לפני שנתיים, בימים בהם עוד הייתי פעיל פוליטית, יצאתי לסיור בגוש-קטיף במסגרתה של מועצת אגודת הסטודנטים של אוניברסיטת תל-אביב. הסיור התקיים בשמיני ליולי 2005, קצת יותר מחודש לפני ההתנתקות, כאשר שבוע אחר-כך גוש-קטיף נסגר לאזרחים בצו אלוף. בימים ההם הייתה אמונה שההתנתקות תעזור למדינת ישראל ולתושביה, ואני זוכר את המאבק מול המתנחלים על שלטון החוק, שנראה מאוד צודק בזמנו וחלוקת סרטים כחולים-לבנים כמענה לכתומים. בימים ההם כמות התקשורת בגוש-קטיף וברצועה הייתה עצומה וכל נוד קיבל סיקור בינלאומי. היום, הרבה אחרי ההתנתקות, הדברים נראים קצת אחרת (מישהו אמר קסאמים?) בכל מקרה, אני מתכבד להביא בפניכם את הרשמים שהעליתי על הכתב אחרי הסיור בגוש-קטיף לפני שנתיים בדיוק…

ביום ששי האחרון בשעת בוקר מוקדמת מאוד, (6:00, ליתר דיוק), ולאחר שעתיים של שינה בלבד, מצאתי את עצמי בדרך לסיור בגוש קטיף עם עוד מאה סטודנטים מאוניברסיטת תל-אביב. לקראת השעה תשע בבוקר הגענו לכפר דרום, בואך דיר-אל-בלח, ונכנסנו למוזיאון "האדמה והארץ" (או אולי זה היה, "התורה והארץ", לא בטוח), שם קיבלנו סרט תעמולה כתום באורך 5 דקות. 

לאחר מכן, המשכנו ליישוב נצר חזני, שם סיפרה לנו את סיפורה גיורת, חוזרת בתשובה, אשר מצאה את האור לאחר מלחמת האזרחים שחוותה בקרואטיה וכיום היא מתנחלת כתומה לכל דבר. מה שהבנתי ממנה, והמשיך להתחוור לי לאורך שאר היום, הוא שאנשי גוש קטיף לא יוותרו. יש שם אנשים שגרים בגוש 30 שנה, ונולדו להם ילדים ונכדים בגוש. הם לא מתכוונים להתפנות בשקט, כמו שעשו רובם המוחלט של תושבי ימית. תוסיפו לשהות שלנו בנצר חזני, מפגש לא ברור עם אפי איתם המשיחי-משהו והתבוננות מקרוב בשרידי נפילת פצמ"ר ומכאן העסק רק המשיך להידרדר. בהמשך היום ביקרנו במשתלה בעצמונה, עברנו בנוה-דקלים ובמתנ"ס שלו (כולל קיר-ימית), צפינו במלון "מעוז הים" הידוע לשימצה ואף עברנו בשכונת המואסי ובבית הלינץ'. 

אחד מהרגעים היותר חדים בביקור היה ברפיח-ים, יישוב בעל אופי חילוני בגוש קטיף שבו שוחחנו עם הרבש"ץ של היישוב בעודנו עומדים על אחת הדיונות ומשקיפים על האזור (אין, הים והחול בגוש-קטיף באמת לתפארת).לאחר זמן קצר שבו טיפטף הרבש"ץ את הסיסמאות שלא ניתן להוציא את היהודים מעזה בגלל הביטחון, וכן,שהם לא ייתנו לממשלה לפרק את הקהילה שלהם (בהחלט טיעון רב רושם ואמיתי), הלכתי לי לנוח בצל עם מאבטחי הסיור.  

בעודי נח בצל מבנה חצי גמור, הגיע צלם של איי.פי לברר מהי ההתקהלות, אך משהוסבר לו שמדובר בכמה שמאלנים (היו גם ימנים) תל-אביביים המשיך לדרכו. ללא ספק, הנוכחות של התקשורת בגוש מורגשת. אחד ממאבטחי הסיור (שמנמן במידה), אמר לי כמה הוא היה שמח לשבת על אחד משני השמאלנים הקיצוניים אצלו באוטובוס, ושיש לנו בעייה שאנחנו דמוקרטיים ולא יכולים פשוט להיכנס בערבים בלי לדפוק חשבון. חייכתי, הנהנתי, וחשבתי שבכל זאת ההתנתקות חייבת לקרות. 

בהמשך הסיור שמחנו לשמוע שהמתנחלים מכנים את הקראווילות בשם המעודד "חראווילות", ושהם דואגים לפועלים הפלסטינאים שלהם (כ-5,000) שיישארו מחוסרי עבודה לאחר פינוי המתנחלים. ללא ספק, אחד הטיעונים היותר רציניים ואמינים שנתקלתי בהם בהתנגדות להתנתקות. למדנו גם על דרכו של השב"כ להתמודדות עם קיצונים (משהו הקרוי בשם "מלכודת החרא" ) וביקרנו במטע של בצלי אמריליס, אשר הינם בצלים המיועדים לייצוא לארה"ב ושהפרח שלהם יוצא בדיוק בכריסטמס. בעל משתלה יהודי, 20 פועלים ערביים ושוק אמריקאי-נוצרי לגידול שמקורו בגוש-קטיף. תענוג.

מעבר לציניות המשתמעת, בהחלט מדובר באנשים רציניים, בעלי משפחות שלא רוצים לעזוב את ביתם. הם טוענים שממשלת המערך באמצע שנות ה-70 הקימה את גוש-קטיף כדי להקטין את הטרור מרצועת עזה.

לסיום היום, עם הגיעי חזרה לאוניברסיטת ת"א בערך בשעה 5 בערב, שמתי לב להתקהלות במגרש החנייה של מרכז הספורט של האוניברסיטה. מסתבר שהמפגש השבועי של "מועדון החמש", הלוא הוא מועדון המכוניות הקלאסיות, מתקיים שם מדי שבוע. התחלתי לשוטט בין המכוניות ואז נערך טקס קצר, ובו קיבל ח"כ אברהם פורז (כן, פורז), מגן מהאיגוד על תרומתו לחקיקה בנוגע למיסוי מכוניות עתיקות (מיסוי מופחת לעומת מכוניות רגילות) ועוד עזרה שהוא הגיש למועדון. אברהם היה עם בנו מיכאל, והסתובבתי איתם במשך כ-20 דקות בין המכוניות מקשיב להסבריו של ח"כ פורז על המכוניות העתיקות השונות (לינקולנים, יגוארים ועוד סוכריות). זו הייתה הפעם הראשונה בה נפגשתי למעשה עם ח"כ פורז והתרשמתי שמדובר באדם ידידותי בהרבה ממה שמתואר בתקשורת (וגם מבין במכוניות קלאסיות).

לאחר שעזבתי את המקום והתחלתי ללכת לכיוון מכוניתי (פורד פוקוס 2003, ליסינג), הרהרתי כיצד במהלך פחות מ-12 שעות עברתי ממעוז של משיחיות דתית-ימנית בסגנונו של ח"כ אפי איתם בנצר חזני, לבורגנות חילונית מבית מדרשו של ח"כ אברהם פורז ברמת-אביב. קצוות הספקטרום הישראלי מעולם לא נראו רחוקים יותר, או שמא ליבו של כל איש בר-דעת ימס למראה יגואר משנת 1968 ששופצה ונצבעה אדום?