עוד בלוג תל אביבי

ביום שני הקרוב, ב-4 באפריל, יתקיים כנס שיעסוק באתגרי השימור בעכו העות'מאנית במכללה האקדמית גליל המערבי (שלמעשה יושבת בעכו החדשה). ההזמנה הזו הזכירה לי סיור שהשתתפתי בו בחסות החוג ללימודי שימור של מכללה זו בקיץ האחרון (וקצת אחרי הסיור נסעתי לטיול ארוך והפוסט ישב לו וחיכה בסבלנות). עכו הייתה בעברה עיר חשובה למדי במרחב בו אנו נמצאים וידעה תקופות של פאר והדר, שאליהן חזרנו בסיור זה. אחרי ירושלים, עכו מכילה את המספר הרב ביותר של אתרים הממתינים לשימור בישראל.

ביקרנו בשני ארמונות מתקופות שונות וככל הנראה גם עם עתיד שונה למדי. הארמון הראשון היה שייך לסולימאן פאשה, מושל עכו בתחילת המאה ה-19, שבתקופתו נבנה הארמון, אשר שוכן בשולי העיר עכו כיום. הארמון הוא מבנה מסוכן, ונמצא בבעלות משרד הרווחה כחלק ממעון עתידות המשמש חוסים. בעבר, הארמון שימש בפועל המחסה, אך כיום הוא נטוש והמחסה פועל במבנים חדשים לידו. ביומיום, הכניסה זה לארמון לא אפשרית, ובשום תרחיש אין מצב שמשרד הרווחה יוציא ולו שקל אחד לשימורו (וגם אין הצדקה שמשרד הרווחה יעשה זאת). ההזנחה של המקום די מדכאת, אך כמעט מובנת מאליה במצב הבעלות הנוכחי.

ארמון עות'מאני נטוש בעכו

הארמון השני בו ביקרנו הוא מבנה אשר עבר גלגולים ותוספות בנייה ב-1,000 ויותר השנה האחרונות, ושימש גם הוא כמקום מגורים לאנשים מבוססים ביותר לאורך התקופות. המבנה נרקב בהזנחה גם הוא שנים ארוכות, וכיום אורי בורי (אורי ירמיאס בשמו המלא) משקם אותו בדרך להפיכתו למלון בוטיק (בתנאי שהם לא יפשטו רגל בדרך ושאר הדברים ילכו חלק), בתהליך שלוקח כבר אי-אלו שנים. השימור מתבצע בסטנדרטים גבוהים ביותר והפרטים מהממים ביופיים. המלון שוכן בלב העיר העתיקה והציורית של עכו (והערבית בעיקרה יש לציין), ומשמש כדוגמה לכוחו של השוק הפרטי לחלץ מבנים מקפאון.

פרט משוחזר בארמון המשומר

קשה לי להגיד אם המיקום האורבני המקסים של המלון של אורי בורי הוא המפתח לשימור, בהשוואה למיקום הלא-עירוני של הארמון הנטוש. נראה לי שיש דרישה גם למלונות באווירה לא אורבנית. שימור רב לא יקרה בהתערבות ציבורית, ולו רק בגלל שכמות האתרים לשימור בישראל היא עצומה. ניתן לראות שרובו המוחלט של השימור בתל-אביב, למשל, בוצע ע"י כסף פרטי ולא ציבורי. מן הסתם, רק אם תימצא אפשרות למסחר את אותו ארמון עות'מאני אשר נמצא בבעלות משרד הרווחה ניתן יהיה גם לשמר אותו.

בכל מקרה, הנה סמטה שצילמתי מהמלון של אורי בורי:

סמטה בעכו העתיקה

למי שנושא השימור בישראל (ובעכו בפרט) מעניין אותו, מומלץ להירשם לכנס ביום שני, או לבדוק את החוג לימודי השימור שם. ולסיום, קליפ קצר משני המקומות:

יונה יהב, ראש עיריית חיפה בשמונה השנים האחרונות, תקף לא מזמן את "מדינת תל-אביב" שלדבריו הורסת לו את העיר ואת המדינה. יהב, אשר במהלך כהונתו המשיכה חיפה לשקוע ולהתנוון, טוען שהחברה הרעים מתל-אביב גונבים לו את הצעירים מתחת לידיים ומתעלם מתרומתו לדעיכתה של "בירת הצפון". במקום לבוא בטענות כלפי תל אביב, עיר המטפחת מרכז עירוני תוסס ומשגשג בזכות עצמו, אולי ינסה יהב ללמוד משהו מהצלחתה של העיר שהוא כל כך אוהב לשנוא.

