס בו למד, וכלה בבימפלצת שהוקמה על חורבות תיאטרון הבימה.

3. עלוב הבונים. טרגדיה מודרנית על פי איבסן שבסופה הקהל מרגיש שהוא מצטער בכלל שהוא הגיע לתיאטרון.

4. קומדיה של טעויות. זה לא תיאטרון בלי שייקספיר.

5. המבצר בלב העיר. קומדיה שחורה על-פי ניל סיימון המגוללת את קורותיהם של תושבי רחוב תרס"ט.

6. השמידי את עירי. מחזה שהתגלה במפתיע לאחרונה בעזבונו של חנוך לוין ומועלה בבכורה חגיגית העונה.

7. הכנר שקפץ מהגג. מחזמר המשקף את תחילת המאה ה-21 בישראל, שבה יהודים רבים נאלצו לנטוש את בתיהם ואת עריהם, בעקבות הפוגרומים ותגי המחיר. רובם יצאו לאמריקה ולארצות אחרות באירופה. בסיפור בולטות מגמות שהיו נפוצות באותה תקופה כגון התחרדות, השתקה וגם הכהניזם, שהחל להראות את סימניו הראשונים.

ולסיום, מה שבאמת חסר לי פה זו התנצלות מהועד המנהל של הבימה על הטרגדיה האורבנית שהוא עולל. נתראה בתמונע.

יאן גהל, אחד האורבניסטים החשובים ביותר בעולם כיום, בראיון על אדריכלות, מרחב ציבורי, צורה עירונית ומפעל החיים שלו בנושא. הוא אמור כמה דברים מעניינים מאוד על הדרך שהוא עבר כדי להגיע לנושא. גהל הוא אדריכל שהוכשר בשיא תקופת המודרניזם האדריכלי של שנות ה-60 (שהתעלם מכל צורך אנושי) והוא הפך לאחד האנשים המובילים בעולם בנוגע לצרכים של אנשים במרחב העירוני הציבורי. יש בסרטון ביקורת לא מועטה על לימודי אדריכלות בעולם וגהל מציע ללמד התמחות בתכנון קומות קרקע של מבנים (ידע שהיה קיים פעם בעולם ואבד). כדאי גם לשמוע מה שהוא אומר בקשר לכמות של מרחב ציבורי שצריך בשביל לעשות מקומות תוססים ונוחים להולכי רגל – כמות פחותה של מרחב ציבורי, שמתאימה לקנה מידה אנושי היא ההמלצה שלו. לא להשאיר שטחים מיותרים ועודפים פתוחים, אלא לצמצם את השטח הציבורי כדי להפיח בו חיים. כמו שהוא אומר בתחילת הסרטון, טרם גירדנו אפילו את התחלת ההבנה של התנהגות בני האדם בשדה המחיה הטבעי שלהם – העיר.

אני חושב שמהוידאו הזה ניתן ללמוד יותר על תכנון ועירוניות ממה שמלמדים ברוב בתי הספר לאדריכלות ותכנון ערים בשנים רבות: