גם אני לא הייתי עוצר (וגם אתם לא)

"חרא של מדינה", "אדם לאדם זאב", "איבדנו צלם אנוש", וכמובן "נהיינו אמריקה" הם רק חלק קטן ממה שנאמר לגבי הוידאו המטושטש והמצומצם שרץ על כל הארץ. התעלמות מהיחיד המוטל באמצע הצומת הסואן עם מוח שפוך על האספלט יכולה להתפרש כמגפת ניכור, חוסר-איכפתיות, ואווירת "כל אחד לעצמו". המציאות היא שראינו את תופעת "הצופה מהצד" בפעולה. כשיש צופים רבים למקרה כזה, כל אחד מניח שמישהו אחר כבר יתקשר למשטרה ומיעוט (אם בכלל) מתקשרים. תשאלו את עצמכם מתי פעם אחרונה הרמתם טלפון לעירייה כשראיתם רמזור שבור בצומת מרכזי או לחילופין כשראיתם שני אנשים הולכים מכות ברחוב.

מלקולם גלדוול, בספרו "The Tipping Point" (תלכו ותקנו, עכשיו), מרחיב על המקרה בו בחורה בשם קיטי ג'נובז נרצחה בדקירות סכין בקווינס בניו-יורק כאשר גבר רדף אחריה ברחוב במשך כחצי שעה. 38 שכנים (!) היו עדים למתרחש ואף אחד לא קרא למשטרה למרות שפעולה זו הייתה יכולה להציל את חייה של קיטי. גלדוול מזכיר ניסוי פסיכולוגי בו מיקמו שחקן המשחק חולה אפילפסיה ומקבל התקף, כאשר הנבחן בניסוי שוהה בחדר סמוך. הניסוי מצא שכאשר הנבדק מניח שרק הוא שומע את ההתקף ב-85% מהמקרים הוא קורה לעזרה. כאשר הנבדק מניח שעוד ארבעה אנשים שומעים את ההתקף הוא מזעיק עזרה רק ב-35% מהמקרים. לצורך העניין, אם רוכב האופנוע היה נהרג בתאונה על כביש שומם, אחוז הנהגים שהיה עוצר לבדוק את העניין היה גבוה בהרבה.

ההתלהמות הכללית שהשתלטה היום על כל כלי התקשורת (כולל הבלוגוספירה) בהקשר זה מיותרת לחלוטין. אין פה שום קשר לערכים לאומיים או סולידריות. מדובר בהתנהגות אנושית טבעית בסך-הכל, והמחקרים כבר בוצעו כדי להוכיח את זה. יש פנייה למזוז כדי שיחקור אישית את כל האנשים שעברו בצומת ואבי דיכטר, בנאום שהמילה פופוליסטי קטנה עליו, שואל על האדישות והרגישות בחברה. דיכטר, אשר עיקר מומחיותו היא בשיטות פיצוח ראשי ערבים, ואשר מפעיל בהצלחה שיטות אלה על ציבור הסטודנטים בימים אלה, מעיז לדבר על רגישות. עצתי לך, מר דיכטר, היא לדבר פחות, ולהוריד מהמדרכות את האופנוענים שנוסעים עליהן.

אני רוצה להביא בהזדמנות זו את הסיפור של יהונתן קלינגר על תאונה בכביש סואן שהוא חווה באופן אישי לפני מספר חודשים. קלינגר פעל כשנדרש לכך, אבל קלינגר הוא לא כמו רובנו.

ולפני סיום, נמאס לי שבכל פעם שמשהו נראה דפוק פה, תמיד יהיה מישהו שיגיד שנהיינו "כמו אמריקה". באמריקה שלי אנשים נוהגים בכבוד אחד בשני, המושל מעלה את נושא הרעב לתקשורת הארצית, והחופים בבעלות ציבורית ואסור לבנות עליהם. (מי שניחש שמדובר בפורטלנד, אורגון, מקבל סיור מודרך בפורטלנד). לפעמים, מדינת ישראל מזכירה לי דווקא את בלגיה.

לקריאת המשך:

תופעת "הצופה מהצד" – ויקיפדיה

פוסט זה פורסם בקטגוריה תאונות. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

0 תגובות על גם אני לא הייתי עוצר (וגם אתם לא)

  1. עודד י. הגיב:

    נו באמת,

    ומה אם כולם היו עוצרים? למה ולמי זה היה עוזר? המכוניות שעברו שם לא יכלו לעצור בצומת מבלי לסכן את עצמן ואת הנפגע ולהפריע לאמבולנס להגיע. מישהו ראה מה קרה מחוץ לפריים? לא! המצלמה ממוקדת במקום אחד שאי אפשר כמעט לעצור בו.

    איתרע מזלי ועצרתי באתר של תאונה (אידיוט שבכל יום אחר הייתי אומר שמגיע לו), התקשרתי למד"א וחיכיתי, ולא הייתי היחיד. רכבים אחרים עצרו למרות שזה היה בכביש מהיר, אבל לא היה להם מה לעשות אז המשיכו בדרכם ולבסוף מד"א הגיעו וטיפלו באידיוט.

