הופעות השבוע בלילה וביום

השבוע ישנם שני ארועים שאני מדבר בהם על נושאים קרובים לליבי.

ביום שבת בערב, 28 במרץ, בשעה 20:00, שיחה על הבאר במאש, באלנבי 38. השיחה תעסוק במשבר הידור בישראל תחת הכותרת "אל תבנו על דירה בישראל". הכניסה חופשית ושאר הפרטים כאן.

עוד לפני כן, ביום חמישי, 26 במרץ, מתקיים הכנס השנתי של האגודה הישראלית למחקר תחבורה. אני אדבר במושב האחרון של הכנס, אחרי הצהריים, על תנועת הולכי רגל. התוכנייה לפניכם (קליק להגדלה):

eilat_conf_v2

פורסם בקטגוריה המלצה | השארת תגובה

כשל הדיור המחומש

לממשלה היוצאת הייתה משימה אחת בלבד והיא טיפול במשבר הדיור בישראל. הממשלה היוצאת נכשלה כישלון חרוץ במשימה הבודדת שעמדה מולה ומשום כך הממשלה הבאה תעמוד גם היא מול משימה אחת בלבד והיא טיפול במשבר הדיור שהמשיך והחריף במהלך בזבוזי הזמן של הממשלה היוצאת. עמדנו לא מכבר על דוח מבקר המדינה בנוגע לדיור שגם ממנו לא תבוא הישועה. לפיכך, בפוסט זה נעמוד על מספר כשלים ספציפיים בתפקוד השרים שהיו אמונים על עיקר הטיפול במשבר הדיור, בתקווה שהשרים שיחליפו אותם בקרוב לא יכשלו באופן דומה.

במידה מסויימת של צדק ניתן לאמר כי כמעט לכל משרדי הממשלה יש נגיעה מסויימת בתכנון עירוני, אך כאן אנו נתמקד בחמשת השרים העיקריים שנושאים באחריות המרכזית לכישלון: שר הפנים, שר הבינוי, שר התחבורה, שר האוצר וראש הממשלה. אם כך, נתחיל:

1. שר הפנים, גדעון סער (מפלגת הליכוד):

גדעון סער היה אולי האכזבה המשמעותית ביותר מבחינת הפער בין ההבטחה שהייתה גלומה בו לתפקודו כשר בפועל. כפי שכתב רביב דרוקר כשסער פרש מתפקיד שר הפנים לפני כחצי שנה – סער היה פוליטיקאי מצטיין שקיבל טונות של חנופה בעיתונות המסחרית, אך תפקודו כשר היה מביך משהו.

שר הפנים הוא למעשה הסמכות העליונה בענייני תכנון עירוני בישראל ומתחתיו יושב מינהל התכנון שכולל גם את המועצה הארצית לתכנון ובנייה וגם את הועדות המחוזיות. גופים אלה הם הגופים שבהם נקבעים עיקר החלטות התכנון הישראלי. גופים אלה גם מונעים כל אפשרות ליצור סביבות עירוניות מגוונות בישראל ובפרט אין הם מאפשרים לייצר סביבות שבהן הישראלים חושקים לגור עם אפשרות להשתמש בהליכה ברגל או בתחבורה ציבורית סבירה. סער מחבב את מרכז תל אביב ההיסטורי, האינטנסיבי ושם הוא גר כבר שנים. אותו מרכז שמכיל מאפיינים שאינם ניתנים לבנייה כיום עקב מגבלות שמשרד הפנים מטיל באופן אנכרוניסטי. היה אפשר לצפות שכראש מערך התכנון הישראלי גדעון סער יאפשר ליזמים שרוצים בכך לבנות סביבות מגורים המכילות את האיכויות שאותן הוא מחבב אך זה לא קרה.

אך ישנו עניין חמור אף יותר. במהלך הקדנציה הקצרה של סער במשרד הפנים תמ"א 35, תוכנית המתאר הארצית המקיפה לבינוי עירוני בישראל אשר מעודדת פרבור רב ודורשת גריסה בהקדם (גם כאן), עמדה בפני עדכון משמעותי. את תהליך העדכון הובילה בינת שוורץ, ראש מינהל התכנון ולמעשה הפקידה הבכירה ביותר במשרד הפנים. עדכון התמ"א 35 עוכב רבות ובסופו של דבר נכשל ולא עבר במועצה הארצית, בהצבעה נדירה ביותר. מעבר לויכוח על איכותו של התיקון, עצם העובדה שמשרד הפנים כשל בעדכון תמ"א 35 רשומה לחובתו של גדעון סער שלא הקדיש כמעט תשומת לב לתכנון האסטרטגי של מדינת ישראל, ועל כך עוד נשלם את המחיר.

2. שר הבינוי, אורי אריאל (מפלגת הבית היהודי):

בתחילת הקדנציה שלו אורי אריאל היה שר הבינוי והשיכון, אבל בהמשך "השיכון" הושמט משם המשרד ואריאל נשאר שר הבינוי (קונסטרוקטור בעברית). זה לא היה שינוי קוסמטי בלבד אלא שינוי ששיקף את המציאות שבה משרד הבינוי הלך והתרחק מעיסוק בדיור. אם יש דבר אחד שאריאל סיפק לרוב, אלה הודעות לעיתונות שהתקיימו ביקום מקביל לזה שבו אנו חיים. בהודעות אלה מחירי הדיור ירדו, דירות אינספור ייבנו מהר ואזרחי ישראל ישיגו דירה בלי להתאמץ יותר מדי. בפועל, המשבר החריף וחלק לא מבוטל מזה באחריותו של אריאל.

מבחינת השפעה על שוק הדיור חשוב לציין שתחת משרד הבינוי פועלת היחידה הסובייטית הגדולה ביותר והיא רשות מקרקעי ישראל שפעולתה מסתכמת בספסרות קרקעות נרחבת. רשות ציבורית זו מחזיקה בלמעלה מ-90% מהקרקעות בשטח מדינת ישראל ופועלת באותו היגיון כמו הממשל הסיני של ימינו ושל הממשל הקומוניסטי בבריה"מ בימיה היפים. כמובן, ששום דבר טוב לא יכול לצאת מריכוזיות קיצונית שכזו וכאשר המוטיבציה העיקרית של הרשות הזו היא למקסם את מחיר הקרקע אין שום דבר שיעצור אותה מכיוון שהיא מונופול אדיר. שר הבינוי הבא, אם ירצה לקדם פתרונות ריאליים למשבר הדיור והתכנון, יצטרך לפרק את רשות מקרקעי ישראל. אחת האפשרויות היא להעביר את הקרקעות העירוניות של רשות מקרקעי ישראל לרשויות המקומיות שבתחומן היא מחזיקה קרקעות וכך להשאיר את הבעלות הציבורית. קיימות גם אפשרויות נוספות שבהן יהיה אפשרי ליותר שחקנים פרטיים ובמיוחד שחקנים קטנים לרכוש קרקעות בישראל ולשכלל את השוק הקפוא שקיים כאן. בכל מקרה, רשות מקרקעי ישראל היא חסם מרכזי ליציאה ממשבר הדיור.

חשוב להזכיר עוד שני כשלים של אריאל במהלך הקדנציה הזו – הראשון הוא תהליך המכירה הבזיוני של הדיור הציבורי. אפשר להתווכח רבות על נחיצותו ואופיו של דיור ציבורי, אבל התהליך שאריאל הוביל למכירת החיסול של דירות ציבוריות למקורבים חייב להוביל לשינוי בתחום הזה אצל שר הבינוי הבא. בנוסף, כשל נוסף המשותף לאורי אריאל, ישראל כץ ויאיר לפיד הוא תוכנית "נתיב לדירה" שבמפורש מנחה את הבינוי הישראלי להיות תלוי רכב פרטי תוך עלויות אדירות לכל הסובבים (כולל הרשויות הציבוריות והאזרחים הפרטיים). שוב מדובר על כך שאין הבנה שעלויות מחיה כוללות גם דיור וגם תחבורה ויישום מערכות תחבורה לא יעילות ויקרות אינו משרת את המטרה.

3. שר התחבורה והבטיחות בדרכים, ישראל כץ (מפלגת הליכוד):

והנה הגענו לשלישי מבין השרים העוסקים בנושא תכנוני ספציפי ועלה בגורלנו ישראל כץ. כץ הוא ללא ספק הפוליטיקאי החביב ביותר על העיתונאים מבין החמישה וחלקם אף טועים לראות בו ביצועיסט. אין ספק שמדובר במועמד בכיר לגוזר הסרטים המוביל במזרח התיכון, אבל לא פעם הסרטים שהוא גוזר לא מובילים לשום מקום (אחרי שעלו כסף ציבורי רב). בתקופתו של כץ נחנכו הרבה תחנות רכבת שאי אפשר להגיע אליהן בלי רכב פרטי ומשום כך הן מחמיצות לחלוטין את פוטנציאל הפיתוח והתחבורה שלהן. כדי לחסוך את שגיאות העתיד מומלץ לעיין במסמך הזה שמתאר את עקרונות הפיתוח מסביב לתחנות רכבת.

אבל הכשלים הם לא רק ברכבת שמשמשת את כץ כמכשיר לגזירת סרטים ופחות להנעת אנשים, אלא גם בחלק השני של הטייטל שלו הקשור לבטיחות בדרכים. כפי שכבר ציינו בעבר, מעמד הולכי הרגל בישראל מחפיר ומדובר בשילוב של טמטום ורשע. את תרומתו של השר כץ לעניין זה ניתן לבחון בציר המוות בפתח תקווה שהיה אמור להיות ציר תחבורה מתקדם והפך לכינוס אבלים. גם בקדנציה האחרונה שלו במשרד התחבורה, כץ החליט לא לטפל בנושא ציר המוות והוביל לסגירתו המוחלטת.

ולסיכום פועלו של ישראל כץ בתחום התחבורה נקנח בבדיחה – הרכבת הקלה של תל אביב. שר התחבורה הבא יידרש קודם כל להבין שמטרתה של תחבורה היא לחבר ואינה כוללת בהכרח שימוש באמצעי ממונע כזה או אחר. אחר-כך השר העתידי יתבקש למצוא דרך לחבר טוב יותר בין תכנון עירוני לתחבורה כדי לאפשר הוזלת עלויות ואמצעי תחבורה ציבורית משגשגים. בנוסף, השר הבא יידרש להחליט אם להמשיך להטביע כספים ברכבת התחתית של תל אביב, לחכות שיגיעו עבדים לחפור אותה, או להוציא אותה מהבור ולהתמודד עם המציאות באופן ריאליסטי.

4. שר האוצר, יאיר לפיד (מפלגת יש עתיד):

והנה הגענו לאלוף ההודעות לעיתונות, יאיר לפיד, מיודענו. לשר האוצר ישנה השפעה על חלוקת הכספים והביצוע של הפרוייקטים בדרך-כלל, אך במקרה של לפיד הוא גם ניסה להתערב ממש בעולם התכנון בסדרה של מהלכים כושלים וכושלים יותר. רוב מהלכיו של לפיד לא יצאו לפועל אם בגלל מופרכותם, כשליו להניע מהלכים או שילוב של שני גורמים אלו, אבל צריך להתמקד בשני מהלכים שמעידים על כשליו של לפיד כמתכנן.

