פינוי זבל והעיסוק בו הוא נושא מוניציפאלי ראשון במעלה, ממש במו ביוב. הזבל בדרך-כלל הוא בלתי-נראה, זורקים אותו לפח בשקית ומשם הוא נעלם בדרך כלשהי. העסק מתחיל להסתבך כאשר אין מקום לפחי אשפה ברחוב מפאת העומס העירוני שיש בו. דוגמה למקום כזה היא העיר העתיקה של ברצלונה (היכן שנמצא גם הרובע הגותי). מדובר באחד מהאזורים העמוסים והאינטנסיביים ביותר שניתן למצוא. מסתבר ששם לבתי המגורים אין פחים לזרוק אליהם את האשפה, והתושבים שמים את שקיות האשפה שלהם ברחובות. משאיות אשפה קטנות וחשמליות עוברות שם כמה פעמים ביום ומנקות את האזור. כך זה נראה בשטח:
משאית אשפה חשמלית בברצלונה
היתרון של משאית האשפה החשמלית מעבר לגודלה הקטן שמאפשר לה להגיע לכל מקום, הוא בשקט שבו היא נעה. כאשר היא עומדת (רוב הזמן) היא אינה מרעישה כלל, וגם כאשר היא נוסעת היא לא מייצרת רעש. בנוסף, היא גם לא דורשת הרבה כוח אדם, כמו שדורשות משאיות הזבל הרגיליות.
עוד אזור אינטנסיבי ומוכר הוא דרום מנהטן (אזור וושינגטון סקוור במקרה הזה). גם שם (ובאזורים אחרים של ניו-יורק) אין מקום לפחים לכל בניין מגורים ולכן הם מוציאים את הזבל למדרכות במהלך הלילה לפינוי בבוקר. ככה זה נראה שם:
זבל מחכה לפינוי על מדרכות ניו-יורק
כמובן, בשיטה הזו עלולים להיות גם כשלים נקודתיים, בעיקר בימי חופש בקיץ. בתל-אביב אין כמעט אזורים עירוניים עם איטנסיביות וצפיפות כמו של העיר ההיסטורית של ברצלונה או האזורים עם מספרי הרחובות הנמוכים במנהטן. יחסית למקומות האלה, אלנבי הוא סוג של פרבר. אולי המקום היחיד שמגיע לרמת העירוניות הזו בתל-אביב הוא אזור המרכז המסחרי הישן של פלורנטין (שוק לוינסקי) ואזור המגורים הגובל בו. ומסתבר ששם יש בעייה קשה של פינוי זבל. אולי הגיע הזמן לשקול שימוש בפתרון הברצלונאי שיחייב עדכון של מחלקת התברואה בעירייה, ויבטיח רמת ניקיון יותר גבוהה באזורים בהם ישנו עומס אורבני (ואין כאלה כמעט בכלל, כאמור).
ולסיום, סרטון נחמד על מסלולו של הזבל היוצא מסיאטל:
Note: This post was written by prof. Schoken as a letter to the late Me. Steve Jobs a few months ago. I'm happy to share it here.
Dear Mr Jobs,
Due to the wonders of the iPad, I came across your June 7th presentation to the Cupertino council of the plans for the new Apple campus. My excitement at the start of your presentation — expecting Apple's cutting edge tradition to appear in the Architecture and Planning — soon turned to a profound disappointment. You were absolutely right to state that the intended capacity of 12,000 people in a single building is "rather odd". It is certainly not unique. Each of the destroyed WTC “twin towers” had a larger capacity. However, the idea of a single circular building in the park and, indeed, a "campus" is odd in more than one aspect.
It is odd because, since Jane Jacobs' "The Death and Life of the Great American Cities" (published in 1961) everyone knows that dividing the city to single function zones, a practice known as "Zoning", is bad urban practice. Industrial "parks", which is essentially what you are planning at Cupertino, are inhabited only during working hours and abandoned at night inviting all kinds of security hazards. They are tremendous generators of traffic congestion at peak hours, in mornings and afternoons, requiring super-wide roads that stay empty during most of both, day and night.
It is odd because, while humanity must find ways to reduce CO emissions by private cars and invest in efficient means of human mobility, Apple is planning huge parking facilities that will encourage its employees to drive to work. You may think of an alternative to the costly construction of under or over ground parking in the shape of encouraging your staff to live next door and walk to work or; for those who live a little further, you could buy them a Segway. And for those who are even further away you could pay their bus ticket. The overall cost for society will be far lower and even more so for Apple.
It is odd because even in the USA people are beginning to realize the ills of suburbia and urban sprawl, both concepts belonging to the middle of the last Century. A project the size of yours could mark the beginning of a new era in American urbanism, an era that puts human beings before the car, pedestrians before drivers. It could invest in creating a lively public realm, in the shape of streets rather than roads, where the people of Cupertino, including Apple employees, could meet, connect, do business and interact for their mutual benefit. Instead, your project replaces parking lot placelessness with "green" placelessness.
If, as you said, your existing campus is boring, you obviously don't have the means to imagine how boring your circular "spaceship" building will be. It will simply look the same from every angle. Even the curved glass will look the same all around. If you've seen one, you've seen them all. The circular plan is not new. It was tried before and revealed that it creates real problems of orientation. No matter where you are, it all looks the same. In Washington DC there is the Hirshhorn Museum (built in 1974) and its fine collection of modern Art. When you walk through it you will at some point ask yourself: have I been here before? Have I reached the end of the exhibit? Did I already see this painting? You may also want to travel to Paris, France, where you can visit the once admired but always-disorienting circular terminal 1 at Charles De Gaulle airport (also 1974 vintage!).
Moreover, also the idea of the building in the park is not new. It's the disastrous idea of Le Corbusier that swept the world in the 30's and seems to have a hold on you still. You can visit the urban wasteland of Brasilia, planned in the mid 50's in Le Corbusier's spirit, to realize the magnitude of the disaster. In your presentation you used the all too often misused term of "human scale", saying that the projected buildings on site will not exceed four stories in height, as if the height of a building is the single factor defining "human scale". I have never been to Cupertino, but I bet you there is not a single street, there, that feels as good (for humans, not cars) as most streets in Manhattan — which is, despite its tall buildings, far more "human scaled" than Cupertino.
You avoided naming your excellent architects. At some point, Sir Norman Foster was mentioned, but you might have selected any other “starchitect.” This is not surprising. Foster’s is a big name, fit for the big job of a conservative client. He is also a great technician who can easily cope with a few kilometers of bent glass and exciting structure. These qualifications are all very important, but to conceive "the best office building in the world," you need more. True, today’s world looks for excitement and extravaganza, but misses on quality. Not just quality of construction and detail (which is very important, of course) but quality of living. One could have hoped that a visionary like you would understand that there is more to a building than just serving its occupants’ functional needs. A good building serves its surrounding community first. A suburban community, housed by private homes within private gardens, does not need another super-sized park. Its members need to be able to mingle on the street, sit in a sidewalk cafe, buy something at a corner shop, and do all that while walking outdoors along a street — not among the wastelands of Stevens Creek Blvd. Apple's staff needs more. Your employees should be able to select where and what to eat during their lunch break, and also, yes, whom they meet. The best 3,000 sq.m. In-house café, in which workers are forced to eat every single day, just won't do.
I've seen great buildings, mediocre ones and even bad ones visited by students of architecture. Only very exceptional few are visited more then 10 years after they were built. Your "odd" spaceship will not last that long. Having been critical of the proposed Apple campus, let me end on a positive and hopeful note. "APPLE CITY" is what you want for Apple and Cupertino. Your current site is a perfect start.
You might begin by looking at the surrounding roads with the intention to turn them into lively streets. These public spaces would be your anchors to Cupertino. Your exciting, state-of-the-art buildings, most probably built along these streets, could allow for commercial uses at ground level with mixed uses of offices and housing in the floors above. In order to encourage people to walk, you should examine the dimension of the street grid in the adjacent area and align new streets with those, so that people from the surrounding residential areas would be encouraged to walk across your site to other locations in the vicinity. You might allocate some plots for public buildings like an “Apple School,” Apple “iSport,” or an Apple “iShow” theatre to be used for Apple's events, presentations, and (also) for public performances. You will still have ample area for a public park for the recreation of both Apple staff and Cupertino’s citizens.
