אז אחרי שראינו את הצפי של גוש דן לגדילה לעבר חמישה מיליון איש ב-2030, ובחנו מספר נסיונות לפיזור אוכלוסין בקמבודיה, סין וברית המועצות, הגיע הזמן לעסוק קצת בהיסטוריה של פיזור האוכלוסין בישראל מהקמתה ועד ימינו. חלק מהחומרים שיובאו לפניכם מבוססים על קריאה בספרו של ערן אלדר "בכוחותיה העצמיים: ההתפתחות האורבנית של תל אביב בשלהי תקופת המנדט ובעשורי המדינה הראשונים" (הוצאת רסלינג). כדי להבין את האתוס של פיזור האוכלוסין במדינת ישראל העצמאית צריך לחזור לקווי היסוד של הממשלה הראשונה שהוקמה בשנת 1949 וכך נאמר בהם תחת הסעיף "תוכנית פיתוח" (הדגשה שלי):
אכלוס מהיר ומאוזן של שטחי המדינה דלי האוכלוסין ומניעת ריכוז מופרז בכרכים; שקידה על פיתוחה של ירושלים על ידי ריכוז מוסדות תרבותיים, לאומיים וממשלתיים בתוכה; ביצוע מפעלי השקאה בעמקים ובערבות הנגב, ייעור ההרים, ייבוש הביצות, השבחת הקרקע בכל חלקי הארץ; הלאמת מקורות המים, אוצרות הטבע, אדמות האזורים השוממים ושירותים שבהם תלוי ביטחון המדינה. שום הפקעה או החרמה לא תיעשה בלי פיצוי מתאים; שקידה על שכלול קשרי הטלפון, הטלגרף והרדיו ופיתוח דרכי התחבורה ביבשה, באוויר ובים; מלחמה שיטתית נגד יוקר החיים, מתוך שמירה על תנאי חיים הוגנים של העובדים והשכבות העממיות; סילוק המחיצות העדתיות בחיי החברה והמדינה; דאגה להעלאת הילודה, הענקות והקלות מיוחדות למשפחות מרובות ילדים.
שימו לב שקו המדיניות הראשון שמופיע הוא פיזור האוכלוסין, עוד לפני ייבוש הביצות ושכלול קשרי הטלגרף. זה מראה עד כמה הנושא הזה היה בקונצנזוס. אפשר אפילו לומר שזה הדבר היחידי מאז שנשאר בקונצנזוס ע"י האליטה הפוליטית שלנו , ובפרט של מפלגות הליכוד-ביתנו, הבית היהודי ומפלגת העבודה.
אבל הסיפור לא נגמר כאן. לאורך השנים מדינת ישראל נלחמה בשצף קצף בהתפתחותה הבריאה של העיר תל-אביב ולאחר מכן בהתפתחותו של מטרופולין תל-אביב עד עצם ימינו ממש. בראשית שנות ה-60 הייתה קיימת ועדת שרים לענייני פיזור אוכלוסין (כך ממש), שבין שאר מפעלותיה הביאה להקפאה של אזורים לבנייה בפרט בתוך גבולותיה המוניציפאליים של תל-אביב. הדבר לא גרם לפיזור אוכלוסין ברחבי ישראל אלא שימש מנוע לפרבור מהיר עוד יותר של תל אביב באותן שנים והיה מוקד לחיכוך עז בין העירייה לממשלה. הסיפור על המאבק סביב פיתוח שיכון ל' מעבר לירקון מופיע בספרו של אלדר בעמ' 116-121. מתוך קטע זה, אני מעוניין להביא פסקה קצרה שמתארת את רוח העניינים כאז כן היום:
ב-16 בדצמבר 1963 התכנסה ועדת השרים לפיזור אוכלוסייה בירושלים; ראש עיריית תל אביב נמיר, אשר הוזמן להופיע בפניה, השמיע את נימוקי עיריית תל אביב לצורך בהפשרת קרקעות הממשלה מצפון לירקון בתחום "תוכנית ל". לאחר נאומו התפתח דיון סוער סביב העניין. ראש הממשלה אשכול, שהיה ראש הוועדה, לא הביע את עמדתו המופרשת בעניין, אולם מדי פעם השמיע הערות שמהן השתמע שהוא מצדד בהפשרת הקרקעות. שר האוצר פנחס ספיר ושר השיכון יוסף אלמוגי הביעו את תמיכתם הברורה בהפשרה כללית של כל הקרקעות לבנייה ולפיתוח. שר החקלאות דיין הודיע מפורשות שהוא מתנגד להפשרת קרקעות הממשלה בתחום "תוכנית ל", בהתאם למדיניות פיזור האוכלוסייה ולהחלטת הממשלה על הקפאת רצועת החוף. שר החקלאות החזיק בטענתו שיש למנוע ריכוז יתר של אוכלוסייה באזור זה, למנוע הקמת שיכונים ואזורי תעשייה ולהפנות אמצעי פיתוח והון לאזורי פיתוח אחרים בארץ. שר העבודה יגאל אלון הציע לבדוק מחדש את בעיית "תוכנית ל" והודיע שבשלב זה הוא מסתייג מאפשרות של הפשרת אדמות הממשלה. שר הפנים חיים משה שפירא העלה את הנימוקים העקרוניים של משרדו, אשר התנגד להפשרת הקרקעות מטעמים תכנוניים ארציים, והציע הצעת ביניים – להתיר בניית וילות בלבד בתחום "תוכנית ל" מצפון לכביש תל ברוך.