הראשון הוא תוכנית הדגל שנקראה "דירה להשכיר" ונועדה לאפשר בניית דירות בנות השגה כאלה או אחרות. לפיד הבטיח שיבנה 150,000 דירות להשכרה (!), אך במסגרת תוכנית זו כמעט שום דבר לא קרה, אך תוכנית אחת שבוצעה מראה מדוע. יאיר לפיד הצליח להעביר סבסוד של 16 מיליון ש"ח ל-60 משפחות (כרבע מיליון למשפחה) מעשירונים גבוהים. הסבסוד הזה עלה בפועל 290 מיליון ש"ח (כלומר, 274 מיליון ש"ח הלכו לפח בדרך), וכמובן שסבסוד מהסוג הזה אינו אפשרי במסות גבוהות והוא מטומטם גם במנות קטנות. בסך-הכל גם בעתיד הרחוק לא ייבנה אפילו אחוז אחד מהדירות שלפיד הבטיח בשיטה הזו. מוטב ששר האוצר הבא ייבחן את האופן שבו מוסדר שוק השכירות במדינות קפיטליסטיות בהרבה מישראל כדוגמת ארה"ב ושוויץ וימשיך משם.

נושא שני שלפיד הביא איתו הוא תוכנית מע"מ אפס. במסגרת התוכנית לא יבוצע שום שינוי תכנוני מלבד פתיחת פתח לרכישת דירות מסויימות בלבד באמצעות קומבינות כאלה ואחרות תוך הוזלה מסויימת במחירן. תוכנית הקומבינה הזו, שלא תשנה כלל את מצב הדיור לא צלחה כצפוי, אך לפחות שימשה כר פורה לעיתונות הכלכלית.

5. ראש הממשלה, בנימין נתניהו (מפלגת הליכוד):

ועכשיו לראש הפירמידה, בנימין נתניהו. כראש הממשלה נתניהו אחראי למינויים של ארבעת השרים הכושלים שצויינו לעיל ולכן הוא נושא באחריות המשותפת לכשלונות שריו. מי שזוכר דברים שקרו לפני יותר משנתיים, זוכר ודאי את כוונתו של נתניהו לבוא כסופרטנקר למחירי הדיור. בשיא מחאת הדיור נתניהו הוציא בנושא ארטילריה תקשורתית כבדה שהיום ניתנת לקריאה כבדיחה. למעשה, גם בזמן אמת, עוד ביולי 2011 התוכניות של נתניהו בנושא הדיור היו בדיחה כמו כל הקדנציה האחרונה שלו.

ראש הממשלה הבא של ישראל יצטרך להקדיש את מרבית תשומת ליבו לנושא הדיור, ורצוי שימעט בהודעות לעיתונות ויתרכז בפתרונות. במקרה הטוב הוא אף יבין שיש בעייה אינהרנטית בנהלי העבודה בין משרדי הפנים, התחבורה והבינוי ויפעל בנושא. במקרה העוד יותר טוב הוא גם יעיין בפוסט הזה שעוסק בארבעת חסמי הדיור הבסיסיים.

ועכשיו לכמה מילות סיכום. יש שיאמרו שגם השחיתות משחקת תפקיד בכישלון הכללי של שרים אלה (בנצי ליברמן, הפקיד הבכיר של אורי אריאל, נחקר בימים אלה, כמו גם אלכס ויז'ניצר, המינוי הבכיר של ישראל כץ, ואילו לפיד הביא מישהו שכבר הורשע בעבר, אורי שני). שחיתות במגזר הציבורי היא חלק מובנה מעלויות המגזר הציבורי, ויש לא מעט מדינות מערביות שמצליחות יותר מישראל בתחום הדיור וגם בהן יש שחיתות שמדי פעם מתפוצצת ברעש, ובכירים הולכים לכלא. לכן, אני לא חושב ששחיתות בלבד יכולה להסביר את כל הכשלים העצומים שפורטו בפוסט הזה.

בעולם טוב יותר חמשת השרים שנכשלו בתפקידיהם לא יעסקו בעתיד בנושאים הקשורים לדיור ולתכנון. במציאות הקונקרטית אני מניח שעוד ניתקל בהם בעתיד הקרוב.

ONE JOB

פורסם בקטגוריה אורבניזם, ביקורת, גיאו-פוליטי, דיור, תחבורה | עם התגים , , , , , , , , | 5 תגובות

מבקר המדינה מוסיף כשלים משלו למשבר הדיור

רגע לפני הבחירות היה סיכוי שתשומת הלב הציבורית תופנה למשימה העיקרית שעמדה לפתחה של הממשלה היוצאת והיא טיפול במשבר הדיור הישראלי שהוא קודם כל משבר התכנון העירוני בישראל. מבקר המדינה בכבודו ובעצמו החליט לפרסם דוח על משבר הדיור. ובכן, מדובר בדוח אולטרה-משמים בן 300 עמודים (למתקשים להירדם הדוח כאן) שאינו רלוונטי כמעט לבעיה שעומדת על הפרק ובמידה מסויימת חלק מההמלצות של הדוח הזה עשויות רק להעצים את כשלי מערכת התכנון הישראלית.

בקצרה ניתן לומר, כי המבקר מקצה עמודים רבים לענייני מימון ומעט מאוד לתחבורה (שהיא חלק אינטגרלי מבינוי ומגורים). בנוסף, המבקר לא עוסק בשיקום מרקמים בנויים קיימים תוך ניצול תשתיות קיימות וחיזוק שכונות דלילות ששם נמצא חלק מהפתרון בעיית הדיור. ניכר כי מבקר המדינה אינו עוסק בתכנון עירוני ובעוד חלק מהכשלים שהוא מצביע עליהם בהחלט דורשים טיפול (בפרט בעיית רישום הנתונים ברשות המסים), חלק מהמלצותיו אינן מקצועיות יותר מאלה של ילד בן חמש (שזה בערך הגיל שממנו ניתן לזהות לבד שיש משבר דיור בישראל).