Apple, Google, and Facebook capitalize on the basic human need for contact. Urban habitation – the City — predates them by few millennia. Like them, a city’s raison d'être is to provide each individual with a huge network of potential contacts. However advanced and powerful, Apple, Google, Facebook (and others yet to come) will never replace the City; they will always complement it.
You have a unique opportunity to lead urban planning and development in America and all over the world towards new horizons. A pioneering project such as this will draw visitors from all over the globe. Grab it!
Prof. Arch. Hillel Schocken is an architect and urban planner.
The presentation of the planned Apple campus by Mr. Steve Jobs can be seen here:
משבר הדיור הנוכחי שפוקד את ארצנו ויחד עימו ההתרעמות על היוקר המחייה שקשורה אליו באופן ישיר, איננו הראשון ולא השני. משבר זה הוא תוצר של קיבעון מקומי בן למעלה מ-60 שנה. הפעם יש מומנטום היסטורי שחייבים לנצל. יש לי שני אחים גדולים ושניהם הזכירו לי לאחרונה בשתי סיטואציות נפרדות עד כמה פתרון המשבר הזה נעוץ גם בשינוי תפיסתי בקרב תושבי מדינתנו. אחד מאחי, במסגרת ארוחת צהרים משפחתית הפציר בי כי יש להקים עוד עיר בארץ סטייל מודיעין, כי היא עיר מוצלחת כל כך. המחשבה על כך שאמורים לעבוד, לגור ולקנות באותו מקום נראתה לו מוזרה והקונספט של עיר שרק ישנים בה נראה לו נפלא. אחי הבכור מתגורר במושב במישור החוף. בחודש שעבר מכוניתו הייתה במוסך, וכדי שיוכל להגיע ממקום עבודתו בחדרה חזרה לביתו במושב הוא נאלץ לבקש מאבי את האוטו. זה די הזוי שבשנת 2011 אין דרך להגיע לביתך בצורה יעילה ללא רכב, אבל אחד מהגורמים לכך היא העובדה שישראלים רבים מעדיפים לגור בכפר ולזכות לכאורה באיכות חיים טובה יותר. כך גם הוא מעדיף להסיע את ילדיו כל יום ואת עצמו והעיקר לזכות בבית צמוד קרקע.
כשמדינת ישראל קמה היה צורך ליישב במהרה מאות אלפי אנשים. הרצון לשרוד אז בשילוב המדיניות הבן- גוריונית שקראה ליישב את כל הארץ יצרה פיזור אוכלוסין והפכה מדינה שלמה לפריפריאלית. אני חוששת ששוב פתרון הדיור שיינתן יהיה פתרון אשר יצור טבעת מגורים נוספת סביב הקיים, במקום לעבות את מרכזי העיר ובמקום לפנות את שכונות השיכונים שהם נטולות יכולות התחדשות ולבנות במקומם מרקם עירוני. יתרה מכך, כמו שאז נכפה על כולנו לחיות בדירת שיכון בעלת שני חדרים, היום מוכתב עלינו לחיות בדירת 5 חדרים עם חנייה צמודה, בפרבר אנונימי במרחק נסיעה ממקום העבודה. אם אתה רווק או זוג צעיר ללא ילדים, או זוג פנסיונרים, הסיכויים לקנות דירה חדשה שתתאים לצרכיך הוא אפסי (ובמספרים 0).
נראה כי יש לנו צורך בלתי סביר לרכוש דירה ולהשתקע, גם במחיר והקרבה מאוד גבוהים. תפיסה זו מושרשת אצל רוב רובו של העם היושב בציון. קניית הדירה היא המטרה החשובה ביותר בעיני רבים, המיקום שלה הוא זניח גם אם מקום העבודה רחוק יחסית. הישראלי הממוצע מוותר על החיים העירוניים. נראה כי מרבית הישראלים מפרשים את העיר כמקום רע, מקום מזוהם, עמוס, צפוף ולא נעים לשהייה. אם כך הדבר מדוע ישראלים כל כך אוהבים לטייל בברצלונה, בפריז, ברומא או בניו יורק (כולן צפופות הרבה יותר מכל עיר בישראל)? העיר הישראלית שקמה לאחר קום המדינה היא מקום ללא מרכיבים עירוניים.
