…"מעולם לא היה מצבנו כל כך קרוב למצבתנו"…

(פוסט אורח מאת גת, יקירת הבלוג)

אני מניחה שהמשפט הזה נכון באופן כללי להרבה מקומות בישראל ולאו דווקא לאזור שבו ביקרתי לאחרונה. אבל את השלט הזה ספציפית ראיתי בדרכי לאנדרטה כלשהי באזור שניתן להגדירו כחם, אפילו חם מאוד לאחרונה, התושבים אף טוענים שהוא חם כבר שבע שנים.

אכן יום הזוי עבר על כוחותינו. אשתדל לא להסגיר יותר מדי פרטים מזהים כדי לא להירדף על ידי מיני גורמים עוינים יותר או פחות. הפוסט הזה אינו נועד לעצבן אלא רק לתאר מציאות שהיא אחרת לחלוטין מזו שאנו חווים פה בתל אביב ובגרורותיה… אך בעיקר בתל אביב.

עיירת פיתוח, דיי באמצע שום מקום אשר לצורך העניין נקרא לה "סמטאות". העיירה במצב לא נעים בלשון המעטה, כמעט בכול יום יש נפילות "מקסים". ה"מקסים" נוטעים אימה בתושבי העיירה והמצב נכון להיום הוא שכרבע מהתושבים ברחו. מעצם היות העיירה עיירת פיתוח נקודת הפתיחה שלה לא הייתה מזהירה במיוחד, ועכשיו עם המקסים המצב אף התדרדר. אין תעסוקה, יש פחד, והרגשה של חוסר אונים. לשמחת התושבים יש מי שדואג, אחיהם התל-אביבים, הירושלמים, החיפנים ועוד (לשמחתם גם יש את זה שביטל את העסקה עם טיב טעם לפני יומיים – הוא כבר ידאג להם, כי הממשלה כנראה שלא). המצב כל כך אבסורדי עד שהעיירה הפכה לאטרקציה בקרב תיירים שפוקדים אותה על בסיס יום יומי. הסנדק (שהוא גם ראש העיירה) ועוזריו שמחים על ביקורים אלו ואף מעודדים אותם. 

  [audio:http://minorcrisis.net/files/godfathershort%5B1%5D.mp3%5D

ללשכת הסנדק הגעתי כשאני מלווה קבוצה של תיירים מארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות. הם מרגישים שהם כל יכולים (אחרי הכול סופרמן אשכרה נולד שם) והם אוהבים להגיע לעיירות כמו סמטאות ולהרגיש שאם יחתמו על איזה צ'ק שמן הם באמת יוכלו לעצור את המקסים. בפאתוס רב וברשמיות הכניסו אותנו ללשכת הסנדק. כאחת שביקרה בכמה לשכות ברחבי הארץ, לא היה ניתן לדעת שאנו נמצאים בעיירת פיתוח! המקום היה מצוחצח, ומרוהט למשעי.  

בקיצור, לאחר התמקמות ובאיחור אופנתי נפתחה הדלת… לא סתם הסנדק מכונה הסנדק, באותו הרגע התחילה להתנגן בראשי המנגינה מהסרט (בבירור שנעשה מאוחר יותר עם שאר המשתתפים נודע לי שגם להם המוזיקה הזו התנגנה בראש…). הסנדק נראה טוב לגילו, הוא משכיל ורהוט אך מזרה אימה. אף אחד לא העז לפצות את פיו – גם כאשר הגיע שלב השאלות והתשובות. משנתו של הסנדק סדורה, והוא יודע איך להגיע לליבם של המבקרים מחו"ל לספר להם מעשייה על אודות הטרור ומדוע ה"עז" היא עיר של טרור ושהפתרון היחיד הוא להרוג את כולם, כולל את הדורות הבאים וגם את אלו שאחריהם. לאחר נאום חוצב להבות שהמם את חברינו הגולים התנהל איזשהו דיון. בשלב זה הייתי מעורפלת מדי ובהלם מדי כדי להבין מה בדיוק הלך שם, וכל אותה העת המוזיקה הזו מתנגנת לי בראש. יצאנו את הלשכה (ספוגים בעשן סיגריות – כי הסנדק היה חייב להדליק אחת באמצע) חשבתי שלבטח האורחים שמעו את שנאמר אך בתוך תוכם הם יודעים את האמת. כשניגשתי לשאול מה הם חושבים הם אמרו שהסנדק צודק, שאין עתיד ושצריך לחסל את העז! גל של חום הציף אותי רק מהמחשבה שפסיכולוגיה בגרוש, הפחדה והרתעה פשוט פעלו בעצמה כזו על האנשים שלרוב הייתי מחשיבה כברי שכל וכמובילים חברתיים בחוגים שבהם הם פועלים.

פוסט זה פורסם בקטגוריה ביקורת, גיאו-פוליטי, מחוץ לעיר, פוסט אורח. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

0 תגובות על …"מעולם לא היה מצבנו כל כך קרוב למצבתנו"…

  1. jack הגיב:

    אולי הוא הציע להם הצעה שאי אפשר לסרב לה.

  2. לרמן הגיב:

    מה שנקרא "A Mafia offer".

  3. פינגבאק: עוד בלוג תל-אביבי

להגיב על לרמן לבטל

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s