כל מי שיורד בתחנת רכבת "מרכז" בחיפה ומנסה לפסוע לתוך העיר, מיד מבחין בבעיות הזועקות עד לשמיים או לפחות עד לבניין העירייה. מהתחנה יוצאים ישירות לתוך חניון ענק, המהווה שטח מת של אספלט ומכוניות באמצע רחוב העצמאות. מעבר לחניון נסלל מן הנמל מעין מחלף רחב כסמבטיון, שאינו ניתן לחצייה ללא המתנה מייגעת וארוכה כאורך הגלות או לפחות כאורך הקדנציה של יהב. כל אלה, בשילוב בניינים נטושים ומתפוררים יוצרים את הרושם שכבר מזמן אין כאן מרכז.

במקום לפתח ולתקן את הנקודה המרכזית הזאת, שמסביבה יכול להתפתח מרכז עירוני אמיתי עם תעסוקה ומגורים, יהב שרף מאות מיליונים על "קמפוס הנמל" – מתחם מכללות מנותק וחבוי. הקמפוס אולי אסתטי ומטופח, אך הוא מרוחק ותלוש מהעיר התחתית כך שהוא אינו מאפשר לה ליהנות מן הסטודנטים הרבים המגיעים למתחם הסגור. כך, יהב מציע לפתח מתחמים על מתחמים בחיפה, ללא שמץ של עירוניות וללא סיכוי לחיי הרחוב המאפיינים את תל-אביב ואשר אליהם נוהרים הצעירים. במקום להחזיר את החיים לעיר התחתית תוך שילוב מגורים, תרבות, תעסוקה ומסחר יחדיו, בדומה לתל אביב, יהב מנסה להפריד את עירו לגטאות של מתחמים מופרדים. במקום אחד יהיה בידור, במקום אחר יהיה מתחם מכללות ובמקום אחר יגורו אנשים. כך הוא באמת מאמין שחיפה תנסוק.

יהב עסוק במלחמה על הרחבה של הנמל תוך שהוא מתאר אותו כמחולל תעסוקה איכותי. אין ספק שלחיפה צפוי עתיד של עיר פועלים מנומנמת עם מחוללי תעסוקה איכותיים שכאלה. לצד המלחמה על הרחבת הנמל, יהב מתאר כיצד הנמל פוגע במגע של העיר עם הים. נשאר לו רק להחליט אם הוא מעדיף נמל או ים.  בנוסף, יהב הוזה בחלומות על שיקוע מגלומני ויקר של הרכבת, שלטענתו היא היא הגורם הראשון במעלה לנחשלותה המתמשכת של חיפה. חבל שמי שמגיע עם הרכבת לחיפה נאלץ לצפות באותה נחשלות שאין לה שום קשר לרכבת.

כקודמיו בתפקיד, יהב מתעלם מהמקום בו חיפה עשויה להתחדש – שכונת הדר הכרמל. שכונה זו הינה הלב ההיסטורי של חיפה ובנויה בקווים עירוניים עם רחובות נעימים, מסחר ושלל מבני ציבור. הדר הכרמל מונחת לה היום בעליבותה, ללא שמץ של הדר, ומחכה לראש העירייה החיפאי הראשון שישים לב אליה ויעזור לה להתחדש. אחרי שיהב יעזור לרחובות החלוץ, הרצל והנביאים לחזור לעצמם הוא כבר יראה שאותם צעירים אשר עוזבים לתל אביב ללא הרף ימצאו לעצמם מקום להישאר בו בחיפה. אולי אפילו חלק מהצעירים ממקומות אחרים בארץ יגיעו לחיפה כשזו תחזיר לעצמה את ההתרחשות העירונית. הדר הכרמל עוד יכולה להיות מרכז עירוני אינטנסיבי שיעניק לצעירים את ההזדמנויות לממש את הפוטנציאל של עצמם.

אין זה חלום – חיפה כבר הייתה עיר תוססת בעברה, "עיר אמיתית" כמאמר שירו של יהונתן גפן. גם תל-אביב עברה קריסה אורבנית בשנות ה-60 וה-70 וההתחדשות שלה לא באה מיצירת מתחמים כאלה ואחרים, אלא מהשיקום של הלב הפועם של רחובות שינקין, רוטשילד ואבן-גבירול רוויי השימושים, ההתרחשויות וההזדמנויות.