לאחרונה סיימתי את לימודי האדריכלות. במסגרת פרויקט הגמר שלי חיפשתי מהם המרכיבים העירוניים שהופכים עיר ל"עיר טובה", במסגרת המחקר בחנתי את הערים הנ"ל. בשונה מהעיר הישראלית שהוקמה לאחר קום המדינה, ה"ערים הטובות", כך כיניתי אותן, מורכבות מבלוקים אשר נתחמים ע"י רשת רחובות, הדבר הבולט, שהערים האלה לעולם לא מספיקות להצטבר כלפי פנים. בברצלונה למשל, על גבי הבינוי הקיים נוספו קומות, אין מגדלים בעיר והיא עדיין צפופה הרבה יותר מתל אביב. בניו יורק קמים בנינים חדשים בתוך הבלוקים הקיימים. העיר הישראלית גדלה רק כלפי חוץ, ובאזורים החדשים אין רחובות מסחריים,ואין אפשרות לקיומם של חיים מלבד שינה. כאשר משרטטים לעיר תוכנית מתאר חדשה כמעט תמיד נשכחת ההתייחסות לקיים. "הערים הטובות", הן ערים נטולות קניונים, הן ערים צפופות, בעלות פארקים רחבי ידיים. החזיתות בהן רצופות, אין רווח מבוזבז בין הבניינים ואין חדרי שירותים שפונים לתוך הרחוב. יש בהם סדר מופתי ועם זאת גיוון אינסופי, אם אתם שואלים למה אני מתכוונת תסתכלו על מבניו של גאודי בברצלונה, צורניות, ייחודית ובמקביל שילוב מושלם בתוך הבלוק.
ואיך כל זה קשור למשבר הדיור??
הערים שאנחנו מקימים הן לא ערים יצרניות. עיר שמורכבת ממגורים בלבד היא עיר לא יעילה אלא בזבזנית. היא מקום שההגעה אליו וממנו מסובכת וסדר היום של האדם ללא כלי רכב פרטי מוכתב על ידי הגחמות של התחבורה הציבורית (שבמקום לא צפוף וללא עירוב שימושים אינה יכולה לפעול באופן סביר), כך שהוא יכול לעשות מעט מאוד פעילויות באותו יום. (תחשבו כמה דברים אתם מספיקים לעשות ביום אחד בעיר אירופאית, בניו יורק, או אפילו בתל אביב). הבנייה המתחמית הישראלית לא מאפשרת התפתחות. מגדלי המגורים שמקימים לאחרונה, לרוב (אני נזהרת להגיד שכולם) לא קשורים לרחוב, וההגעה אליהם הם היא ע"י רכב פרטי בלבד. דיור בר-השגה הוא לא רק ארבע קירות, אלא נתינת פתרון עירוני לתושביו, באמצעות תחבורה ציבורית ומקומות תעסוקה שיתקיימו רק במקום בו יהיה עירוב שימושים וצפיפות.
לתחבורה הציבורית קשה להיות יעילה בישראל, תחבורה ציבורית היא יעילה רק במקום בו יש ביקוש ואז התדירות שלה עולה, מכיוון שהערים בארץ בנויות בצורה פרברית, אין בהם צפיפות ולכן קשה לקיים שם תחבורה ציבורית יעילה, כך שאנחנו נמצאים בלופ. על מנת לצאת מהלופ הזה חייבים לבנות בתוך הערים הקיימות, בתוך מגרשים קיימים-יש כאלה רבים. קיימת אפשרות נוספת, לשפץ מבנים נטושים ושכונות נטושות או על גבי הבניינים הקיימים, כפי שמציעה תמ"א 38 (שעובדת לא רע, בגלל קנה המידה הקטן שבו היא פועלת) או בתהליך של בינוי פינוי (שלא ממש יוצא לפועל, בגלל קנה המידה הגדול שלו). אסור בשום אופן לבנות שכונות חדשות מחוץ לערים הקיימות, דבר זה רק יגביר את הפרבור הקיים ממילא. ישנן מספר ערים בארץ בעלות רשת עירונית טובה כמו למשל בחלקים מחיפה, או בעכו – בה בחרתי לתכנן את פרויקט הגמר שלי, את אותן הרשתות צריך "למלא" במרקם עירוני חדש.
העירוניות בישראל לא התפתחה מעולם, היא חדלה להתקיים ביום שבו יצאה לפועל תוכנית האב למדינת ישראל בין השנים 1949-1953 בניצוחו של אריה שרון. מאבק הדיור הנוכחי במדינת ישראל הוציא את המרצע מן השק וגרם להבנה כי פיתרון הדיור הבא חייב להיות עירוני, למען הדורות הבאים, כי עיר היא המקום היחידי שניתן לחיות בו בעידן פיצוץ האוכלוסין. והעיר הזו חייבת להיות "עיר טובה". התפיסה הישראלית והקיבעון האנטי אורבני, המושרש בקרב תושביה, שאומר כי המגורים בעיר הם המוניים, צפופים, לא נעימים, מלוכלכים ואין בהם כל חיבור לטבע, היא התפיסה אשר הולידה מצב בו, לרבים מתושבי המדינה אין קורת גג בטוחה ורבים מהם לא מוצאים פרנסה הולמת במרחק נסיעה, או הליכה סביר. התפיסה כי הכפריות היא המענה הנכון למגורים, תפיסה שהופנמה בקרב תושבי המדינה איננה עומדת במבחן המציאות במדינת ישראל בפרט ובעולם בכלל. עיר איננה נתיבי איילון, תחנות רכבת בלתי אנושיות ומגדלי מגורים נטולי קומת מסד.
עיר איננה רק מקום לגור בו, היא מקום לחיות בו, ובה יסופקו שם כל צרכייך בנגישות ובקלות.עיר היא מקום יצרני, פועם, נושם ובועט, היא מקום בו תמצא את השקט ואת הרעש, כי יש לך את זכות הבחירה. עיר היא מקום בו יש את השדרה החמישית הסואנת ומעבר לה את הסנטרל פארק שגודלו הוא כגודל מרכז תל אביב. עיר היא מקום בו יש את הרמבלס השוקק חיים ומצידו כיכר ריאל עם מזרקות פסטורליות וים של שקט. עיר היא מקום בו יש את ה'שאנז אליזה' השדרה היוקרתית בעולם ובקצה שלה גני טווילרי עם גלגל ענק שתוכל לעלות עליו להתנתק ולצפות על העיר מלמעלה. עיר היא מקום בה יש את ה"דיזנגופים", שם ההמולה ומרכזי הקניות, ויש בה גם את ה"פרישמנים" שדרכם נעבור בדרך אל "נשות התנ"ך" לחצרות ולגני השעשועים המרגיעים.
נעמה ריבה היא בוגרת לימודי ארכיטקטורה וחינוך במרכז האקדמי ויצו חיפה ומדריכה לשעבר ב"מכון למורשת בן גוריון".
מי שעבר לאחרונה באזור כיכר רבין, הבחין בשיפוץ המתהווה של החיבור המבורך בין שדרות בן-גוריון לשדרות ח"ן. מה מצער הוא לגלות שבעוד שכוונותיה של עיריית תל-אביב-יפו טובות, הביצוע משאיר מקום לספק באשר למחויבותה של העירייה לביטחונם של הולכי הרגל בעיר. הדגמה לפניכם:
שיפוץ ללא מעבר בטוח להולכי רגל
כמו שאתם יכולים לראות העירייה סגרה את המעבר תוך דחיקת הולכי הרגל ממש לתוך נתיבי הנסיעה. העירייה נותנת כאן דוגמה רעה מאוד גם לשאר הקבלנים שעובדים בעיר, ובמקום לשמור על מעבר בטוח להולכי רגל הם נאלצים להסתכן. והנה עוד הדגמה מקרוב יותר:
גם ילדים חשופים
הגיע הזמן, שכמו בערים אחרות, כל שיפוץ שמוריד ומעלים את המדרכה ילווה בהסדרת מעבר בטוח להולכי רגל, גם על חשבון נתיבי נסיעה במידת הצורך, ויפה שעה אחת קודם.
