פוסט אורח מאת יהונתן משעל.
אני מאד שמח שרוכבי האופניים שיפרו את מעמדם בשנתיים-שלוש האחרונות. מאות ואולי אלפי רוכבי אופניים חדשים טסים להם בהנאה על שבילי האופנים של חולדאי, שמתפרסים לדבריו לאורך 100 ק"מ של ציורי מדרכה משעשעים. איפה שאין שבילי אופניים, הם סתם טסים על המדרכה כששיערם מתבדר ברוח הסתווית הנעימה, עם אוזניות לבנות באוזניים או מקל של מטאטא על הרמה – תלוי אם זה ביזנס או פלז'ר. בה בעת, רוכבי האופניים היקרים והטובים הפכו את חיי כהולך רגל לגיהנום, ותפסו את מקומם של נהגי הרכב בחיי כבריוני הכביש החדשים. כשאני יוצא מהבית, לפני שאני מניח את הרגל על המדרכה ביציאה מהבניין, אני מסתכל ימינה ושמאלה, בחשש. נתקעתי ברוכב אופניים ביציאה מהבית כבר פעמיים, שניהם היו עוינים ומפחידים, נהמו משהו על כך שאני לא נזהר והמשיכו הלאה בצילצולי פעמון דקיקים וצורמניים לשאר הולכי הרגל הטורדניים שהפריעו להם לנסוע על המדרכה. ואני לא סופר את הפעם שנתקל בי גם שליח פיצה עילג על קטנוע. "זה יודה הלוי 134 פה?" שאל אותי כשאני נאחז במעקה הבניין, מנסה להרגיש אם נשברו לי צלעות אחרי שחבט בי עם הכידון. קיויתי שלעולם לא יקבל יותר טיפ ויפרוש מהמקצוע. אז איפה אני אמור ללכת כדי להגיע למחוז חפצי? פארקור הרי הוא מחוץ לחוק. אולי רק ברחובות שבהן המכוניות חונות על המדרכה ואופניים לא יכולות לנסוע בהן (אבל גם לי לא ממש קל ללכת בהן, ובטח לא להולך רגל עם עגלת סופר, או עגלת ילדים, או כסא גלגלים) אולי על הכביש?
מה שבטוח, אבל בטוח, זה שלא אלך על שבילי האופניים. למי שלא יודע, כל מי שרוכב על אופניים עושה לכולנו טובה. הוא לא מזהם ולא נוסע ברכב, הוא יעיל, אקולוגי, מהיר, עושה ספורט בזמן הנסיעה, נהנה מהדרך ועושה שלום לחברים, שלא לדבר על כמה שזה סקסי. הרבה הרבה הרבה יותר טוב מסתם ללכת ברגל, למשל. אז כפי שאמרתי – לעולם לא על שבילי האופניים. זהו המקום ששמור לאנשים טובים יותר ממני, אקולוגים, יעילים וכו'. כשאין מכוניות בסביבה אפשר ממש לשמוע את שירת המלאכים כמו אוושה רכה שמלווה את רוכבי האופניים בנסיעתם. שמן ומים אמרו בעירייה על השילוב בין הולכי רגל לרוכבי אופניים, לא? אני מודה שקרה לי לעשות את הטעות הזאת – ומיד נשלח בי חרון רוכבי האופניים בצעקות וגידופים. מזל שעל הצד של הולכי הרגל יש גם אופניים, גם קורקינטים ממונעים וגם כל הולכי הרגל של השדרות, כולל הכלבים שלהם, עגלות, קבוצות התיירים ונושאי שקי הפטאנק. כמו הנהגים בכביש שבני תמותה הם אך מכשול בדרך ליעד הלא מעניין שלהם, כך גם רוכבי האופניים יודעים את ההיררכיה – קודם אופניים ורק אחר כך הולכי רגל נחותים. זה שאין להולכי רגל מקום ללכת בו בבטחה מעניין אותם מעט מאד, הם הרי ממלאים שליחות עליונה. גם כשהלכתי עם בתו בת השלוש של חבר ונאלצנו לחצות את השביל כדי להגיע למעבר חצייה, רוכב אופניים צדיק במיוחד החליט לעלות על שנינו מתוך החלטה לשים לטעויות כאלו סוף. שכל אחד ידע את מקומו. אולי הוא חשב שצריך לחנך את הילדים מגיל קטן?
ואיך אפשר להסביר את המהלך המבריק של העירייה לצייר שביל אופניים על שני הצדדים של שדרות רוטשילד בין נחמני לאלנבי? גם בצד של הספסלים. מבריק, כן? אז יש לי תיאוריה בעניין – כמו שלעניים אין לובי בכנסת, כך גם להולכי הרגל אין לובי בעיריית תל אביב. הולכי הרגל, ילדים, הורים, זקנים – מי שלא יהיו, הם האחרונים שחושבים עליהם בעיר. גם אין להולכי רגל צופר של אוטו, או פעמון מעצבן של אופניים – רק רצון להשתמש במרחב הציבורי כדי להגיע ממקום למקום בלי לפחד להדרס. ואם להשתמש בטיעון של זכותנו על הארץ, אנחנו, הולכי הרגל, היינו פה קודם. באופן אישי, אני מתחרט שבכלל המצאנו את הגלגל.
תוספת:
שביל האופניים החדש ברוטשילד על כל השדרה (יש אפילו גרסה דינמית. לא מומלץ לאפילפטיים):
להולכי הרגל מומלץ לעבור לריחוף
בעל פוטנציאל להפוך לקלאסיקה בתחום האורבני (אולי כמו Pattern Language של כריסטופר אלכסנדר אם לשפוט בינתיים לפי התגובות), הוא ניו-אורבניסט מוביל שמתכנן פרוייקטים אורבניים 
עוד בלוג תל אביבי 