וכן הלאה וכן הלאה נסבו הדיונים עוד ועוד עד שהותר לבנות גם בתל אביב קצת לתקופה זמנית. אבל החוכמולוגים בירושלים לא הפסיקו לרגע לטכס עצות איך "לפזר" ולהשמיד את תל אביב גם שנים רבות אחר-כך. ב-1995 יצאה לעולם תמ"א 35, הידועה גם כתוכנית לפרבור ישראל. וההזויים שכתבו אותה לא כל כך מזמן עדיין חשבו שאפשר לפזר את האוכלוסייה בהתאם לאיזשהו חזון אוטופי שהיה להם בראש. כך כתוב בפרוגרמה לגבי פיזור אוכלוסייה (עמ' 103 במסמך זה):
כדי להגשים את מטרות התכנית ועל מנת להביא לניצול מושכל ויעיל של משאבי הקרקע בישראל הציבה תמ"א 35 יעדים לפריסה נורמטיבית רצויה של האוכלוסייה במרחב הארצי (פרק 6.1). פריסה נורמטיבית זו שונה מהחזוי על פי המשך המגמות והיא מבקשת לאזן במידה רבה יותר את תפרוסת האוכלוסייה הארצית, במיוחד על ידי הגדלת חלקה היחסי של נפת בארשבע מ-%7.0 בשנת 1995 ל-%10.8 בשנת 2020. גידול ניכר מייעדת התכנית גם לאזור הצפוני של המדינה (מחוז הצפון). חלקו היחסי של האזור אמור לעלות מ-%17.3 ב-1995 ל-%21.24 בשנת 2020. הגידול המואץ בשני האזורים הפריפריאליים בישראל יבוא על חשבון ירידה משמעותית בחלקו היחסי של האזור המרכזי. באזור זה התגוררו בשנת 1995 כ-3.6 מיליון נפש המהווים %64 מהאוכלוסייה בישראל. על פי הפריסה הנורמטיבית המומלצת בתכנית תגדל האוכלוסייה באזור ל-4.9 מיליון נפש, גידול של %38 בלבד עד לשנת 2020. בהתאם יפחת משקלו היחסי של אזור זה בכלל האוכלוסייה לכ-%57, בהשוואה לכ-60% על פי תרחיש המשך המגמות.
אכן, חזון מאואיסטי משהו היה להם שם בתמ"א 35. אבל, זה כמובן לא עבד והאוכלוסייה לא התפזרה לה, משום שיש חוקים חברתיים-כלכליים מורכבים ששומרים על יחסים קבועים בין מטרופולינים בתוך מדינות וגוש דן המשיך למרבה ההפתעה להתנהג לפי החוקים האלה. אז זה לא הספיק לפקידים הסטליניסטיים שלנו. באחת הכתבות החשובות ביותר שפורסמו בעת האחרונה, אביטל להב מעיז להעלות את הנושא מעל עמודיו של המיינסטרים הישראלי: "בכייה לדור שלם? כך חדלה המדינה לבנות במרכז". להב חרש פרוטוקולים ומצא שני פקידים שבשנת 2007 ידעו טוב מכם היכן אתם צריכים לגור ופעלו כדי לייצר טרגדיה תכנונית בת ימינו – רם בלינקוב (מנכ"ל משרד הפנים ב-2007) ושמאי אסיף (ראש מינהל התכנון ב-2007). כך מתאר להב את הפגישה ששני הלצים כינסו ב-2007 כדי לפזר את גוש דן:
מדבריהם של הפקידים שניהלו את הישיבה עולה כי כבר באותו זמן עלתה בהם התחושה שיש לנקוט בצעדים תקיפים יותר על מנת "לעודד" את אזרחי ישראל לעבור לגור בפריפריה. "כל מיני מחשבות שעלו במוחי בשנה האחרונה", אמר בלינקוב, "שפעם היו נשמעות לי באמת הזויות מתחילות לעלות במוחי כמו האפשרות פשוט באופן אדמיניסטרטיבי להתחיל לעכב תוכניות באזור המרכז ולהקשות את החיים באזור המרכז".
החבר פול פוט גם הוא היה בודאי מסכים שצריך לפזר ובכוח את מרכז הכלכלה והחברה הישראלית. בלינקוב ההזוי עדיין מחזיק בעמדות האלה, אבל לשמחתנו הוא ושמאי אסיף כבר לא פקידים בכירים במגזר הציבורי. אולי כדאי ששניהם ינצלו את עיתותיהם ויעברו הרחק הרחק לפריפריה – דוגמה אישית אם תרצו. אבל אם חשבנו שאתוס הפיזור מאחורינו אין זה כך. רק בשבוע שעבר נתניהו קשקש על מעבר לנגב ואורי אריאל, שר השיכון כבר חיווה את דעתו שצריך לעודד עקירת יהודים מגוש דן. מפא"י מעולם לא שיערה שאלו יהיו בניה.
אפילו אובמה זיהה שכדי להיות חלק ממעגל השגשוג הישראלי צריך לגור בתל-אביב ובסביבתה. אז אפשר לנסות למנוע מהישראלים לגור בתל-אביב. אפשר אפילו לחסום את האפשרות לגור בפתח-תקוה. חלק מהישראלים שנחסמו ילכו לאריאל המסובסדת. חלק יגורו עם ההורים. חלק יעבור לגור בפארק, וחלק אחר לא יוותר על הסיכוי שלו לחיים סבירים מבחינה כלכלית-חברתית-תרבותית וילך למקומות אחרים שמציעים את מה שתל-אביב מציעה ואפילו יותר – ברצלונה, ברלין, פאלו אלטו וניו-יורק למשל (רק כמה מקומות שיש לי בהם חברים ישראלים שהיגרו לאחרונה). והם לא מייללים, מוציאים דרכונים וויזות, ולומדים שפה שלישית אם צריך. לא, הם לא מייללים, אבל אם מדינת ישראל לא רוצה אפילו לאפשר להם לחיות בסגנון חיים הגיוני, חלק מהם, במיוחד החלק החזק יותר, ימצא את האפשרות לחיות במקומות אחרים. המשחק הוא לא איך לפזר את האוכלוסייה היהודית בארץ ישראל בתוך הקו הירוק ומעבר לו – המשחק הוא איך לתת לאוכלוסייה הזו צ'אנס לחיות ולהגשים את עצמה במדינת ישראל. הגיעה הזמן שמדינת ישראל תבין שהאינטרס שלה הוא לתת לישראלים לחיות בה. אליך, ברק:
עוד בלוג תל אביבי 
הכל נכון וגם ידוע. מחקר ראוי מאד. מה עכשיו? נשנה את המחשבה? אנחנו בצד המתכנן, שם נעשו השגיאות. פיזור אפשר לעשות גם אחרת. הכל נעשה בחגים שמאליות בידי מעצבים ולא מתכננים. הייתי שם. צריח דיבור תכנוני, אבל אין מתכננים. כולם מסתתרים…. לא מסכימים…. מתחכמים תדיר…..
יש עכשיו בחירות מוניציפליות והאזרח הבוחר לא שומע ומודע למה שאתה/עמותת מרחב/תחבורה היום ומחר מנסים לקדם, תשפיעו על השיח הציבורי שכל אזרח ידע על תכנון עירוני וכמה הוא חשוב כמו שכל אזרח היום יודע לדבר על "שטחים ירוקים"
רשומה מצוינת. עצוב שממשלת ישראל בוחרת פעם אחר פעם להילחם נגד העדפותיהם של אזרחי המדינה, גם בתחום הזה וגם בתחומים אחרים.
אתה מציג רק צד אחד של התמונה, שיש בו אמנם הרבה אלמנטים משכנעים, ומתעלם מהצד השני – יש נימוקים חשובים למה פיזור אוכלוסין כן חשוב, ואי אפשר לתת לכולם לגור בגוש דן. בוודאי שהם היו נכונים בראשית ימי המדינה, אבל חלקם נכונים גם היום. ארנון סופר מרבה לדבר על כך.
http://flix.tapuz.co.il/flixtagspage.asp?t=%E0%F8%F0%E5%EF+%F1%E5%F4%F8
העניין הוא שנימוקים אלו כרוכים בשיקולים לאומיים וביטחוניים שאנשים בעלי השקפה ליברלית בגוון מסוים פשוט לא מסוגלים לשאת או להכיל במערכות השיקולים שלהם. אבל אם אין שום שיקול לאומי וציוני, אז גם מגורים במרכז תל אביב הם בגדר פיזור אוכלוסין מטופש לעומת האלטרנטיבה של מגורים בברלין, ניו יורק או סן פרנסיסקו.
מלבד זאת, בהנחה שאינך מציע לעשות טרנספר לגוש דן לאלו שכבר נמצאים בעיירות פיתוח בנגב למשל, הרי שוויתור על פיזור אוכלוסין הוא הפקרה שלהם ולטווח הארוך הפיכת מחוזותיהם לדרום בדואי פרוע.
אני כן מסכים שחיזוק כל מחוז מחוץ לגוש דן חייב להתבטא בראש ובראשונה בחיזוק הערים בו והמרקם העירוני שלהן.
אין ויכוח שפיזור אוכלוסיה הוא יעד אסטרטגי חשוב במעלה, הבעיה היא בכשלון המתמשך בהשגת יעד זה.
ברור לגמרי שאם לא נהיה בנגב נאבד אותו לבדואים שבעורמה בת אלפי שנים מייצרים מצג של בכיינות וסוחטים אדמות על ימין ועל שמאל ( מי שמכיר יודע ), וגם הצפון ילך לאיבוד בסוף.
אבל לא עושים זאת בכוח אלא רק בשכנוע. ושכנוע כולל הטבות , כולל יצירת מקומות עבודה, יצירת תחבורה קלה ונוחה לצפון ולדרום …. זוכר את הסיפור על התערבות השמש והרוח מי יוריד לאיש את המעיל ? אם תשפיע חום ותעודד, תשיג מה שאתה רוצה.
בכוח … פשוט לא ילך.
תודה רבה על התגובות. יש עוד פוסט בקנה שסוגר את הרשימות האחרונות בעניין ומרחיב לחיבור לעירוניות. אני חושב שעיקר הויכוח הוא ברמה המקצועית של המתכננים. דווקא הציבור יודע היטב מה שהוא רוצה, גם אם הוא לא בטוח איך קוראים לזה. העובדה היא שהציבור מוכן לשלם יותר על נדל"ן אורבני משוקם וזה בולט בשני המקומות שעברו שיקום אורבני – מרכז תל-אביב ומרכז ירושלים המערבית. הרושם שלי הוא שהחולשה המרכזית בתכנון היא בדרגים המקצועיים שבטוחים שמה שהציבור רוצה זה תלות מוחלטת ברכבים פרטיים ואזורי מגורים מתים.
תמריץ, למרות מה שארנון סופר אומר ההתיישבות הבדואית היא לא פרועה ולא-רציונלית. הבדואים מתיישבים בהתאם לרשת הדרכים שמדינת ישראל פורשת בדרום. חבל שהמדינה לא משכילה לעזור להם לעבור ליישובי קבע מוכרים ולרכוש השכלה, כפי שעזרה לבדואים בגליל. מי שמפקיר את היהודים שפוזרו לדרום זו קודם כל ממשלת ישראל שבמקום לחזק את היישובים שהוקמו בגלים הקודמים של הייהוד ממשיכה להקים יישובי ייהוד חדשים שמרעים את המצב של היישובים הקיימים ואת מצב תושביהם (הרחבתי על כך כאן וגם כאן). מעבר לכך, כמו שהראיתי כל ההשקעות בייהוד המרחב לא שינו באופן מהותי את פרישת האוכלוסייה בארץ, אבל כן גרמו סבל לרבים, גם לתושבי גוש דן וגם לתושבים שהלכו לייהד בברכת המדינה. חשוב לזכור שתל-אביב היא לא עיר חדשה אלא המשך ההתיישבות ביפו שהייתה קיימת אי אלו שנים לפני 1948. בנוסף, חשוב להבין שלא כל תושבי המדינה מתרכזים בגוש דן – עובדה שמטרופולין חיפה נשאר מעל 20% מהתושבים למרות שהעיר המרכזית שלו נחלשה. לא ברור לי גם החשש מהבדואים – מה בדיוק הם יעשו עם חולות הנגב – יאכלו אותם? אגב, אחד הקולות החזקים נגד המשך הייהוד מגיע מאותם יהודים שגרים בנגב שברור להם שהמדינה פוגעת בהם בתהליך בצורה קיצונית.
השיקול הבטחוני-לאומי צריך כלכלה וחברה חזקה שתוכל לתמוך בצבא יקר. מלחמה באותה חברה והחלשתה, כפי שמדינת ישראל עושה, עלולה לאיים על המשך קיום המדינה עצמה.
מעל לכל חסר דיון גם על אופיים על יישובי הייהוד והיתכנותם החברתית. נראה שלחסידי הפיזור נוח שאנשים חלשים ישמשו לייהוד (וזה גם לא ממש קורה כפי שראינו) בעוד הם יכולים לבחור לגור במקומות רציונליים יותר.
אל אדון "תמריץ" – כפי שגם עונה לך יואב לרמן עצמו, יוזם המאמר והוויכוח, הבעיה היא ליקויים בתכנון. אני מציע שוב להניח לרגע למדיניות, הגם שהיא פרובלמטית. בכל מקום שנעשה הפיזור, מכל סיבה שהיא, זה נעשה באופן עיוור, תמיד, בלי מחשבה אזורית מתוכננת. כולל תעסוקה ושאר נושאים חברתיים, ישראל שניה ושלישית. הבעיה היא שהמתכננים שיתפו פעולה באופן עיוור ומלא. אפילו שרון עצמו נוכח בטעות התכנונית החצי היסטרית. אבל הטעויות נעשו גם בתכנון המפורט, שגם הוא שבור, מקשה את הקישוריות פנימה והחוצה, ברכב וברגל, על ידי אותם מתכננים לא ראויים. השכונות המבודדות, הפרוורים המפוזרים, חוסר הראיה העירונית, כל אלה ברורים היום עוד יותר מתחת ל GOOGLE EARTH , ואין מקום אפילו לוויכוח. אבל עדיין מתקשים להודות בטעויות ומנציחים אותן. התרוץ הנוכחי הוא בניה ירוקה (כפרית?) ישוב בר קיימא (שאין לו שום קשר לתכנון), אורבניזם חדש (תחפושת נוכחית לפרוור מחוזק). מי שמכיר את הוועדות המחוזיות, את גורמי התכנון של מנהל מקרקעי ישראל, הועדות המקומיות חסרות האונים בערי הפרוורים, יודע את כוונתי. תוסיפו על כך שלא לימדו בשלושים השנה האחרונות "תכנון עירוני" אלא באופן לגמרי שולי, והתמונה מתבהרת – מאיפה השגיאות?
פינגבאק: ארבעת חסמי הדיור והפתרונות להם | עוד בלוג תל-אביבי
פינגבאק: האם יש הבדל בין נפתלי בנט למיקי רוזנטל? על חוסר התוחלת של מפת העדיפויות הלאומית | עוד בלוג תל-אביבי
פינגבאק: מידה — מדינת ישראל נגד אזרחיה
פינגבאק: מקבץ לינקים לאמצ"ש | עוד בלוג תל-אביבי
מעבר לסיבות המדיניות, הכלכליות והסביבתיות שמצדיקות מדיניות של השקעה מסיבית בפריפריה והחלשה של גוש דן, קיימות גם הצדקות חברתיות ומוסריות, ולמעשה כל הטענה שלך נראית לי כמו קפיטליזם מזוקק (אבל בתחפושת חברתית). אתה בעצם מצדיק ריכוז של כל ההון האנושי, התרבותי, הכלכלי והחומרי של החברה הישראלית במקום אחד ויחיד, ומתנגד להתערבות של המדינה באמצעות לקיחה מהעשירים (החלשה של המרכז), וחלוקה של העושר בצורה מאוזנת לטובת כלל האזרחים. בעיניך, למה בכלל שהחברה תתערב? הרי זו היד הנעלמה, הדרך ה"טבעית" של השוק, וככה הדברים מסתדרים מאליהם (כל החזקים זורמים למטרופולין), ומי שטוען אחרת פשוט לא מבין בכלכלה / תכנון עירוני. חלשים שנתקעים בפריפריה? לא מעניין ולא חשוב. סתם דפוקים חסרי כישרון. כמובן, שלא נפקד מקומו גם של הנימוק המפורסם: "אם לא יתנו לנו לחיות ולבלות כמו שצריך, פשוט נעבור למדינות שבהן נוכל לעשות את זה", נשמע דיי מוכר (כנראה מרני יהב).
בנוסף לכך, ברור שבמדינה דמוקרטית החברה מחלקת את העושר שלה בצורה חוקית ומוסדרת, מעודדת אנשים לעבור באמצעות תמריצים ולא מעבירה אותם בכוח (מן הסתם העברה כזו גם מעולם לא נעשתה או אפילו נדונה בישראל). לכן כל ההשוואות שלך לברה"מ וצפון קוריאה בהקשר הזה הן פשוט פופוליזם.
נדב, קשה יהיה מאד להוכיח טענות רחבות כאלה. ממתי פיזור הוא דמוקרטי? מדובר בצעדים תכנוניניים נבונים ולא אחרים. אוירה של צדקנות שאתה מעורר לא תועיל. הפיזור בארץ הפך אותה לארץ של פרוורים. מה טוב בזה? הפרוורים מנותקים, כולל הקוו הירקרק. אנשים רוכשים רכב בלית ברירה. החיבורים חלשים, הכבישים מקבלים יתרת עומס. לא קשור לתאוריה קפיטלטית או אחרת. קשור קודם כל ליכולת תכנונית, וזו חסרה.
נדב, יש חוקים בסיסים הנוגעים לפיזור אוכלוסייה בין מטרופולינים – בישראל 45% בגוש דן, 21% בחיפה, 12% בחיפה, 6% בבאר-שבע ו-14% בשאר המדינה. שום תמריץ כזה או אחר לא שינה ולא ישנה את זה. אתה יכול לראות את החישובים כאן. אני בסך הכל ממליץ להכיר במציאות שחזקה יותר מכל בבל"ת של פוליטיקאים. המרחב הגיאוגרפי הוא לא שוויוני, אבל זה לא אומר שכל העשירים והמוצלחים מתרכזים במקום אחד. יש הרבה מאוד עשירים בחיפה ואפילו יש עשירים שחיים בחוות בנגב. זה ממש לא קשור לקפיטליזם מול קומוניזם. זו פשוט גיאוגרפיה שחזקה יותר מכל כוח פוליטי. אגב, גם במדינות דמוקרטיות ניסו שיטות דומות בזמנים שונים וזה גם לא עבד. לא ניתן לפזר אוכלוסייה מצד אחד, ומצד שני לא כולם מתרכזים במטרופולין אחד – עובדה שגוש דן הוא רק 45% מהאוכלוסייה בישראל. עכשיו צריך להכין מקום לעוד 1.7 מיליון אנשים בגוש דן ועוד מיליון איש במטרופולין חיפה.