אני לא אכנס כאן לניתוח סופר מעמיק של כל כשלי הדוח הזה שזכה לכיסוי עצום, אבל מספר נקודות בולטות שחוזרות על עצמן ומראות שעדיף שהמבקר לא יתעסק בנושאים בהם אין לו הבנה:

1. המבקר חוזר ומציין שהמדינה נכשלה ביעדי פיזור האוכלוסייה שלה, ומניח שהמדינה מסוגלת להתמודד עם מורכבות תהליך הדיור והתכנון באופן ריכוזי ומניח שניתן לפזר אוכלוסייה. בבלוג הזה כבר דנו מספר פעמים בכך שפיזור האוכלוסייה הישראלי לא ניתן לשינוי, ובנוסף נסיונות עולמיים בתחום, כולל שימוש ברצח עם (במקרה של החמר רוז' בקמבודיה) נכשלו גם הם בפיזור אוכלוסייה. המלצה רלוונטית מצד המבקר הייתה קוראת למדינה לזנוח את הגישה הטוטאליטארית של קביעת אופן החיים של תושביה ומעבר לסיפוק צרכיהם ושאיפותיהם כפי שהם מוצאים לנכון.

2. כאמור, חוסר ההבנה של המבקר בענייני תכנון בולט במיוחד כאשר הוא מונה את המשרדים האחראים לתחום ומשמיט את משרד התחבורה (בעמודים 23-24, שבהם הוא מפרט על משרדי הבינוי, האוצר, הפנים, המשפטים ומשרד ראש הממשלה). בעמוד 16 מפרט המבקר את עיקרי ההמלצות שלו לפתרון משבר הדיור ובעצם מדובר בעמוד הכי חלש בדוח הכולל החמצה של ענייני התחבורה ושיקום מרקמים קיימים כפי שצויין קודם.

3. המבקר סומך את ידיו לחלוטין על תמ"א 35 הידועה לשמצה (בפרט בעמוד 126 ואילך), ואינו מודע לכשליה המרובים של תמ"א 35, שניתן לכנותה "התוכנית לפרבור ישראל". גם הגרסה המתוקנת של תמ"א 35 אינה פותרת את הבעיות המהותיות שלה. המלצה ראוייה יותר היא לגרוס את תמ"א 35, לא לקבוע יעדים לפיזור אוכלוסייה, ולתת לרשויות המקומיות סמכויות לקביעת צפיפות תוך מעקב אך ורק על צפיפות מינימלית ברמה מטרופולינית ועירונית ולא ברמה של כל תוכנית נקודתית שהיא.

4. בנוסף, מבקר המדינה אינו מודע לשליטתה המוחלטת של המדינה באופי הסביבה הבנוייה באמצעות שלל תקנות וחושב בטעות שבאזורים שבהם הקרקע אינה ממשלתית למדינה אין שליטה אבסולוטית בנעשה. כך כותב מבקר המדינה בשגגה בעמוד 158:

יכולתה של המדינה בכלל ושל רמ"י בפרט להשפיע על היקף הבנייה למגורים מוגבלת לאזורים שבהם היקף הקרקעות בבעלות המדינה רחב. יכולת ההשפעה שלהן במחוזות תל אביב וחיפה מצומצמת יותר משום שהיקף הקרקע בניהולה של רמ"י נמוך ( 53% ו-68% בהתאמה). לעומת זאת, בשאר המחוזות היקף הקרקעות המצוי בניהולה של רמ"י נע בין 82% ל-100%.

בפועל, באמצעות ועדות התכנון המחוזית, המועצה הארצית, ועוד שלל תקנים שמפוזרים בין משרדי ממשלה שונים, לממשלה יש שליטה כמעט מוחלטת על כל מה שנבנה הן על קרקע ממשלתית והן על קרקע לא ממשלתית. התכנון הישראלי מייצר מרחבים בנויים אחידים ודלילים ואינו מאפשר מגוון של סביבות מגורים.

לסיכום, כשל הדיור העצום של הממשלה היוצאת דורש התייחסות מקצועית יותר מזו של מבקר המדינה ומוטב שמשרדי הממשלה יתעלמו מרוב המלצותיו שאינן מבוססות על ידע רלוונטי.

פאר התכנון הישראלי בן-זמננו (כרמי גת). מקור תמונה

כרמי גת

פורסם בקטגוריה ביקורת, דיור | עם התגים | 2 תגובות

עולה מעל המים

אחרי כמעט חודשיים של שקט החיים שלי מתחילים לחזור למסלול. השקט בבלוג נבע ממעבר דירה לצד לחץ מסוים לקדם עבודת מחקר שאני עוסק בה בימים אלה הקשורה לניתוח מודלים של תנועת הולכי רגל, כלי רכב ותאונות דרכים. עכשיו האבק סופסוף שקע והאצבעות שלי חוזרות לכתוב גם כאן. עוד לפני כן, בצורה לא כל-כך מתוכננת עלו שתי כתבות בעיתונות המסחרית בהשתתפותי השבוע.

מאמר דעה שלי בהארץ המתייחס למאמר שכתב משה ארנס. מתוכו:

מעבר לחוסר הידע, המאמר של ארנס מייצג תפישה שעדיין שכיחה מאוד בישראל, ומשותפת גם לליכוד וגם למחנה הציוני, הרואה באזרחים כלי שהמדינה משתמשת בו ליישוב הקרקע לפי מאוויה הפוליטיים בני החלוף. בדמוקרטיות מפותחות יותר מקובל לאפשר לאזרחים לקבל החלטות בעבור עצמם, ולהשתמש במדינה כבכלי למימוש מטרותיהם. ביום שהמדינה תבין זאת, נוכל סוף סוף להתחיל להתמודד עם משבר הדיור, שראוי יותר לקרוא לו משבר התכנון העירוני. לאזרחי ישראל מגיע שלטון שמביא בחשבון את מאווייהם ומאפשר להם לרכוש דירה המתאימה לאורח חייהם, ולא לאורח החיים המדומיין שהפוליטיקאים מנסים לכפות עליהם.

מעבר לכך, כרגיל לפני בחירות אני מקדם את המודעות לאפשרות הצבעה בקלפי של מוגבלי ניידות, והפעם ynet נתנו לכך חשיפה גדולה. הרשימה המלאה של הקלפיות האלה היא כאן.

מעל למים
Sunset Over Tel Aviv

פורסם בקטגוריה כללי | השארת תגובה

הרצאות השבוע בבינתחומי ובאוניברסיטה חיפה

במקרה השבוע אני נותן שתי הרצאות על תחום מחקר הולכי הרגל שיעסקו בהרחבה גם בדוקטורט שלי.

יום רביעי, 21 בינואר, 10:00, סמינר מחלקתי של בית הספר לקיימות בבינתחומי, בניין רדזינר, חדר 409.

יום חמישי, 22 בינואר, 12:15, סמינר מחלקתי של המחלקה לגיאוגרפיה באוניברסיטת חיפה, בניין רבין, חדר 8001.

הכניסה חופשית גם לציבור הרחב, ואם אתם באזור, מוזמנים להגיד שלום.

פורסם בקטגוריה כללי | השארת תגובה

טמטום ורשע – על מצבם הגרוע של הולכי הרגל בישראל

בחודשים האחרונים חלה עלייה מסויימת בדיווחים על מצבם הנורא של הולכי הרגל בהתאם להדרדרות בביטחון והעלייה בשיעור הפצועים. למרות עלייה זו, ממשלת ישראל ובנוסף גם כנסת ישראל ממשיכות לנקוט פעולות נגד הולכי הרגל, שמהווים את הבסיס לכל ציויליזציה שהיא. לטובת העניין אני אסכם כאן מספר נושאים שעלו לאחרונה – העלייה בתאונות, ציר המוות ע"ש ז'בוטינסקי בפתח-תקווה, הטמטום של הכנסת והמבט קדימה.

1. מצבם הנוראי של הולכי הרגל בישראל

אמנם דשנו בנושא מספר פעמים בעבר, אך לאחרונה הופיעו מספר כתבות של שחר הזלקורן בוויינט ששופכות אור נוסף על הקטסטרופה. הזלקורן מצביע על כך ששיעור ההורגים הולכי הרגל בישראל הוא הגבוה מבין המדינות שנחשבות למפותחות ועומד על 40% מכלל ההרוגים לעומת 20% במדינות אחרות, כאשר הבעייה העיקרית מבחינת האוכלוסייה מתבטאת בקבוצת הקשישים (גיל 65 ומעלה). למרות נתונים אלה, ניתן להתרשם שממשלת ישראל מתעלמת לחלוטין מהבעייה, וזאת כאשר ישנן המלצות ממחקר שנערך עבור הרשות הלאומית לבטיחות בדרכים לגבי חלק מהפתרונות הרצויים:

"חשוב לזכור שבגלל הזדקנות האוכלוסיה – תהליך כלל-עולמי שאינו פוסח על ישראל – גורם לכך שבעיית הבטיחות של קשישים הופכת לחמורה יותר ויותר. על-פי עורכי המחקר של הרשות, הדרך הראויה לפתרון הבעיה היא באמצעות גישה רב-מערכתית, שתתמקד ביצירת תשתית שמותאמת לצורכיהם של קשישים: "סביבת דרך בטוחה המותאמת לצרכים ולמגבלות של אוכלוסיית הולכי הרגל הקשישים יכולה לשפר באופן משמעותי את הניידות והבטיחות שלהם. ההמלצות לשיפור התשתית מכוונות להתקנת אמצעים למיתון מהירויות הנסיעה באזורי פעילות הולכי הרגל, להפרדה או להפחתת האינטראקציה בין הולכי הרגל לכלי הרכב, ולפישוט תנאי הדרך והתנועה אשר יוצרים בעיות לאנשים הקשישים".

כל זה מתווסף לשלל הבעיות שהולכות ומחריפות במלחמה על המדרכות בישראל – מלחמה אשר מגיעה לבירור גם בבית המשפט המחוזי.

2. ציר המוות ע"ש ז'בוטינסקי בפתח-תקווה

אני לא בטוח שזאב ז'בוטינסקי דמיין שהנצחתו במדינת ישראל תטבול בדם רב של חפים מפשע שנהרגו בגלל פשעים של מתכנני תחבורה, לצד אפסות מוחלטת של שר התחבורה והתאונות בדרכים, ישראל כץ, בטיפול בנדון. ציר המוות הוא כביש נוראי שהושקעו בו כספים רבים ואמור היה לשפר את זרימת התחבורה הממונעת בגוש דן. לצערנו, הוא נפל קורבן למהנדסי תחבורה קלוקלים שאין להם מושג קלוש מה הם עושים. כתוצאה מכך, נהרגו עד כה בציר זה 21 הולכי רגל וראש עיריית פתח-תקווה הורה לסגור את המסלולים האמצעיים בו, משהבין שמשרד התחבורה ומתכנניו אינם יודעים כיצד להתמודד עם הסוגייה. עיקר הבעייה של ציר המוות ע"ש ז'בוטינסקי היא המחסור בגל ירוק למעבר, לצד סידור תנועה מבלבל. רשף אייזנברג תיעד את האבסורד שכל ילד בן חמש יכול להבין, אבל זה קצת גדול על מהנדסי התנועה שלנו:

לפחות במקומות אחרים יש מערכות ציבורית שמתקנות מצבים כאלה ופועלים לתת גל ירוק למשתמשי הדרך הפגיעים. הטמטום האנושי הוא אינסופי כידוע, אבל הוא אינסופי בריבוע בכל מה שקשור לציר המוות.