עבדכם מעורב במחקר העוסק בבטיחות הולכי רגל ואשר ממומן ע"י הרשות הלאומית לבטיחות בדרכים. אחרי החגים אנחנו מתכוונים לבצע ספירות תנועה של הולכי רגל בבת-ים ובאשדוד (ואחר-כך בעוד מקומות בישראל) באחד מימי השבוע לטובת מחקר זה.
בשביל לעשות את המדידות האלה אנו זקוקים למספר חברים שיפשטו יחד איתנו על רחובות בת-ים ואשדוד. אם אתם או מישהו שאתם מכירים מעוניין לעזור למחקר הזה אני אשמח מאוד אם תפנו אליי במייל – yoavlerman בג'ימייל דוט קום ואפשר גם בטלפון 054-4406912. מדובר במשימה של יום אחד שמעבר לעזרה שהיא תיתן למחקר, אני מקווה גם שתהיה מהנה למשתתפים.
חשוב לציין שיינתן גם תשלום הוגן תמורת ההשתתפות במשימה ואסירות תודה נצחית.
כדי לעשות כביש מהיר למכוניות מומלץ לצמצם את מספר הצמתים ואת הרמזורים על-מנת לאפשר למכוניות לגמוא מרחקים גדולים יותר, מהר יותר ורצוי גם להרחיב למספר רב של מסלולים. כאשר עושים זאת במרחב סמי-עירוני כדוגמת ערי ישראל מתגלה הרוע האמיתי מאחורי עבודתם של מהנדסי התנועה, אשר מותירים את הולכי הרגל להאבק על חייהם. הנה תמונה שצולמה ביום חול ברחוב המרכזי שברעננה, הידוע בשמו רחוב אחוזה:
פאר תכנון התנועה בישראל
לרעננה יש מרכז היסטורי קטן (שרשת הדרכים בו מבוססת על המושבה ההיסטורית שהייתה שם טרם קום המדינה ומשרד התחבורה) שאותו רחוב אחוזה חוצה. מערבה מהמרכז הזה, רחוב אחוזה מפסיק להיות רחוב מסחרי והופך לדרך מהירה הקורעת את רעננה. בקטע המצולם כאן (מערבית מרחוב קרן היסוד בעננה) רחוב אחוזה מקבל גיאומטריה של כביש מהיר בין-עירוני לנסיעה במהירות של 80 קמ"ש ומעלה. המרחק בין מעברי החצייה בתמונה זו הוא 300 מ' (!) מרחק שאף הולך רגל לא ילך.
בעיגולים האדומים שבתמונה מסומנים שלושה הולכי רגל שבמקרה חצו את הכביש באופן ההגיוני ביותר שניתן לעשות זאת ברחוב אחוזה תוך כדי סיכון מסויים להיפגע מרחב חולף במהירות מעל 50 קמ"ש (מוות כמעט בטוח במקרה של פגיעה). הולך הרגל הקטן ביותר הוא ילד שאף מתקשה בהערכה קוגניטיבית של חלק מהפעולות הנדרשות לחציית כביש ולכן הוא רץ (והגיע בשלום ליעד השני). כשהראיתי את התמונה הזו בפורום של מהנדסי ערים ומתכנני תנועה עירוניים הם טענו שהתמונה צולמה ביום כיפור. נראה לי שלפחות חלק בלתי-מבוטל מהגורמים המתכננים ברשויות רגילים הרבה יותר לשבת במשרדים הממוזגים על מפות ופחות להסתובב בשטח ולראות את המציאות בעין בלתי-מזויינת. התמונה הזו צולמה ביום חול ברעננה וכמוה ניתן לצלם בכל אחת מערי ישראל הרוויות בכבישים כגון זה (ובתל-אביב לדוגמה – פנקס, ארלוזורוב בחלק המזרחי, נמיר ועוד ועוד) כל יום. מדובר בכבישים מהירים בתוך העיר, המותאמים לנסיעה מהירה מאוד, למרות נוכחות של בני אדם בסביבתם. כבישים אלו הם הכבישים המסוכנים ביותר להולכי הרגל ומייצרים לא מעט הלוויות. בימים אלו, סופסוף כביש הרברט סמואל עובר שיפור, אבל הדרך עוד ארוכה לתיקון הכבישים האלה בישראל.