יהב מתלונן שהממשלה נגדו ושהוא ימשיך "לפתח" את חיפה למרות הקשיים שהיא מערימה עליו. נראה שהוא מתעלם משלל ההטבות שחיפה זכתה להן בשנים האחרונות כעיר פריפריאלית וביניהן הטבות פיתוח לתיירות ולהייטק וכן מענקים מיוחדים והטבות מס בסך מיליארדי ש"ח. מענקים אלו עזרו ליהב להקים את פרוייקט "מנהרות הכרמל", שאמנם מקצר את נתיב הבריחה מחיפה והקריות לתל-אביב, אך אינו מעודד התפתחות עירונית בחיפה. יהב גם שכח שהעזרה הפיננסית לחיפה הגיעה מכספי המסים הממשלתיים שרובם ככולם נגבים באותה "מדינת תל-אביב" משוקצת, המסבסדת עבורו את פיתוח עירו.

כמאמר הפתגם, מומלץ שיונה יהב ייטול קורה מבין עיניו ויבדוק את הדרך בה הוא הופך את חיפה לעיר פריפריאלית ושולית, לפני שהוא בא בטענות למקומות שמצליחים בזכות עצמם.

*תודה לאוהד ולמורין על העזרה בפוסט זה.

רון חולדאי הושמץ פה לא פעם ועוד יושמץ מן הסתם בעתיד. היום מגיעות לחולדאי ברכות ותשבוחות. למרות שהיום פורים, לא מדובר בפוסט שהתחפש, ותרשו לי לחזור על הכותרת: יישר כוח לרון חולדאי! מסתמן כי לאחר זמן רב עדיפויות התחבורה בתל-אביב מתחילות להשתנות במעט לקראת איזון טוב יותר בין משתמשי הדרך וכלי התחבורה השונים בהם הם משתמשים. הקונפליקטים עולים אל פני השטח ותושבים אשר התרגלו במשך שנים לכך שתל-אביב היא עיר אשר מקדשת את עליונות הרכב הפרטי צועקים חמס. בעת הזו חשוב לחזק את ידי העירייה אשר פועלת באומץ להוריד סופסוף את הרכב הפרטי מראש הפירמידה, לא פעם מול תושבים נחושים אשר מרגישים שפגעו להם בזכויות בעלות פרטיות על השטח העירוני הציבורי. את המדיניות התחבורתית הרעננה הזו מוביל לא אחר מידידנו המושמץ, רון חולדאי.

רחוב בלוך, הרחוב אשר מחבר את בניין העירייה לבית הועד הפועל וקרוי על שם ראש העירייה השני של תל-אביב, דוד בלוך-בלומנפלד, כן אותו רחוב יומיומי, מסתמן כנקודת מפנה מרכזית. הרחוב הולך לעבור שיפוץ מסיבי החל מחודש יוני השנה ובמסגרתו יתבצע שינוי חתך היסטורי בו במקום 60 מקומות חנייה יתווספו שני שבילי אופניים אמיתיים, אחד לכל כיוון. אני חוזר – במקום 60 מקומות חנייה (אותו שטח הניתן לרכבים פרטיים מסורבלים, מזהמים ובלתי-יעילים כלל בעיר), יינתן שטח לתנועת אופניים (אותו כלי קטן, שקט ולא מזהם ואשר יעיל בהרבה לתנועה בתוך העיר) בטוחה וחלקה. כמה סמלי שמדובר ברחוב שמצוי ממש ליד בניין העירייה ולאחר הטעות עם שבילי האופניים באבן-גבירול נראה שאנו מתקרבים לתיקון היסטורי.

מה שבאמת עצר את נשימתי הוא הדיון הבא בעמוד הפייסבוק של העירייה על הנושא. מעבר לתלונות הרגילות של תושבים אשר חושבים שהם זכאים לקבל מטרים רבים של שטח ציבורי בחינם לטובת שטח המגורים של הרכב הפרטי שלהם (מעניין שעל המגורים שלהם עצמם הם מוכנים לשלם, אבל הרכב שהוא המלך האמיתי אמור לגור בחינם), התגובות הרשמיות של העירייה נשמעות כאילו מישהו החליף שם כמה דיסקים. הנה כמה תגובות לדוגמה עליהן חתומה העירייה שלנו:

"העירייה לא מחוייבת לספק חנייה בחינם. בכל עיר מודרנית בעולם חנייה עולה כסף." סופסוף העירייה מראה הבנה שהשטח העירוני הוא לא הפקר ושאם נמשיך לחלק חנייה בחינם, כמו כל משאב מוגבל אחר, היא פשוט תיגמר. כאן זו לא ברית המועצות והניהול הסובייטי של החנייה (בואו ניתן לכולם בחינם ונראה איך זה עובד) הוכח כמדיניות כושלת. נראה שסופסוף העירייה תתחיל להקטין את הסובסידיה להחזקת רכבים והשימוש בהם באמצעות חלוקה מרחבית שמטיבה עם הרכב הפרטי (ועוד על המחיר הגבוה של חנייה בחינם וגם כאן).