    כל הסיפור הזה זה בלון של צדקנות מגוחכת.

  2. יהונתן הגיב:

    אני רוצה לצטט את מורי ורבי פרופ' אלון הראל מאוניברסיטת ירושלים שלימד אותי קורס בניתוח הכלכלי של המשפט:

    ‫השאלה היא מה קורה אם נזק הוא תוצאה של שני מזיקים כשכל אחד היה יכול למנוע את הנזק לבדו? מה קורה כאשר יש‬ ‫לנו ארכיטקט ומהנדס, וכל אחד מהם היה יכול למנוע התמוטטות של גשר או אולם חתונות. המזיקים יכולים לדבר בינהם‬ ‫ולמנוע את הנזק במחצית העלות. אם כל אחד מהם צריך למנוע נזק של 100 ועלות המניעה היא 60 – במקרה של נזק‬ הם יהיו חייבים ביחד ולחוד ולכן כל אחד ישלם רק 50, אז לא ישתלם להם למנוע אותו.‬

    ‫כעקרון, הפתרון ה"קל" הוא לבחור בין המזיקים השונים – יש דוקטרינות של קשר סיבתי, ‪,Novus Actus intervenus‬‬

    ‫חלק מתפקידי הדוקטרינות הללו הוא להגביל את מספר המזיקים. הנה דרך כלכלית לעשות זאת – השאלה היא עד כמה‬ ‫הדרך הכלכלית היא טובה: המונע הזול ביותר ; נניח שהנזק יכול להמנע על ידי שני מזיקים (30,70 ) מאוד הגיוני להטיל‬ ‫זאת על המזיק שיכול למנוע זאת ב 30 , משום שאם הנזק יוטל עליו אז המזיק הזה ישלם 30 כדי למנוע את הנזק. אבל,‬ בדרך זו יש הרבה בעיות.‬
    ‫קודם כל, ישנן סיטואציות שבהן יש הרבה מאוד מונעים זולים ביותר . סיטואציה שניה היא כזו בה יש מונע זול ביותר‬ ‫אבל הפרטים באירוע אינם יודעים מיהו המונע הזול ביותר, או שיש מקרה בו יש מונע זול ביותר, והפרטים יודעים עליו,‬ ‫אבל קשה להוכיח את זה בבית המשפט.‬
    ‫100 צופים עומדים וצופים במכונית בוערת. כל אחד יכול למנוע את הנזק בעלות של 10. הנזק של המכונית הוא 900. יש‬ 100 מונעים ולאף אחד אין תמריץ למנוע את הנזק. (חוק לא תעמוד על דם רעך: חובת הצלה לא תבטיח הצלה כי אם יש‬ ‫הרבה מזיקים.);‬
    ‫האירוניה היא שבגלל ריבוי המונעים המערכת המשפטית לא יכולה למנוע את הנזק על ידי הטלת אחריות ביחד ולחוד‬ ‫משום שהמנגנון של יחד ולחוד מייצר יותר מדי חייבים ולכן מדלל את העלות הצפויה מבחינתם של החייבים. מה שהצענו‬ הוא שורה של דוקטרינות שתפקידן לסנן מזיקים. יש לסינון תפקיד חשוב, אנו רוצים מזיק אחד.‬

    ועכשיו לא במשפטית: אלון גורס שהבעיה היא בעיה משפטית; חוק לא תעמוד על דם רעך באמת היה יכול לסייע כאן (חוק השומרוני הטוב) כיוון שהוא מטיל חובה על האזרח ולא רק איסור לפעול למניעת נזק שהוא לא אחראי לו ולהוציא הוצאות. החוק גם מאפשר לאדם לקבל פיצוי על נזקים שנגרמו לו בעת שהציל את הקרבן. אבל השאלה היא האם ראוי שחברה תתחיל להתנהג כך?

    הבעיה שמוצגת על ידי גלדוול (חטאתי: קראתי את המאמר בניו-יורקר ורק פרק מהספר על מגפות ולא את הכל) היא בעיה דומה; האדישות הרציונאלית אבל קיימת לא רק כלפי אדם אחר אלא גם כלפי עצמך. בני אדם נוטים להתעלם מנזקים קלים כיוון שעלות המניעה שלהם (גם לעצמם) גבוהה מדי לעיתים; דמיין מצב שבו אתה יכול, על ידי טלפון לרשות ניירות ערך, למנוע את נפילת המניה שלך בחברה מסוימת כיוון שאתה יודע על מעילה. כל בעלי המניות יודעים על המעילה והנזק שנגרם לכל אחד מהם הוא 1. יש 100 בעלי מניות ועלות השיחה לרשות ני"ע היא 2. האם מישהו מהם יתקשר וימנע נזק של 100 בעלות של 2 ללא היכולת לגבות החזר על שיחתו?

    במקרה של ני"ע ניתן אולי להגיש תובענה ייצוגית וכך לטפל בנושא, אבל גם אז, יש אדישות רציונאלית.

    (תגובה יותר ארוכה מהפוסט?)

  3. יוחאי הגיב:

    כנראה שאתה צודק.

  4. arluk הגיב:

    יכול להיות שהצדק עימך. יכול להיות שגם לא. למדתי על מקרה קיטי ג'ינוביז באוניברסיטה. ישנם עוד הרבה קייס סטאדיז הקשורים לנושא אחד והוא – אחריות חברתית. שאלות על מוסר, התנהגות חברתית ואנושית, אחריות והתערבות תמיד יהיו נתונים לפרשנות. ויכוחים אינסופיים התקיימו על ההבדל בין מוסר יחסי לאבסולוטי, ללא הכרעה לכאן או לכאן.
    הנקודה היא לא באם היה צריך לעצור או לא. על זה אפשר להתווכח. אני רק רוצה להזכיר את אותו מקרה בו עצר מישהו להושיט עזרה בכביש 6 ונהרג בעצמו. במקרה הנ"ל המכוניות אפילו לא האטו, שלא לדבר על לעצור. מה שנובע מתוך הסרט הוא בסך הכל ביטוי קיצוני לאדישות, אטימות וקהות החושים שבה אנחנו חיים כיום. ולא רק בכביש. זה מתחיל ביחס כלפי תושבי הצפון, ממשיך דרך העניים/נכים/זקנים, עובר דרך הסטודנטים ונגמר בניצולי השואה. הכל חלק מריקבון אחד גדול. ריקבון ענק שמיוצג ע"י דקה וחצי בצומת אזור.

  5. חגי הלמן הגיב:

    מאחר שהזכרת כמה פעמים התקשרות למשטרה, אני אציין ש-15 אזרחים טובים דיווחו על הנפגע למד"א. לפי ערוץ 10, "רק" 15. גם זו השמצה של הנהג הישראלי: אם היו 50 אזרחים חוסמים את קווי החירום של מד"א, היה יותר טוב?

    בהינתן זה שכל הנהגים ידעו על כמות הנהגים העוברים בצומת, זה אחוז מצויין: אם רק אחוז זה ידווח על אירועים לרשויות לא יהיה עומס על הקווים, אך לעולם לא יקרה מצב שבו איש לא ידווח על אירוע.

    החלק הראשון של התגובה הזאת הוא מחזור של תגובה שהשארתי אצל סטארטר. גם שם הדיון הוא בדיוק באותו נושא.

  6. נדב הגיב:

    לרמן – הפעם חצית את הגבולות.
    אני מתבייש שמישהו מנסה להצדיק התנהגות כזו בכל מיני התנסחויות אקדמאיות שנשמעות מרשימות.
    בושה.

  7. שרון הגיב:

    נדב – אני אשאל באמת בכנות, ועל משהו הרבה יותר פשוט מזה, שבוודאי יוציא אותי עכשיו קרה ורעת לב:
    אתה הולך בתל אביב או באיזו עיר גדולה שלא תהיה (אני מניחה שאפילו אתה מגיע מהקיבוץ המרוחק לעיר אחת לכמה זמן) – האם אתה באמת עוצר ומסתכל על הקבצנים ברחוב, תוהה בצער ובחמלה אין-קץ כיצד תוכל לעזור לכל אחת ואחד מהם, נותן להם שקל או שניים כשהם מבקשים, או שאתה ממשיך ללכת. עוד הומלס. הם בטח משקרים כולם ממילא. כבר נהיינו עיוורים לכל כך הרבה דברים הרבה יותר קטנים ממישהו שמדמם למוות על הכביש או המדרכה.
    (טוב, אולי אתה דוגמה מחורבנת לזה פשוט כי אתה קצת פחות עירוני מרובנו, ולכן אולי גם קצת פחות ציני מרובנו)

    (לעיון נוסף: Neverwhere – בלתי אקדמי בעליל, אבל מומלץ בחום בהקשר האנושי והספרותי וגם לכל מי שאוהב את לונדון)

  8. לרמן הגיב:

    נדב, אני חושב שמה שנראה בוידאו הוא התנהגות אנושית נורמלית. בעולם המודרני אנשים מפתחים קליפה קשה על-מנת להתמודד עם ההסחות והלחצים ומגיעים למצב של "לא רואים ממטר". אחרת קשה מאוד לתפקד (אם כל היום היית צריך לחשוב על מעשי הזוועה שמתרחשים כל שנייה בעולמנו או לחילופין להתרכז בכל שלט חוצות או אדם שעובר מולך ברחוב, לא היית מספיק לחיות בכלל). חוצמזה, את הגבולות חציתי מזמן.

    ארלוק, בספר המופתי שלו, גלדוול גם מרחיב על ניסוי בו בועידה דתית בדקו את עניין "השומרוני הטוב". על מסלול ההליכה של הנבדקים שמו פצוע. כאשר אנשי הדת נתקלו בו הם עזרו לו באחוזים גבוהים. כאשר לפני היציאה שלהם למעבר אמרו להם שהם מאחרים הם עצרו לעזור לפצוע רק בעשרה אחוזים מהמקרים. אלה בני-אדם, וזה אופיים האוניברסלי. אני לא קושר את זה לעניין הישראלי של הזנחת ניצולי השואה. זה קשור לבירוקרטיה הישראלית.

  9. נמרוד הגיב:

    כנראה כשאנחנו יוצאים מגבולות העיר, לרמן, נעלמת ההסכמה ביננו. אני חולק עליך במקרה זה. להתחבא מאחורי הטיעון של -זוהי ההתנהגות האנושית ואין מה לעשות- לא מקובלת עלי, מה עוד שמראי המקום שהבאת לא מתיישבים עם טענה זו. בעולם האתיקה והאחריות החברתית נתפס מקרה קיטי ג'נוביז (הידוע יותר בשמו The Kew Gardens Case) כאירוע שאחריו נוסחו כללי התנהגות אתית (ברמה פילוסופית בלבד) בכל מקרה בו דרושה עזרה. לטענת אותם חוקרים חובה על האזרח להגיש עזרה בו מתקיימים תנאים מסויימים כגון: עזרתו תתרום לשיפור המצב, האירוע קריטי, עזרתו נגישה וכיו"ב. אם נבחן את מקרה האופנוען על פי קיטי ג'נוביז, אזי, חובה היה על הנהגים לעצור ולהגיש עזרה. כמובן שאפשר לבחון את המקרה על פי מחקרים אחרי ולהגיע למסקנות אחרות. אתה לא יודע אם הנהגים איחרו לאיזה שהוא מקום או אם הם מיהרו באופן מיוחד. מהתמונות נראה שהם סתם נסעו ליד.
    מה שאני אומר זה, שברמה המחקרית, כל אחד יכול לפרש את המקרה כראות עיניו ולהביא את המחקר שיתמוך בדעתו. הכל נכון. כן אופי אוניברסלי, לא אופי אוניברסלי- אדם שכב מת בכביש ואף אחד לא ניגש. קודם כל, זה עצוב. אח"כ זה מטריד. מטריד, כי בלי שום קשר לבירוקרטיה זו או אחרת, התופעה של אי ראיית מצוקה פשתה בכל תחומי החיים במדינה. ההבדל בין אדם מת בכביש שאף אחד לא ניגש אליו לבית אנשים שיושבים במקלטים מוזנחים, תחת מטח טילים ואף אחד לא חושב אפילו לעזור להם, הוא מאוד דק בעיני, אם בכלל הוא קיים. אתה רוצה להגיד -ככה אנחנו, זה מה יש- תפדאל. אני לא.

  10. לרמן הגיב:

    נמרוד, אני חושב שדי הרבה עמותות עזרו לאנשים במקלטים במהלך המלחמה. מי שלא עזר הייתה מדינת ישראל (וכמובן שעל זה בלבד אולמרט צריך ללכת). לגבי עצירה בכביש – נראה לי מאוד מסוכן לעצור עם הרכב באמצע צומת סואן ולהישאר לעמוד ליד הגופה.

  11. נויף הגיב:

    אני לא אשכח סרט הדרכה שראיתי פעם בטלוויזיה בנושא תקיפת נשים. הסבירו שם (ע"פ ניסוי שערכו) שאם תברחי ממישהו שרודף אחריך ותצרחי: "אונס", אנשים יסגרו חלונות ודלתות ויניחו שמישהו כבר יעזור. במקום זה עדיף שתצעקי: "שריפה" – אז אנשים פותחים חלונות, מבררים מה קורה, מתקשרים מיוזמתם למכבי האש, בגלל שזה משהו שעלול לפגוע בהם או ברכושם.
    אני חושב שראיתי את זה בערך לפני 20 שנה וזה פשוט חרוט לי במוח.

  12. לרמן הגיב:

    נויף, הסרט שאתה מתאר חרוט גם אצלי.
    יהונתן, באמת נראה לי שזה יותר ארוך מהפוסט עצמו. איך מבחינה משפטית אתה מכריח אנשים לעצור אני לא יודע, ואם הם לא עוצרים, אז תיקח את כולם לחקירה? אם כבר מדברים על משהו שמפריע לי מאוד בהתנהגות ישראלית בהקשר זה הוא היחס לרכבי חירום בכביש. בפורטלנד, כאשר עובר רכב חירום עם סירנה כולם עוצרים בנתיב הימני בשני הכיוונים (!) ורכב החירום עובר מהר. פה בארץ כולם ממשיכים לנסוע ועושים טובה לאמבולנס ואחרי זה נדבקים לו לתחת.
    שרון, אחלה דוגמה לקשיות הלב שלנו.

