כמה הסתכלויות מבחוץ על תל-אביב שנתקלתי בהן לאחרונה. לפני כשבוע נפגשתי עם קבוצה של כעשרה סטודנטים אירופאיים מברלין (חצי גרמנים, חצי ממדינות אחרות באירופה). הם היו בסיור בישראל שעסק בעיקר בנושא תחבורה ואנרגיה ואיכשהו הזדמן לנו להיפגש. לקחתי אותם לראות את שביל האופניים באבן-גבירול ואת כיכר דיזנגוף בצורתה הנוכחית, כדוגמאות לתכנון עירוני ותכנון תחבורה בתל-אביב. באופן כללי, הסוגיות התחבורתיות שמעסיקות ערים שונות ברחבי העולם דומות, גם אם כל עיר נמצאת במקום אחר על הרצף בין עיר מתקדמת (התייחסות לשלל אמצעי תחבורה ותכנון אורבני תואם) לעיר מפגרת (התייחסות לאמצעי תחבורה אחד ויחיד – הרכב הפרטי – ותכנון אורבני תואם). בסך-הכל גם בברלין וגם בתל-אביב לא הרחיבו את הרכבת התחתית מאז מלחמת העולם השנייה, אם כי שם לפחות עשו שבילי אופניים.
דיברנו לא מעט על הדרך בה ערים שונות מתמודדות עם הביקוש לאכסון רכבים פרטיים והנורמות החברתיות והחוקיות שמתפתחות בנושא. ציינתי בפניהם שתל-אביב מאפשרת לכלי רכב לחנות על המדרכה וממוקמת הרחק מאחורי הערים המערביות בתחום התחבורה. לשמחתי, הסתבר לי שתל-אביב לא לבד באופן המפגר שבו היא מאכלסת כלי רכב וגם התחזקה אצלי ההשערה שישראל דומה הרבה יותר למזרח אירופה ממה שהיינו רוצים לחשוב. אחת הסטודנטיות ציינה שגם בעיר שלה – סופיה (בירת בולגריה) ויתרו על מרחב הולכי הרגל לטובת מכוניות וגם שם האבסורד התחבורתי דומה לזה שלנו. מצאתי כתבה שדנה בנושא וכך כתוב בה:
But a lack of planning controls, corruption, and the absence of a long-term vision for the urban development of Sofia have created their own problems, including unchecked construction.
So, too has increasing prosperity, with an explosion of car ownership in Bulgaria. In 1998, the country recorded about 71,000 new registrations. Ten years later, that number was 350,000, according to EU statistics. As a result, Sofia is jam-packed with cars and suffers from a chronic shortage of parking spaces. Instead of people, most sidewalks are crammed with parked cars. Pedestrians must either navigate between the cars or walk on the street. Parents with baby strollers or disabled people find it almost impossible to move through downtown.
All those cars and scarce bike lanes also make Sofia a dangerous place for those who would bike to work.
ואם כבר מבט מבחוץ, לא מזמן חזרתי בצ'רטר מאיטליה לנתב"ג. השם של תל-אביב-יפו באיטלקית הוא Tel-Aviv-Giaffa. השם הזה גם מעליב מצד אחד, וגם מתאים מצד שני.
ועוד אחד אחרון – את הלינק הזה קיבלתי כבר כמה פעמים, והוא עוסק באופן בו ניתן לנתח ערים בצורה כמותית, ובעיקר באופן בו ג'פרי ווסט עושה זאת. מה שיותר מעניין בהקשר המקומי שלנו הוא ההתייחסות של ג'פרי ווסט לנתונים שנאמרו לו לגבי תל-אביב, בלי שהוא ידע שמדובר בתל-אביב:
"הניגוד בין הזינוק בכל הפרמטרים לבין הזחילה בצינורות הביוב נותן את הרושם שהעיר עברה בשנים האלה התעשרות מהירה ונהפכה לצפופה יותר, ככל הנראה באמצעות בנייה לגובה. העלייה יוצאת הדופן בצריכת החשמל לא נבעה מגידול בתעשייה, אלא מעלייה ברמת החיים ותוספת מכשירי חשמל, וכנראה מעלייה בהיקף השימוש במזגנים. מה שמפתיע כאן הוא שהכבישים מתארכים בכזה קצב. זה דבר שקורה היכן שהמתכננים מעדיפים לא להשקיע בתחבורה ציבורית ונוטים לצדד באינטרסים של השכבות העשירות יותר, ולצערי כאשר מזהים תהליך כזה הוא לרוב כבר בלתי הפיך. זה קרה בהרבה ערים בארצות הברית של שנות השבעים, וממשיך לקרות כאן, ואם זה המצב בעיר הזאת, זה יביא בטווח הארוך ליותר צפיפות, במובן הרע."
עוד בלוג תל אביבי 