"אנחנו מאמינים שהמעבר לתחבורה ציבורית ושימוש באופניים הוא העתיד בעיר ואנחנו צריכים להבין שיש לזה מחיר." נשאר רק להוסיף את ההליכה ברגל ויש לנו סדר עדיפויות הגיוני ומעודכן למאה ה-21.

"סלילת נתיבים חדשים ומקומות חנייה נוספים לא יביאו לפתרון, על פי מחקרים הוכח שהדבר יביא לתוך העיר רק עוד כלי רכב." כמעט הפסקתי לנשום כשקראתי את זה ועוד בתור תגובה רשמית של העירייה. עכשיו נשאר לחשוב מחדש אם צריך עוד חניונים או שעדיף להשקיע ביעילות של התחבורה הציבורית, האופניים והשימוש בהליכה ברגל.

בעת האחרונה הרוח הרעננה המתבטאת במקרה המקומי של רחוב בלוך והשיפור שיבוצע בו מנשבת בעוד מקומות. הנה למשל, אפילו בצפון הרחוק – העירייה מחזירה שטח ציבורי לטובת שביל אופניים ברחוב קק"ל, כרגיל תוך התנגדות תושבים שכבר התרגלו לחשוב על השטח הציבורי כשלהם.

נראה לי שייטב לעירייה אם היא תשתף את הציבור במידע התכנוני ותעזור גם לתושבים המקומיים ולבעלי העסקים ברחובות אותם היא משפצת להבין את מהות השיפוץ והמוטיבציה מאחורי שינויי החתכים. אמנם, תמיד יישארו מתנגדים לכל שינוי כמו שהתנגדו בעבר לשבילי אופניים באמסטרדם ובקופנהאגן וכמו שהיום יש מאבקים סביב שבילי האופניים בניו-יורק, אבל שיתוף ודיאלוג יחסכו כסף רב שיתבזבז בבתי משפט ויקדמו מהר יותר את השינוי החיובי (ואולי אפילו ישפרו את התוצר התכנוני). בכל מקרה, אני שמח מאוד לפרגן ואני מקווה שיהיו עוד הרבה הזדמנויות לעשות זאת.

גיבור הספר הידוע "פחד ותיעוב בלאס וגאס" צורך קוקטייל של סמים טובים לבריאות וביניהם LSD, מסקאלין, קוקאין ועוד ועוד. זה כנראה הקוקטייל שביבי נתניהו לקח לפני שהוא ירד לאילת לועידת הנגב (הידועה גם בשמה "הכינוס השנתי להזיות במדבר") ותראו איך זה נגמר בדה-מרקר. אליאב מפרשן באופן מיטבי את הזיות נתניהו בדבר הקמת עוד שתי ערים חדשות (!) בנגב (אחרי ההצלחות עם ערד, דימונה וירוחם נשאר לנו רק לעשות זאת שוב). החלק ההזוי ביותר בדבריו של קשקשניהו (ושוב תודה לאליאב על השם) הוא ההתייחסות לפיניקס ולאס וגאס כערים מצליחות בארה"ב.

פיניקס ווגאס הן שתיים מהערים המדבריות הגדולות כיום בארה"ב וגדלו במיוחד ב-20 השנה האחרונות (כאשר וגאס גדלה מאוד בעשור האחרון). ערים אלה מתבססות על שימוש תמידי במזגנים, דלק זול, פרבור מואץ מאוד ובועת המשכנתאות המלאכותית שהממשל הפדרלי בארה"ב עודד עד הקריסה הכלכלית. בהתאם לבלונים מנופחים שתי ערים אלה מצאו את עצמן לא מוכנות לקריסת האשראי ולעליית מחירי הדלק ונפגעו בצורה קשה בקריסה, אולי הקשה מכל. את הסיפור על הכלכלה של פיניקס ניתן למצוא כאן וגם כאן.

לעומת פיניקס המשעממת, על וגאס הפוטוגנית נכתב הרבה יותר (גם כאן) וגם צולמו לא מעט קטעי וידאו שמתעדים את הקריסה העצומה שלה.

אחד הקטעים הנחמדים והישירים שמצאתי לפניכם:

וכאן יש את החלק השני שלו.

ולסיום, הגדול מכולם: