פוסט אורח מאת עדי מגר.

לפני כמה חודשים החלטנו לארוז את עצמנו ולעבור לחיות תקופה בפנמה, בעקבות הצעת עבודה בחברה מחשבים מקומית. בשבת האחרונה חגגנו פה שבוע – בן זוגי, שלושת ילדינו (בגילאים שבע, חמש ושנתיים וחצי). התמקמנו בדירה שסופקה ע"י החברה ברובע שנקרא אובריו (Obarrio). מבחינת תחושה מדובר בשילוב בין סוהו ניו יורקי עם חנויות שיק לבין פלורנטין המוקפת מוסכים ואזורי שטיפת רכבים. אלא שבפנמה כמו בפנמה, ישנם גם שני בתי קזינו במרחק הליכה מהבית.

בבוקר הראשון ירדנו לסיבוב רגלי כל המשפחה ומיד הבנו מה חסר בעיר הזו – מדרכות. כן, יש מעין שביל צר המתאים להולך רגל אחד גג שניים. מרשמיי הראשונים בעיר עולה כי תכנון עירוני כזה, בנוסף לכלכלה העולמית ורמת החיים בעיר (עשירים-מכוניות, עניים-אוטובוסים) משפיע על כך שלא הצלחתי למצוא בכל השבוע הזה אף לא זוג אופניים אחד למשעי, שלא לדבר על שבילים או חניות עבורם, סקטבורדים או הדו גלגלים הממונעים הנפוצים בקרב בני הנוער בישראל.

מה כן יש בפנמה? מכוניות (מצוחצחות) לרוב, מוניות ואופנועים. ועוד דבר חשוב. בורות ביוב רבים – לעיתים רחוקות עם מכסה, לרוב בלי מכסה – ממש סכנת נפשות. מצד שני דרך מצוינת לזרוק לבור כל מה שבא ליד ולהעלים את הפסולת מהעין. כששאלתי חברה המתגוררת פה כמה שנים: איך העיר נקייה? היא הסבירה בפנמה יש כוח עבודה זול והרבה עובדים בניקיון העיר הזו (ראיתי כמה נחים את הפסקת הצהרים שלהם על ספסלי הגינה) והיא מבריקה ומצוחצחת באמת.

החלטנו לעת עתה שלא לשכור אוטו ולהכיר את העיר בשוטטות עירונית נעימה. או כך לפחות חשבתי עד שמכונית כמעט דרסה אותי ואת הילדים כי הלכנו על הכביש משום שלא היתה מדרכה. צפרו לנו בימים האחרונים כל כך הרבה שזה הרגיש כמו ביום כיפור בצאת החג כשהמכוניות יוצאות מהחניות וטסות לקנות אוכל אחרי הצום ולא מבינות שיש עוד רוכבים והולכי רגל על הכבישים ובדרכים. הולכי הרגל בפנמה, אולי כמו קבצני הרחוב בישראל – שקופים. פשוט נורא.

מדרכה תיאורטית בפנמה.

אז מה עם להשתמש באוטובוס? השתמשנו באוטובוס, פעם אחת, שילמנו במכונה אוטומטית, עלינו והתישבנו במושבים דומים למה שיש בארץ. אלא שאז הילד הגדול עף למושב הפנוי הקידמי כי הנהגים בפנמה סיטי נוסעים באדום, בצהוב וגם בירוק. מה שבא ברוך הבא, ואין אכיפה. מה שנקרא בפנמית מדוברת: "כל הקודם זוכה לנסוע". הנסיעה עלתה רבע דולר והיא בהחלט שווה לכל מי שחייב אותה. להרבה מאוד אנשים אין ברירה אלא להשתמש בה. נשמע מוכר מהארץ, לא? וזו הנקודה המשותפת לפנמה וישראל – תחבורה ותנועה הנם עורק החיים הראשי של מדינות רבות בעולם. מדוע לא מתייחסים לנושא הזה ברצינות כפי שמתייחסים לנושאי חינוך ובריאות?

ואיך בכל זאת הולכי הרגל נעים בדרכים? בשיטת הרכבת! נולדתי וגדלתי בפתח תקווה, אבי חינך אותי שעלינו ללכת יד ביד ברחוב כשהוא קרוב לכביש ואני לצידו, כך שבמקרה ורכב יעלה בטעות מהכביש למדרכה הוא ידע להשגיח עלי. בפנמה נאלצתי לשנות את דרך החינוך הזו לילדיי. אנחנו הולכים בשיטת הרכבת – דמיינו לעצמכם עגלה עם פעוט, אוחזת בה אמא ומאחוריה אוחזים בחולצתה ילד וילדה בטור. למה? כי המדרכה צרה ואין ברירה אלא לצעוד בין מכוניות חונות ב"רכבת". המכוניות בכל רגע יכולות להחליט לנסוע רברס מהחניה מבלי להודיע קודם, וראיתי מקרה כזה בעיני שלי והולכי הרגל על סף היפגעות בכל שניה ושניה.

עוד סוג של "מדרכה" בפנמה.

מה אפשר לעשות בינתיים? לקוות ששיטת הרכבת שלנו תמשיך לעבוד עד שנבקר ברכבת האמיתית שיש בפנמה. אותה טרם יצא לנו להכיר (ואולי תתארח כאן בפוסט המשך).להמשיך לספור-"1, 2, 3 קדימה ילדים לרוץ" וכך לחצות כבישים כי אין כמעט מעברי חציה, והולכי הרגל הם הדבר הכי שקוף שיש פה. והכי חשוב להתחיל לחזק את שרירי הידיים, לוותר על הטיולון ולהחזיק בילד הקטן-גדול שלי בדרכים, כי אין שום עגלה שיכולה לקחת את הדרכים כאן.

הערה לסיום. לכאורה, ובפרט לאור מה שמוצג כאן בבלוג לאחרונה ניתן לחשוב שישראל המתקדמת לא שונה בהרבה ממדינת העולם המתפתח כמו פנמה. אבל לתחושתי ישראל מתקדמת הרבה יותר מפנמה בכל הנוגע להנגשה למוסדות ציבור ומרכזי מסחר, דואגת לכיסויים לבורות הביוב ויש אפילו (קצת) סימנים לשבילי אופניים יעודיים. תמיד יש מה לשפר, גם בישראל ועוד יותר בפנמה.

עדי מגר היא מתכננת סביבתית ויועצת שיתוף ציבור. נשואה לירון ואמא לשלושה ילדים מקסימים.