במקרה של רחוב אחוזה ברעננה, לא ברור מדוע החליטו להפסיק את העירוניות אחרי רחוב קרן היסוד ולעבור לבנייה פרברית תוך יצירת מלכודת המוות הזו. תיקון אפשרי הוא להמשיך את הקצב העירוני (באמצעות בינוי ושימוש מסחרי) לכל אורכו של רחוב אחוזה (כמו רחוב אבן-גבירול), שיגדיל את מספר החציות (ויאפשר חצייה כל 150מ' או פחות) ויאט משמעותית את מהירות הנסיעה ברחוב. מעבר לאספקט הבטיחותי, חשיבותם של הבלוקים הקצרים והצמתים הקרובים היא באפשרות לייצר עירוניות – עירוניות שברחוב אחוזה ברעננה הופסקה.
אם יש משהו ישראלי מאוד, משהו שנטוע בתרבות הישראלית בת-זמננו ובו העם הישראלי מתעלה על העמים האחרים הוא הקלות והנונשלנטיות בה ישראלי אחד מחרבן בפרצופו של ישראלי אחר. אם הייתי צריך למצוא סיבה אחת, אולי הסיבה הטובה ביותר, לרדת לעלות מישראל למקום אחר (ולא שחסרות סיבות. כמו קש על גבו של הגמל הן נערמות להן) היא זו. ישנם מקומות בהם אין נוהגים כך איש ברעהו, לפחות לא בפרהסיה ולא בתדירות בה אנשים פוגעים בזולתם כאן. והנה דוגמה טרייה מהלילה.
בעודי פוסע על מדרכתו העמוסה מכוניות חונות של רחוב פרישמן, הבחנתי בהתרחשות רבת משתתפים לצידה של כיכר מסריק. אורות משטרה ואוטובוסים עומדים. מתברר כי בן לעם הישראלי הניח את קופסת הפח האישית שלו (הידועה גם בשם אוטו) במרכזו של נתיב הנסיעה וחסם את האפשרות של האוטובוסים (הדברים האלה שמובילים יותר אנשים ביעילות אנרגטית גבוהה הרבה יותר ובעלויות זולות הרבה יותר למשק) לעבור שם. אכן, מאז בוטל הפיקוח על העמדת מכוניות פח במרחב הציבורי אחרי רדת החשכה נראה כי קופסאות הפח מחוללות הזיהום ותאונות הדרכים הולכות ומשתלטות על יותר ויותר חלקות כשהלילה יורד. בקיצור, אנשים רבים נתקעו להם בסיבוב מסריק עד שהגיע הגרר. זמן רב אבד לאנשים רבים, וכספנו הציבורי הוצא על כוח משטרה שהגיע למקום כדי לטפל בעניין. והכל נובע מהקלות הבלתי-נסבלת בא פרט אחד מחרבן בפרצופם של רבים אחרים. והקנס? בקושי 500 ש"ח עם עלות הגרירה, שלא תחזיר ולא תפצה כלל על הנזק שנגרם. וברוב המקרים ממילא אין עונש ואין פיקוח.
לרגל השנה החדשה קבלו מקבץ תמונות ישראלי מהחודש האחרון (בסדר כרונולוגי). מי ייתן והשנה הקרובה תהיה שנה של מסעות, גילויים והרפתקאות במרחבים הקרובים והרחוקים כאחד.
פרלמנטים בכפר קאסם
עציצים בשפרעם
ניסיון להקמת גינה קהילתית בתל-אביב
זבל בחיריה לפני משלוח להטמנה בנגב
פרבור ישראלי בן-זמננו בכפר-סבא (100% תלות ברכב פרטי)
אחרי שלושה שבועות של טיולים וסיורים מרתקים ברחבי מדינת ישראל חזרתי סופסוף הביתה, לתל-אביב. נדרש זמן להרהורים ולאחריו אני מקווה לשרוף את המקלדת עם פוסטים. בינתיים, אליך, מאיר:
עוד בלוג תל אביבי 