  13. נדב הגיב:

    שרון – תסלחי אבל בגלל אנשים כמוך המדינה שלנו נראית כמו שהיא נראית.
    לידיעתך הינני תל אביבי וגדלתי בגבעתיים ככה שאני משוכנע שאני עירוני לא פחות ממך.
    (תני לי לנחש שאת איזה צפונבונית פלצנית וממורמרת).
    בגלל אנשים כמוך אתה יכול ללכת ברחוב ולהתפגר ואף אחד לא ישים לב.

    עצוב שיש במדינת ישראל אנשים כמוך.
    עצוב מאוד.

  14. לרמן הגיב:

    שרון, זה הכל בגללך. גם המלחמה, גם הזנחת הניצולים, גם תאונות הדרכים. הכל. גם הלחות בקיץ. גם עמיר פרץ, ביבי נתניהו, אולמרט ואהוד ברק, כולם בגללך. גם עזמי בשארה, גם הוא בגללך. טוב, אולי גם קצת בגללי (אני מניח שגם אני נמנה על אנשים כמוך).

  15. שרון הגיב:

    נדב – סליחה. סליחה. סליחה על שהעזתי לטעות ולחשוב שאתה בחור אחר בשם נדב שהוא קיבוצניק נחמד. (וסליחה בעיקר לנדב השני)

    הוא בחור נחמד, בניגוד אליך, שהצדקנות אוכלת בו ברמה כזו שהוא לא מסוגל להודות בפני עצמו, לא כל שכן בפני האינטרנט כולו, שגם הוא, בדומה לכולנו (וגם אליי), בן אדם, שעם כל החמלה והרצון הטוב לעזור לזולתנו, מוצא את עצמו בשלב זה או אחר עובר דה-סנסיטיזציה כלשהי כלפי כל הסבל הזה שסביבנו. אי אפשר לעזור לכולם. אי אפשר להציל את כולם. אי אפשר לתת אמון בכולם.

    אם אתה באמת הולך ברחוב דיזינגוף, ובניגוד אליי (כלבתא צפונבונית פלצנית וממורמרת שכמותי), שבעיקר נאנחת לעצמה מרוב צער על שזה מצבנו העגום, ומשתדלת להדחיק, כי אחרת הדכאון הקיומי שלי יהפוך לבלתי נסבל – נותן שקל לכל קבצן ששרוע על הרצפה ולצדו ספר תהילים, ולכל פאנקיסט בכיכר שרק צריך שקל כדי להגיע לבאר שבע, הרי שאתה אדם טוב (שלא לומר – עשיר) ממני בהרבה. ואתה גם שקרן.

  16. נתאי הגיב:

    לתת שקל לקבצן לא הופך אותך לאדם טוב, אלא לדביל, שברוב המקרים מממן לו את צריכת האלכוהול והסמים.

    אם מרחמים על קבצן אפשר לעשות מה שלימדה אותי בחורה שהלכתי איתה ברחוב באוקראינה – לסור לקיוסק הקרוב ולקנות לו משהו לאכול.

    זה לא ממש ישנה את המצב שלו, כי הבעיות של דרי רחוב עמוקות ומורכבות בדרך כלל.

    זו הבעיה עם צדקה, שלא מחליפה צדק – אתה לא באמת יודע לאן הכסף שלך הולך. זו הסיבה גם שאני לא תורם כסף לעמותות – אני לא רוצה למממן את הרכב של המנכ"ל. זמן וידע, בניגוד לכך אני תמיד שמח לתרום (במגבלות שלי).

    המקרה בצומת הוא אחר לגמרי. מבלי להכנס לשאלה האופרטיבית – האם באמת היה חכם לעצור מייד ולקפוץ החוצה מהמכונית – ואני לא בטוח בכך – הרי שמדובר באדם נורמטיבי לחלוטין, שלא צריך שום עזרה בדרך כלל, אלא נמצא במצוקה חמורה, רגעית, ובלתי צפויה. ולכן לעזרה יש ערך רב.

  17. נדב הגיב:

    לרמן & שרון –
    כל טוב לכם בבלוג השרוט והמעוות הזה.
    אין בעיה- תמשיכו בציניות המתנשאת שלכם לרדת עליי ועל כל דבר במדינה שלנו.
    (בייחוד שרון בעלת השפה העשירה והציניות הציורית . התרשמתי מאוד – פגשתי כ"כ הרבה שרוניות כאלה בחיי)
    ואגב שרון – מעבר לכל ספק את צפונבונית מרירה (אולי לא פלצנית אבל רווקה יש להניח … )

  18. BoR|S הגיב:

    לפי הכתוב בספר התאוריה:

    נהג העובר במקום בו התרחשה תאונה עם נפגעים חובה עליו:
    – לעצור, ולהגיש עזרה ראשונה במידה והוכשר לשם כך וככל שביכולתו להגיש.
    – למנוע מן הנפגע כל נזק נוסף (בעיקר מתנועת כלי רכב אחרים).
    – לדאוג להזעקת שרותי הצלה מקצועיים, ולהמתין ליד הנפגע עד הגעת שרותי ההצלה.

    על פניו נראה שהאנשים שלא עצרו, עברו על החוק.

  19. שרון הגיב:

    נדב – נפלא בעיניי איך זה שבסופו של דבר, גם אדם נאור ומוסרי להפליא שכמותך חושף את פרצופו האמיתי… קודם בוכה שמתנשאים עליו (מה קרה? השתמשתי במלים גדולות שאתה לא מבין?), ואז מוכיח, באמצעות מכת המחץ הניצחת בכל דיון שבו משתתפת אישה, שהוא עוד שוביניסט פתטי עלוב.

    וכי לו הייתי גבר האם מצבי המשפחתי היה עניין כלשהו? ספק.
    אלא שברגע שאשה מביעה דעות, זה לפתע לגיטימי. עלוב. באמת עלוב.

    [הצעה לחוק גודווין 3?]

  20. almost30 הגיב:

    אמנם אני האחרון שלא ראה את הקטע המדובר אבל יש לי מה להגיד(כרגיל… )
    לרמן- מסכים שהתקשורת מסיטה ומעוותת כמעט כל אייטם, אבל במקרה הייתי קצת יותר שמח אם היה נוצר פקק בעקבות התאונה, ואמנם רוב העוברים במקום לא מוסמכים ולא ממש יודעים איך לעזור אבל להתקשר לשירותי הצלה לא דורש הסמכה מיוחדת. אגב- אני כן מתקשר לגבי רמזור וכו'(בהזדמנות אחרת נפרט על מלחמותי עם עיריית ירושלים המחורבנת).

    שרון- גם אני בד"כ לא נותן נדבה לקבצן, ואי אפשר לעזור לכולם, אבל יש מצבים יוצאים מן הכלל, לדעתי.
    נדב-בד"כ מי שצועק(ואתה בהחלט מהצועקים), צועק בשביל להשקיט את המצפון שלך עצמך, אתה כנראה גם לא היית עוצר…ועוד משהו – לא כל מקבץ בתי אבות הוא עיר!(ראה ערך גבעתיים).

  21. אראלי הגיב:

    לפני איזה חודשיים נסעתי ביום שישי בערב לת"א (מירושלים).
    אחרי הסיבוב של שורש, באמצע הכביש, היה רכב הפוך עם הגלגלים עוד מסתובבים.
    עצרתי אחרי 50 מטר, כבר הספיקו להוציא את הגברת מהאוטו. האוטו השמיע את הצפצוף הזה שאומר שמישהו שכח לכבות את האורות, ולמרות שהוא היה על הגב, הוא נראה במצב סביר.
    עוד יותר בסדר ממנו, נראה הנהגת, מבוהלת בטרואמה, אבל ללא שברים פתוחים או פציעות מדממות, שכבה על הכביש ליד האוטו, עשרה אנשים סביבה.
    הבאתי לה את הפליז שלי. לבשתי את האפודה הזוהרת, מישהי דיברה איתה כל זמן, שאלה אותה פרטים. הרגשתי אפילו לרגע מיותר.
    נשארתי שם בערך 20 דקות. עד שהאמבולנס(ים) פינו אותה.
    לקחתי את הפליז חזרה כשהם הגיעו ושמו עליה את שמיכת הסקביאס.

    לא צריך להיות חובש בשביל לתת סיוע.
    מישהו לא למד בצבא הנשמה? איך לשים חוסם-עורקים?
    אני לא יודע מה עובר לאנשים האלה בראש.
    מישהו שוכב על הכביש זה לא טרמפיסט שלא רוצים לקחת'תו.

  22. לרמן הגיב:

    בוריס, ברור שהיו צריכים לחסום את הכביש ולבדוק מה קרה. זה פשוט לא טבעי, וגם אם זה רשום בספר התיאוריה זה לא פותר את זה. רשום גם בתיאוריה שעל הנהגים לנהוג באדיבות ודרך ארץ. אני ממליץ לכם להתעמק בהסבר של אפקט "הצופה מהצד" , שמביא עוד מספר דוגמאות ומשתמש במינוחים הפסיכולוגיים להסביר למה אף אחד (כמעט) לא עוצר, במיוחד ככל שהאזור סואן יותר.

    כמעט 30, אני מחכה לפוסטים על עיריית ירושלים.

    אראלי, מעניין לדעת כמה מכוניות עברו באזור התאונה בכלל, וכמה מתוכן עצרו. חוצמזה, אני לא למדתי איך לשים חוסם עורקים.

  23. חגי הלמן הגיב:

    שרון, מהו חוק גודווין 2? ולמה אני תמיד האחרון שמספרים לו כל דבר?