אין שום חוקים בסיסיים, זה פשוט לא נכון עובדתית. באופן כללי, כשמדובר בבני אדם (בניגוד לעולמות הפיזיקה והכימיה) קשה מאוד למצוא חוקים אחידים, כי בני האדם והתרבויות שונים זה מזה. אתה מציג התפלגות יפה ועגולה שבה העיר הגדולה ביותר היא כמעט 50%, וכל אחת מהערים הבאות קטנה מקודמתה ב-50%. אבל בבריטניה למשל, יש במטרו לונדון 15 מיליון תושבים, בעוד שהמטרופולונים הגדולים ביותר אחריה כמעט זהים בגודלם זה לזה, אבל גודל כל אחד מהם הוא רק שישית מלונדון: מנצ'סטר, בירמינגהאם, לידס (2.6, 2.2, 2.2 מיליון בהתאמה). בגרמניה החלוקה לגמרי אחרת והרבה יותר מאוזנת: דיסלדורף 7.8, חבל הרוהר 7.8, ברלין 5, פרנקפורט 3.6, המבורג 3.2. בספרד: מדריד 6.3, ברצלונה 5.3, ולנסיה 2.5. היחידה שקצת מזכירה את ההתפלגות ה"טבעית" היא איטליה, אבל גם לא ממש: מילאן 8, רומא 4, נפולי 3. ואלו רק מדינות באירופה שמצאתי בשלוף,
http://en.wikipedia.org/wiki/List_of_metropolitan_areas_in_Europe
כמובן שאם תבחן מדינות ברחבי העולם עם היסטוריה ותרבות שונה תקבל התפלגויות אחרות. אין שום אחידות או כללים טבעיים, זו לא "גיאוגרפיה פשוטה", (כמו שריכוז העושר בידי אחדים אינו "כלכלה פשוטה"), אלא זו גישה דטרמיניסטית שמתעלמת לחלוטין מהמאפיינים המיוחדים של כל מדינה.
חלוקת העושר הגיאוגרפית בהחלט קשורה לקפיטליזם ולכן גם הנימוקים שלך הם קפיטליסטים באופיים. הכוונה לעושר במובן הרחב, למשאבים שעומדים לרשות החברה: מקומות העבודה, מרכזי התרבות, התשתיות, מוסדות החינוך. כמובן שאלו מובילים בתורם גם לריכוז של העושר החומרי. בניגוד לטענה שלך, ישראל דווקא מסייעת לריכוז המשאבים שלה במרכז, כך שלא מדובר בהתפתחות טבעית אלא בדיוק להיפך. כמה דוגמאות רק מהשנים האחרונות: ההחלטה להקים את בית המשפט המסחרי היחיד בישראל דווקא בת"א ולא בחיפה. מיקום משרד הביטחון, משרדי ממשלה אחרים, רשויות וחברות ציבוריות בת"א ולא בחיפה. ההחלטה שלא לשקע את מסילות הברזל החדשות שייבנו בחיפה. ההחלטה שלא להקים את הנמל החדש בחיפה (אלא גם באשדוד). פתיחת המכללות הרבות דווקא במרכז ולא בפריפריה (בניגוד לכוונה הראשונית, אגב). לדוגמא: המרכז הבינתחומי, המכללה למנהל, המכללה האקדמית ת"א, המרכז למשפט ועסקים בר"ג ועוד. איזה מכללות יש בירושלים, חיפה או ב"ש? וכמובן – מדיניות התכנון והבנייה והפשרת הקרקעות, שנמצאת כל כולה בשליטת המדינה. כל הדברים האלו הם החלטות פוליטיות (מדיניות) שיכולות גם היו להיות אחרות, ולא התפתחות "טבעית" של האירועים. אתה גם מציג מצב שהוא לכאורה אידיאלי שבו לא כל האוכלוסייה מתרכזת במטרו אחד, אבל האמת היא שהאוכלוסייה החזקה עוברת ברובה לת"א, ואין זה פלא שגם ההזדקנות של חיפה וגם ההתחרדות של ירושלים הם תהליכים חופפים שהחלו שניהם באמצע שנות ה-80, בהתאמה דיי מלאה לעליית שלטון הימין במישור הארצי. תחשוב על זה.
הקישור שלך למדיניות בארה"ב אינו ממין העניין: מדובר שם בתכנית ספציפית מאוד בתקופת המשבר הכלכלי. אנחנו בטח שלא מדברים על העברה כפויה אלא על מתן תמריצים חיובים ושליליים שיעודדו חלוקת משאבים ופיזור אחיד יותר של האוכלוסייה החזקה.
לגבי משרד הביטחון ושאר משרדי הממשלה והרשויות הציבוריות, התכוונתי כמובן שצריך היה למקם אותן בירושלים (ולא בחיפה).
נדב, במדינות גדולות העיר הגדולה קטנה יותר ביחס לכל המדינה לעומת מדינות קטנות יותר. אני ממליץ לך לקרוא את פרק 8 בספר Planet of Cities. לפי הממצאים של שלמה אנג'ל המטרופולין הגדול ביותר בממוצע עומד על כ-30% מהאוכלוסיה העירונית, כאשר הוא גדול יותר במדינות קטנות יותר וקטן יותר במדינות גדולות. וכן, שוב תקרא בעיון כל מילה בפוסט הזה. אכן, מה שתיארת עומד בקנה אחד עם הממצאים של אנג'ל על סמך דגימה של 118 מדינות – במדינה קטנה של 8 מיליון כמו ישראל, מטרופולין בינוני של 3.3 מיליון לוקח כמעט 50% מהאוכלוסיה. במדינה גדולה יותר כמו בריטניה המטרופולין הגדול הוא רק 20% מהאוכלוסיה והוא מטרופולין הרבה יותר גדול. במדינה ענקית כמו הודו, המטרופולין הגדול ביותר הוא מומבאי ולמרות שגודלה מעל 20 מיליון היא רק 6% מאוכלוסייה האורבנית של הודו. שוב, במקום להתבצר בשיח קפיטליסטי-קומוניסטי שהוא ממש לא קשור, ממליץ לך לקרוא קצת מחקרים גיאוגרפיים. אחרי שתקרא את הספר של שלמה אנג'ל אפשר להמשיך בדיון ואם תרצה יש עוד כמה ספרים שכדאי לך לקרוא.
המכללות שתיארת הן מכללות שנפתחו באופן פרטי. המדינה עצמה, בעוד ניסיון כושל להילחם בגיאוגרפיה, מימנה פתיחת מכללות בתל-חי, רמת הנגב (ספיר), עמק יזרעאל ועוד ועוד. כמובן, שבמקום לפתוח את המכללות בתוך ערי הפריפריה הן ממוקמות במרחב הכפרי ולא שימשו לחיזוק הערים שנמצאות בקרבתן (ספיר לא בשדרות, תל-חי לא בקריית שמונה, עמק יזרעאל לא בעפולה ועוד ועוד). אתה רוצה שמדינה תממן תעשייה בפריפריה? היא כבר עושה את זה ונותנת גם הטבות מס נדיבות. אתה רוצה מענקי מגורים? ניסו גם את זה. החוקים הגיאוגרפיים העירוניים חזקים יותר מכלכלה כזו או אחרת. המדינה גם לא תורמת להתרכזות האנשים במטרופולין תל-אביב – לזה תורמת הגיאוגרפיה של מדינת ישראל, וכמו שראינו מטרופולין תל-אביב ימשיך למנות 45% מאוכלוסיית המדינה למרות כל מאמציה לשנות את זה. כמובן, שאם המדינה והרשויות במטרופולין תל-אביב ימשיכו להתעלם מהצורך של אנשים ממעמדות סוציו-אקונומיים שונים למצוא לעצמם מגורים במטרופולין תל-אביב וימשיכו לנסות בכוח לצמצם את הבנייה במטרופולין, אותה כמות של אנשים תגור בתנאים דחוקים יותר עם יותר נפשות בכל דירה.
קודם כל, קראתי לא מעט מחקרים גאוגרפיים, ומהדוגמאות שהבאתי רואים בבירור שאין שום חוקיות גם במדינות שכולן גדולות. אוכלוסיית גרמניה גדולה יותר מאשר אוכלוסיית בריטניה, ולמרות זאת הכרך הגדול ביותר באנגליה גדול פי שניים מהכרך המקביל בגרמניה. גם החלוקה הפנימית בתוך הערים שונה לחלוטין בתוך כל אחת מהמדינות האלו. איטליה, ספרד ובריטניה הן בעלות אוכלוסיה דומה אבל חלוקה אורבנית שונה לחלוטין. במקרה הספציפי הזה, הדבר נובע מהעובדה שאנגליה היתה יחידה פוליטית מאוחדת במשך מאות שנים כשלונדון תמיד היתה הבירה שלה. גרמניה לעומת זאת היא יחידה חדשה שמהווה איחוד של נסיכויות עצמאיות. לכן כל אחת מהן התפתחה באופן שונה. זו כמובן רק דוגמא ספציפית, פשוט כדי להראות שאין שום חוקיות כללית, וההתפתחות העירונית תלויה בגורמים ומשתנים רבים שאינם טבעיים אלא תלויי תרבות.
שוב, אתה מציג את המדינה במנותק מהגאוגרפיה אבל זה לא המצב. המדינה היא אחד מהגורמים המשפיעים ביותר (אם לא ה) על הגאוגרפיה. עובדה היא שעד לפני 10-20 שנה ירושלים וחיפה היו חזקות יותר: ירושלים היתה יותר חילונית וחיפה יותר צעירה. כך שאין מדובר באיזושהי גזרת גורל, אלא במדיניות. המדינה היתה יכולה להעביר את כל הרשויות הציבוריות שלה לבירה (למעשה יש חוק כזה רק שהוא לא מיושם), הדבר היה יוצר עשרות אלפי מקומות עבודה בירושלים ומחזק את האוכלוסייה החילונית והיצרנית. היא היתה יכולה להקים את בית המשפט המסחרי ואת הנמל החדש בחיפה. אלו הם מנועי צמיחה אדירים שנמצאים ברשותה, אבל היא בוחרת להשקיע אותם, או לפחות להשאיר אותם, בגוש דן. המקרה של המכללות מעצבן במיוחד, כי הרי האוניברסיטאות הטובות ביותר בעולם אינן ממוקמות בערים גדולות אלא דווקא בעיירות קטנות ופריפיריאליות. הדוגמה היחידה שמתקרבת לכך בארץ היא באר שבע. גם ספיר זו הצלחה לא רעה (לשני המקומות האלו מגיעה אוכלוסיה חזקה מהמרכז בגלל הרמה הגבוהה יחסית וההווי החברתי). המועצה להשכלה גבוהה היתה צריכה למנוע הקמת מכללות פרטיות בהרצליה (!!) ובראשל"צ, ובמקום זאת לפתוח אותן בערי הפריפריה כדי למשוך אליהן אוכלוסיה חזקה מהמרכז שהיתה מעיפה אותן למעלה. אם המדינה היתה נוקטת בצעדים האלו, ובצעדים נוספים – כגון הקפאה של הבנייה במרכז ובנייה בפריפריה, ולדעתי גם הטלת מיסוי עודף על מקומות עבודה במרכז, אנשים לא היו חייבים לגור במרכז מכיוון שהיה באפשרותם לקבל את כל הדרוש להם (דיור במחיר סביר, חינוך ומקומות עבודה טובים) גם בערים אחרות. נכון שתל אביב היתה ותמשיך להיות המרכז התרבותי והעסקי: מי שרוצה את המועדונים, הפאבים, המסעדות וכל שאר הקשקושים הנהנתניים, היה עובר אליה. אבל לכל השאר היו אלטנרטיבות ממשיות. הרי זה היה המצב עד לאחרונה, והסיבה שהוא איננו כך כיום נובעת בעיקר ממדיניות ולא מגזירת גורל.