3. הטמטום של הכנסת

נו, ואם זה לא הספיק לנו, אז באחד האקטים האחרונים של הכנסת הנוכחית התקיימה הצבעה על הצעת חוק הזוייה במיוחד שהוביל חמאד עאמר (ישראל ביתנו) הנוגעת לאיסור על הולכי רגל לדרוס מכוניות עם אוזניות. בהצבעה טרומית (שהתבטלה בפועל) 48 חברי כנסת הספיקו להראות שהם לא מבינים את יחסי הכוח במרחב הציבורי בין מכונות ששוקלות טונה לקשישים. שמונה חברי כנסת הצילו את כבוד הכנסת והראו שהיא לא מורכבת ממאה אחוזים של טמטום (אבל זה די קרוב). שוב, שחר הזלקורן ניתח יפה את משמעותה של ההצבעה הזו, ואת כשלי ההבנה של חמאד עמאר בבעייה שהוא חשב לפתור. אני מקווה שבכנסת הבאה המצב יהיה קצת פחות גרוע, אבל זה ידרוש שחברי הכנסת שלנו יצאו פעם אחת בלי המכונית מביתם החוצה לעולם האמיתי.

4. מבט קדימה

בעוד קשישי ישראל ושאר אזרחיה צריכים לגלות תושיה רבה כדי לשרוד במרחב הציבורי (או לעטות על עצמם שריון) בעולם הפחות מפגר יותר ויותר מדינות וערים מגדירות לעצמן את "חזון אפס" או בקיצור Vision Zero ששם לנגד עיניו שאיפה לאפס הרוגים (ופצועים קשה) מתאונות דרכים (ועל בסיס הניסיון השוודי גם די מצליח). אבל זה לא רק שוודיה – החזון הזה מאומץ במדינות נוספות וגם בערים מרכזיות בעולם, כפי שכותבת בהרחבה ג'ולי רוזנצוויג, וקוראת להביא את הגישה הזו גם לישראל המדממת.

אני מקווה שבכנסת הבאה יהיו גם חברי כנסת ושרים שינסו להגן על ביטחונם של הישראלים. עד אז נקווה שבית המשפט יפרוס מטריית הגנה.

פורסם בקטגוריה הולכי רגל, תאונות, תחבורה | עם התגים | 5 תגובות

ממש לא הפסיקו לכתוב מניפסטים

הכותרת של הכתבה של נטע אחיטוב השבוע היא "למה ארכיטקטים הפסיקו לכתוב מניפסטים" בכתבה הרחבה הזו היא מתייחסת לשני ספרים שתורגמו לאחרונה לעברית. הראשון נקרא "מקום בעיר: החיים החברתים של מרחבים עירוניים קטנים" של וייליאם ווייט – שכתבתי עליו בזמנו, והשני הוא "ארכיטקטורת הסביבה המתכווננת" מאת ריינר בנהאם (לא קראתי). הכתבה חשובה וטוב שנמצא לה מקום בעיתונות המסחרית, אך בניגוד למשתמע ממנה, זירת התכנון הגלובלית המשיכה להתקדם גם אחרי יציאתם של שני ספרים אלו (בניגוד לתכנון הישראלי שעדיין תקוע ב-1951). אחיטוב תומכת בקביעה השגוייה שארכיטקטים הפסיקו לכתוב מניפסטים מאז שנות ה-70 של המאה הקודמת. משום שהצורך ברענון מדף הספרים התכנוני בישראל נותר דוחק גם לאחר תרגום שני הספרים האלה, כמו גם הצורך של עיתונאים שכותבים על נושאים שקשורים לאורבניזם לקרוא וללמוד יותר בתחום, אני ארחיב קלות.

ראשית, אחיטוב עושה שימוש מרחיב (או שגוי) במילה "ארכיטקט". וויליאם ווייט לא היה ארכיטקט אלא אורבניסט. שנית, המילה מניפסט היא קצת אוטופיסטית יחסית לספר של ווייט – מדובר במדריך תכנון ומחקר מצויין לעילא ולעילא ואבן דרך בספרות התכנונית, אבל המילה מניפסט לא עושה עם הספר הזה חסד, לדעתי. לעומת זאת, ספר ההמשך שהוא כתב – City: Rediscovering the Center עונה להגדרה של מניפסט בצורה טובה יותר. בכל מקרה, שני הספרים המדוברים תורגמו באיחור רב לעברית (ווייט באיחור של 34 שנים ובנהאם באיחור של 45 שנים) בדומה לאיחור שחל בתרגום של ספרה הקלאסי של ג'יין ג'ייקובס (לקח לו 47 שנים להגיע לעברית). אבל, בניגוד לקביעה של אחיטוב שנשענת על משפט של רם קולהאס, אורבניסטים (וגם ארכיטקטים פה ושם) לא הפסיקו לכתוב ספרים משמעותיים (ואם רוצים אפשר לקרוא לחלקם מניפסטים). סביר להניח שקולהאס פשוט הפסיק לקרוא.

לכן, בהזדמנות זו, אציין מספר ספרים אורבניסטיים שנכתבו בשנים האחרונות ואולי חלקם יתורגמו לעברית בעוד דור או שניים (אם כי עדיף לתרגם אותם כבר כיום). גם אם הם לא יתורגמו הם ודאי שווים כתבה או שתיים בהארץ ואולי מוסף מיוחד, ובכל מקרה שווים מקום על המדף לכל מי שמסוגל להתמודד עם השפה האנגלית. להלן קומץ לא ממצה של ספרים שמכוונים לקהל רחב יחסית:

1.  Suburban Nation – The Rise of Sprawl and the Decline of the American Dream – אולי המניפסט המוכר ביותר של תנועת הניו-אורבניזם האמריקאית וגם ספר מומלץ מאוד לקריאה. במקרה נכתב ע"י אדריכלים (שנת הוצאה: 2000).

2. Walkable City: How Downtown Can Save America, One Step at a Time – ספרו של ג'ף ספק שגם שותף בכתיבת המניפסט הניו-אורבניסטי שצויין קודם. המניפסט החדש מתמקד בלב ליבה של העירוניות – הליכה ברגל (שנת הוצאה: 2013).

3. The Option of Urbanism: Investing in a New American Dream – גם בספר הזה דשתי בעבר. מניפסט הנוגע לתעשיית הנדלן והתכנון האמריקאית. לא התקרר מאז יציאתו (שנת הוצאה: 2008).

4. Planet of Cities – לקראת סיום תהליכי האורבניזציה בסוף המאה ה-21 ספר זה עוסק בהיסטוריה ובעתיד ונותן המלצות משמעותיות ביותר לתכנון (שנת הוצאה: 2012).

5. Human Transit: How Clearer Thinking about Public Transit Can Enrich Our Communities and Our Lives – המניפסט הכי בולט בשנים האחרונות בנוגע לתכנון תחבורה ציבורית ואורבניזם (שנת הוצאה: 2011).

אז כמו שאמרתי קודם, זו רשימה לא ממצה בכלל, וכל שנה נכתבים עוד כמה ספרים שמכים גלים ועושים רעש, בודאי בתחום האורבני אם לא בארכיטקטורה עצמה (שנמצאת כרגע בפאזה של התעסקות בעיקר ביכולות מחשוב והדמיות ופחות בתכנון מבנים שמישים, עמידים ויפים).

לפחות הספר הזה הגיע לעברית

2015-01-16 23.52.09

פורסם בקטגוריה ביקורת, ספרים | 4 תגובות

שטוטגארט 21 – לא חופרים לפני שמדברים

פרוייקטים עירוניים המתרכזים סביב תחנות רכבת מרכזיות יכולים לתרום בצורה משמעותית לעיר ולהפתחותה. אבל, כמו כל פרוייקט גדול בסביבה עירונית הם עלולים להוביל למאבק בין הציבור לרשויות. כזה הוא המקרה של פרוייקט "שטוטגארט 21", אשר סובב סביב תחנת הרכבת המרכזית של העיר ומטרותיו העיקריות הן שדרוג מערך הרכבות המהירות בגרמניה ובאירופה בכלל, לצד חיזוק המרכז העירוני של שטוטגארט עצמה. לפני שנדבר על הפרוייקט עצמו חשוב להבין את הקונטקסט של שטוטגארט. מדובר בעיר תעשייתית ופקוקה המבוססת על תעשיית הרכב של מרצדס (וגם פורשה). מרצדס היא שחקן חשוב מאוד בעיר ונוכחת גם בפקקי התנועה, וכן כאטרקציה המרכזית של העיר – מוזיאון מרצדס.

על פרוייקט שוטוגארט 21 מדברים כבר מאמצע שנות ה-90 של המאה הקודמת, אך הוא נתקל בהתנגדות עזה ולא מעט הפגנות לאורך השנים כולל ביטוי בבחירות הפוליטיות במדינת באדן-וורטמברג (המחוז של שטוטגארט בגרמניה). עיקר החיכוך נוצר בגלל התעלמות הרשויות מהצורך בדיון ציבורי על הפרוייקט. מבחינה טכנית, עיקר הפרוייקט הוא שינוי תחנת הרכבת המרכזית מתחנה סופית (תחנה שהפסים מסתיימים בה) לתחנת מעבר (תחנה שדרכה הרכבת יכולה לעבור באופן חלק). פעולה זו תקצר באופן משמעותי את זמני הנסיעה ברכבות המהירות העוברות בשטוטגארט – גם ברשת הפנים-גרמנית וגם ברשת הבינלאומית שמשתרעת מפריז במערב ועד בודפשט במזרח. השינוי הזה דורש סיבוב של 90 מעלות של כל מערך פסי הרכבת שיעבור בעיקר מתחת לאדמה. הזזת הפסים תאפשר שינויים מפליגים בבינוי מסביב לתחנה, ולמעשה ישוחרר שטח עירוני לבניית שני רבעים חדשים ממש בטבורה של העיר (רובע אירופה, ורובע רוזנשטיין). שני הרבעים האלה מתוכננים להיבנות על-פי עקרונות התכנון העכשוויים המבוססים על עירוב שימושים וצפיפות גבוהה. הכנסות ממכירת הקרקעות מהוות חלק מהמימון של הפרוייקט כולו. עלות כל הפרוייקט מוערכת ב-7-9 מיליארד יורו, אשר רובם מכוסים ע"י ממשלת גרמניה וחלקים נוספים ע"י הממשלה המחוזית ואף האיחוד האירופי.

מבט על פסי הרכבת שעוברים לתת הקרקע ומפנים מקום לפיתוח עירוני חדש
The view from Stuttgart Hauptbahnhof

בקיץ האחרון הייתה לי הזכות לבקר במרכז המבקרים המרשים של הפרוייקט, ונראה שעיקר גאוות אנשי הפרוייקט היא על הפתרונות ההנדסיים המורכבים שהופכים את כל העסק הזה לאפשרי. למרות החשיבות של האמצעיים ההנדסיים, עיקר העיכוב (שנמשך שני עשורים) הייתה חוסר בדיאלוג עם הציבור. כך למשל, הרשויות התחילו בלילה בכריתה של עצים ותיקים בפארק המרכזי של העיר וקיבלו ים של זעם. המחאות על הפרוייקט הובילו לכך שמפלגת הירוקים זכתה בבחירות לממשלת המחוז, למרות שמדובר במחוז שמרני ומוטה תעשייה. הירוקים יזמו דיון ציבורי מקיף (שכלל שימוש בטלויזיה, קבוצות מיקוד, אינטרנט וכיו"ב) והובילו לשיפורים בפרוייקט ולבסוף הצליחו להוציא אותו לפועל. בנוסף, הפרוייקט ממשיך להתנהל תוך דיאלוג עם הציבור.

הפרוייקט עדיין נתון למחלוקת
Stuttgart 21 area in Stuttgart

לסיכום, הגרמנים יכולים ללמוד לא מעט מהגישה ההולנדית לשיתוף הציבורף ואני מקווה שרשויות נוספות שרשויות נוספות בגרמניה ובשאר העולם ילמדו מהלקחים של המגה-פרויקט הזה. למידע נוסף על הפרוייקט אפשר לבקר באתר הזה או לצפות בסרטון הבא, שמסכם את השינוי התכנוני (מנקודת המבט של הרשויות):

הערה: הפוסט פורסם קודם בגירסה מעט שונה באנגלית.

פורסם בקטגוריה אורבניזם | עם התגים , , , | השארת תגובה

מתבנאם

זה הפוסט ה-1,500 בבלוג בעברית בכמעט שמונה שנים של כתיבה כאן. אני שמח וגאה להכריז על התרחבות לשפה האנגלית. פתחתי בלוג חדש כדי לאפשר לי להשתלב בדיון הגלובלי בתחום האורבניזם, ובפרט לעשות את זה בשפה היחידה שמוכרת באקדמיה.

אני לא בטוח לאן הבלוג החדש ילך, אבל השאיפה שלי היא שהוא ילך בדרך של אחיו העברי ויגיע לחשיפה גבוהה ברשת. מבחינת תכנים, ככל הנראה הבלוג העברי יתמקד יותר בישראל ותל אביב בעוד שהאנגלי ילך לתחום הגלובלי ועדיין לא ברור לי מה תהיה מידת החיתוך בין שני הבלוגים האלה. בינתיים, תרגמתי מספר פוסטים כבדים מהבלוג העברי לאנגלי וגם הוספתי כמה חדשים באנגלית (שאולי יעברו תרגום לעברית, אם נגיע לזה) – על הפרוייקט המרכזי בשטוטגרט, שעמד תקוע שנים ארוכות, ועל הפסטיבל העירוני של גנט.

אם יש לכם הערות או הצעות לשיפור הבלוג האנגלי מוזמנים לכתוב לי כאן או שם.

פורסם בקטגוריה ווב 2.0 | 2 תגובות

מקבץ לינקים לשבת

מקבץ של לינקים שנשארו על השולחן:

 1. ישראל לא לבד בשאיפותיה לפזר את אוכלוסייתה. סין, מדינה דומה לישראל בבעלות הריכוזית על הקרקע, עושה מאמץ מיותר כדי "לפתח את הפריפריה" ומשלמת על כך את המחיר:

Echoing Mao-era central planning, China’s current urbanization policy decrees that populations will be “strictly controlled” in metropolises with more than 5 million people while expansion is allowed in mid-sized cities and encouraged in small ones.

2. אראל אבינרי כותב על הזמן שבני אדם מקדישים כדי להגיע לעבודה וחזרה – מסתבר שהזמן הזה לא תלוי בתשתיות.

3. באותו הקשר – גרף והסבר על הכישלון של פתרונות להקלה בגודש תחבורתי.

4. דויד פרץ כותב יפה על באר שבע והברחת השממה.

5. מאמר בגלובס מאת עבדכם על ערד וקשייה התכנוניים.

6. כתבה מצויינת על בניין בית המשפט החדש, היקר והמחורבן שבנו בתל אביב וסובל מאינספור בעיות כולל אקוסטיקה בעייתית (לא שומעים את השופטים), חוסר במקומות ישיבה באולמות ועוד ועוד. כדי להבין למה הבניין לא טוב מספיק להביא משפט אחד של אמנון רכטר, אחד מאדריכלי הבניין, שמסביר היטב את הכישלון בשפה שאינה משתמעת לשני פנים:

"מכיוון שהפרוגרמה של הבניין מורכבת מאוד, ומכיוון שחיים בבניין הזה במשותף לפחות שלושה ציבורים שונים לחלוטין (כלומר, שופטים, עצירים ומבקרים, לרבות עורכי דין) הוא לא יכול להיות חד־ערכי, והאמירה שלו גם לא צריכה להיות כזאת, אלא רב־תרבותית, רב־ארכיטקטונית, והביטויים שלה צריכים להיות רבים ולפעמים קונפליקטואליים באופי שלהם. זה בניין שלא שייך לשום זרם, הוא סוג של שפה שחיברתי פה – תחביר חדש".

7. עיריית סיאטל והממשל של מדינת וושינגטון מורכבים מאוסף של סתומים שהולידו פרוייקט תחבורתי מופרך, ששואב סכומים עצומים של כסף, לא נותן כלום וגם גורם לשקיעת קרקע מתחת לבניינים במרכז ההיסטורי של העיר.

8. גם בית המשפט קבע שקשקושי הגרפיטי של עיריית תל אביב יפו אינם מהווים שבילי אופניים. מהיום אמרו – בתל אביב ישנם שלושה קילומטרים של שבילי אופניים.

9. ולסיום, גם בקלן שבגרמניה פועלים נגד הולכי רגל.

פורסם בקטגוריה לינקים | תגובה אחת