  24. שרון הגיב:

    יהונתן שקל פעם לנסח את חוק גודווין 2 ביחס לאנשים שדוחפים אזכורים מיותרים של המטריקס לכל דיון. :mrgreen:

    (לא זוכרת מה הוא עשה עם זה בסוף)

  25. נאוה הגיב:

    מדינה של אנטישמים..

  26. הדר הגיב:

    עברתי במקום והייתי עוצר רק שהייתי בדרך להרצאה בפילוסופיה של מהות החיים, ואי אפשר להפסיד, המרצה לא מתחשב.

  27. חגי הלמן הגיב:

    אה. ב"אייל" ניסתה פעם ברקת להגדיר חוק גודווין בנוגע לאזכורם של קופי בונובו.

    עוד מועמדים?

  28. יהונתן הגיב:

    שרון, הנה זה כאן (לא פורסם בגלל הסוף)
    הצעה לחוק גודווין (2, לחלופין, חוק קלינגר):
    1. כל מי שמשווה תהליך כלשהו למטריקס הגיע לקצה היכולת הפילוסופית שלו וראוי שיפסיק;
    2. כל מי שמשווה תהליך כלשהו למטריקס ככל הנראה יחטא ויפספס את המשמעות הפילוסופית ה(לא) עמוקה שלו.

    גיא בכור, "החיים במטריקס", 17.04.2007

    "המטריקס הוא תוכנה שבה המציאות הפוכה למציאות המדומיינת בה אנו חיים, אך אצלנו הדבר משוכלל מן הסרט. שם מכונות חיצוניות הן המפעילות את תוכנת ההיפוך, המטריקס. אצלנו הדבר מתוחכם הרבה יותר. אנו מפעילים את מכונת ההזיות במו ידינו. עלינו אפילו על ההזייה המצולמת על ההזייה המדומיינת של עולם המציאות.

    ממה נובע הדבר? מאי הכרה בסיסית של העולם הערבי. אנחנו בזים לעולם הערבי, למנהיגיו, למינהגיו, ולתרבותו. אנחנו רוצים שקט מן המזרח כדי לפנות אל המערב. אנו רוצים להתנער ממנו. להתחבר לאירופה. להתנתק." ()

    החצי השני של דבריו של בכור נכון מאוד, אנחנו לא רוצים להיות חלק מהעולם הערבי; אבל האם במטריקס באמת המציאות הפוכה למציאות שבה אנו חיים (והאם במטריקס המציאות היתה מדומיינת?) המציאות במטריקס היא לא הפוכה, היא שונה. המשמעות של מציאות הפוכה היא בלתי ניתנת להבנה, היא מציאות שבה טוב==רע, מציאות שבה קיים==לא קיים ומציאות שבה יש==אין. במציאות כזו הלוגיקה מתהפכת וגם כל כוחות הפיזיקה; זו לא המציאות שקיימת במטריקס.

    יואב בן דב, "המציאות כמשחק: אקזיסטנז":

    "היפוך התפקידים של הסרט מאטריקס בין המציאות המוכרת לנו לבין מציאות המכונות העתידניות אינו מבטל את עצם ההבחנה הבסיסית בין מציאות ואשליה. ההבחנה הזו נשארת עדיין בתוף, ומכיוון שהיא זו שמשמת כבסיס רעיוני וערכי לסרט, אפשר אף לומר שהסרט מאטריקס מחזק ומבסס אותה. למעשה, אפשר לראות את המעבר בין רמות המציאות השונות של המאטריקס כמשהו קרוב לרוח התפיסה הריאליסטית של אפלטון שגם היא מבוססת על הרעיון של מציאות אמיתית אחת ויחידה, למרות שזו אני המציאות המוכרת לנו בדרך כלל. ()

    (מאמרו של בן-דב התעסק בסרט אקזיסטנז של דיוויד קרוננברג). כמובן שהנסיון להשליך את הרעיון של המטריקס על המציאות הוא מיותר. המחשבה הפילוסופית של Brains In a Vat עמוקה ובת שנים רבות, המטריקס לא היה הסרט הראשון ששאל האם אנו רואים את המציאות כמו שהיא ולא יהיה האחרון. מטריקס, הרי, לא היה יותר מסרט אקשן מלא פעלולים וחסר כל משמעות פילוסופית, וכל נסיון לרתום אותו להנצחת רעיון פילוסופי דרושה על מנת להפוך את אותו הרעיון לפופולרי יותר.

    ואז בא סלבוי ז'יז'ק והרס לי את התיאוריה…

  29. אראלי הגיב:

    לרמן,
    אולי כדאי שתדע לשים חוסם עורקים. בסך הכל זה לא נעים לראות דם משפריץ. אני מאחל לך ולכל עם ישראל (ולישראלים שלא מרגישים חלק מעם ישראל, ולכאלה לא עשו צבא או תיכון) שלא יזדקקו למידע הזה, אבל שווה לדעת.