כיוון שהפרוור מקבל ממדים עצומים כבר, הייתי מתרכז בו. למיטב חישובי משך השנים, 40% מאוכלוסית העולם לפחות גרים בפרוור הנסמך למרכז עירוני, כאשר יש ירידה מדבילה באוכלוסיה רוראלית. הנזק בפרוור, גם בגלל זלזול תכנוני גדול בכל העולם, הוא צרה אמיתית מכל הבחינות. האם ידועה חלוקה עלפי מדינות?
פינגבאק: ייהוד המרחב כבר לא טוב ליהודים | עוד בלוג תל-אביבי
פינגבאק: אז מה עושים עכשיו? | עוד בלוג תל-אביבי
פינגבאק: מדוע הפריפרייה הישראלית תישאר ענייה לנצח - דעת מיעוט - הבלוג של אורי כץ
פינגבאק: הקריסה של ערד היא לא בגלל המגבות אלא תוצאה של התכנון העירוני | עוד בלוג תל אביבי
התכנון הלקוי הוא הרבה יותר אחראי למצב המתואר. למרות כל הביקורות הכלכליות (לא מבין גדול אני) או הגאוגרפיות, צריך גם כשרון ויכולת מקצועית. תכנון עירוני הוא מקצוע נפרד, וכמו כל מקצוע, גם כאן הכשרון קובע. כיוון שהיה תמיד בלבול בין העיצוב הביניני, ובין התכנון הסביבתי, כלומר בין תכנון העל ובין התכנון המפורט, היגיעו לתכנון אנשים לא מתאימים, וגם ובאותה מידה, חסרי כשרון בתחום. פרוור המחובר נכון ומתוכנן כצלע עירונית, יכול בהחלט להיות סביר. הרבה פרוורים של המאה ה19 היו כאלה. כל הערים הספרדיות צמחו כפרוור מחובר לעיר היסטורית, מחובר היטב, ומאדיר את המרכיבים העירוניות. הפרוורים בארץ לא זכו לכך. גם באר שבע, שלא חוברה אל הערוניות העתיקה יותר, נשארה אוסף פרוורי, כולם חסרי כוון גם למכונית ולא רק להולכי רגל. רואים בפרוש את היד המפזרת בנינים ממבט הציפור, כמין מארג של "שטיח" (כך גם קראו לזה), שאיינו מייצר שום סוג של חיבור. כך בכל הפריפריה, שנעשתה עוד יותר אומללה. חוסר הכשרון התכנוני רק התעצם עם השנים, והצליח להרוס כל סממן עירוני, החל מחיפה וכלה בירושלים. כיום העירוניות היא בתל אביב והיא תחוסל על ידי אותם מעצבים שלא למדו את המיקצוע אבל אף פעם לא יודו בזה.
פינגבאק: מדוע הפריפרייה הישראלית תישאר ענייה לנצח | דעת מיעוט
פינגבאק: מקבץ לינקים לשבת | עוד בלוג תל אביבי
לא השתכנעתי מדוע פיזור אוכלוסין הוא רעיון גרוע. תוכלו להפנות אותי למאמר או שניים שסוקרים את העניין בשפה שגם לא מקצועיים יבינו? תודה.
גיל, פיזור האוכלוסיה יכול להיות לא גרוע. בארץ הוא נעשה תוך חיסכון אדיר, דרך מעוט אפשרויות הנגישות שגורם לבידוד. אני חשוב שזה ברור. מעט קישורים בין עירוניים, מעמיסים מאד בתנועה, לבסוף. בנוסף, הישובים כולם, החל בבאר שבע, אילת, וכד' וכלה בירוחם וכד' תוכננו לא נכון. למרות שזה לא היה הכרחי, המתכננים (רובם משרדים ללא ידע בתכנון עירוני) תיכננו בשפה "מודרנית" (מעין עיר גנים) – והתוצאה היתה ישובים פרווריים (לא מערכות עירוניות) שאותם מאפיין אופן המבוך הפנימי (מניעת מעבר פשוט דרכם), אשר מונע כל נגישות לתחבורה ציבורית רגילה וגורמת גם היא לריבוי הרכב הפנימי. מובן שזה קרה בכל מקום, והדורמאות מתחילות בתל אביב, מעבר לירקון. אני מקווה שההסבר הוא מספיק פשוט.