    מספיק שרכב אחד או שניים יעצרו, בשביל שבאמת השאר יוכלו לנסוע ולהרגיש טוב עם עצמם. לא צריך 15 איש. בדרך כלל אנשים עם הכשרה רפואית עוצרים יותר מאנשים רגילים, אבל בהרבה מקרים לא צריך להיות רופא כדי להציל חיים. אנשים יכולים למות מחנק כשהם מתעלפים, לא צריך חלק גוף מפורקים בשביל למות בתאונת דרכים.

  30. לרמן הגיב:

    יהונתן, תודה על הלינקים. לא יצא לי לראות את אקסיסטנס. בכל מקרה, כשאני מגיע לקוביה שלי בעבודה, יש לי מין מתקן בכסא שמתחבר לי לתחת כשאני מתיישב ומזין לי נתונים. אופס, נראה לי שעברתי על חוק קלינגר…

    אראלי, תודה גם לך. זכרתי משהו בסגנון עם הח.ע. על המצח.

  31. ברק הגיב:

    מר לרמן,

    זו הייתה יכולה להיות תגובה ארוכה אבל אין לי חשק לפרט. אני אתן את רוח הדברים שאני מאמין בהם.

    קורט וונגוט זצ\

  32. ברק הגיב:

    מר לרמן,
    זו הייתה תגובה טובה שהמנוע של בלוגלי הרס. אני אנסה שוב.

    זו הייתה יכולה להיות תגובה ארוכה אבל אין לי חשק לפרט. אני אתן את רוח הדברים שאני מאמין בהם.
    קורט וונגוט זצ"ל אמר "תמיד סמכתי על טוב ליבם של זרים". הוא צדק. את עבדך הנאמן הצילו (במרכאות וגם לא במרכאות) מספר פעמים זרים גמורים, כאלו שלא הכירו אותי, לא ראו אותי קודם ואפילו לא נפגשתי איתם גם אח"כ (והם גם לא ציפו). עם חלקם לא הייתה לי אפילו שפה משותפת, כלומר לא יכולתי לדבר איתם. "תמיד סמכתי על טוב ליבם של זרים". אני חושב שזה חלק מבסיס המוסר של החברה האנושית. אם אפשר לעזור לאחר- אין שום סיבה לא לעשות כך(אני מניח שיש עניין של נטילת סיכון עצמי כזה או אחר בכל פעולה אבל במקרה הנתון באמת הסיכון לא גדול במיוחד וגם לא הפעולה) . אי הגשת עזרה היא התדרדרות מוסרית. אם תשאל אותי, גם אני "תמיד סמכתי על טוב ליבם של זרים".

    שרון, לגבי הקבצנים בדיזנגוף. האם אני נותן שקל לקבצן בכל פעם שאני עובר שם? לא. האם אני אף פעם לא נותן שקל לקבצן שאני עובר שם? לא. כשאני עובר שם אני מנסה להמלט מהקבצנים. אני רואה אותם טוב מאוד. אני יודע שהם שם. למה אני נמלט מהם? כי אני מתבייש! אני מתבייש בעצמי שאני לא יכול לעזור להם, אני מתבייש בחברה שלנו שלא יכולה לעזור להם, אני מתבייש כי לראות בן אדם שוכב שעות על גבי שעות עם הפרצוף ברצפה והיד מושטת קדימה לקבל נדבה זה מבייש אותי כבן אדם, כי מי ששוכב שם למטה הוא אדם בדיוק כמוני. אז אני רואה אותם. ואני מנסה לשכוח. ולא להסתכל. אבל לא, לא נהייתי עיוור. אולי זאת את שהתעוורת, אבל זה לא אני.

  33. שרון הגיב:

    ברק – אנא ממך, לפני שאתה מכניס לי מילים לפה, מוטב שתקרא שוב את מה שאמרתי.
    יותר קל לנו "לא לראות" את המצב האנושי העגום הזה (שלהם, שלנו כחברה וכפרטים) מאשר לראות את הדברים כמות שהם.

  34. דרור שניר הגיב:

    "I rather laugh with the sinners than cry with the saints… the sinners are much more fun"
    (Billy Joel)

  35. עדי הגיב:

    ראשית כבר יודעים בוודאות שרכבים עצרו פשוט אחרי הצומת (וטוב שכך) כך שהמצלמה לא קלטה זאת (כולל נהג מערבל הבטון שהזעיק עזרה ועזר בניתוב התנועה)
    שנית בתור מישהי שעברה אי אילו תאונות (קטע כזה של טוסטוסיונרים..) תמיד עוזרים לך (אפילו כשאתה כבר ממש מעדיף שיעזבו אותך ויתנו לך להמשיך בדרכך)
    צר לי לסתור את כל הכותבים לעיל אבל בקטע הזה אין כמו ישראלים, מעדיפה לעשות תאונה בארץ ולא ב"אמריקה" או כל מדינה אחרת!

  36. פינגבאק: מה אני מנסה לעשות פה? | עוד בלוג תל-אביבי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s