חברים יקרים, אני שמח לשתף אתכם בעובדה שבשעה טובה ולאחר ארבע שנים סיימתי סופסוף את התואר השני במנהל עסקים באוניברסיטת תל-אביב (רקנאטי). אני אשמח אם מעתה ואילך תפנו אליי בתואר החדש שלי – מאסטר (מאסטר של חרטוטים, ובכל זאת). בתור אחד שפקד את ספסלי הלימודים בבניין המרכזי ביותר בקמפוס אוניברסיטת תל-אביב בשעות הערב בימים לא אחידים (כי ככה התוכנית בנוייה), אני נאלץ להסכים עם הקולות הקוראים להפרטת בתי-הספר למנהל עסקים. במסלול שעשיתי (ושאפילו הייתי נציגו במועצת הסטודנטים, רחמנא ליצלן) ישנם מעל לאלף סטודנטים (ובכל ה-MBA בפקולטה כ-1,600 איש) והצפיפות רבה, והאיכות לא גבוהה מספיק, לצערי, גם אם יש כאלה שמשלים את עצמם.
אני עדיין לא בטוח מה "יצא" לי מהתואר מלבד כמה קשרים וניסיון פוליטי מסויים שנצבר במועצת הסטודנטים ולא ממש קשור לפקולטה לניהול. מספר התוכניות החוץ-תקציביות בפקולטה לניהול עלה פלאים בשנים האחרונות, והן משמשות בעיקר כמקור להכנסות לאוניברסיטה במסווה של עדיפות אקדמית. שכר הלימוד בתוכניות הלא ציבוריות נע בין 80,000 שקל בתוכנית האקזקיוטיב ל-180,000 שקל (ובמילים מאה ושמונים אלף ש"ח) בתוכנית של קלוג-רקנאטי. שכר הלימוד בתוכנית שאני עשיתי הוא מגוחך ועומד על 25,000 ש"ח בלבד. התוכניות החוץ-תקציביות פוגעות בתוכנית הציבורית, מכיוון שהן מקבלות עדיפות בבניית המערכת ובכיתות ומשאירות אותנו עם תוכנית ציבורית פגועה מאוד וארוכה. כמו כן, בהשוואה מול תוכניות בחו"ל, אין היום אף תוכנית ראוייה ללימודי מנהל עסקים בישראל ורבים רבים לוקחים הלוואות ונוסעים לארה"ב או לאינסיאד בצרפת ולא חוזרים, שהרי צריך להחזיר את ההלוואות האלו איכשהו.
על-מנת שבמדינת ישראל ינוהלו עסקים גדולים, ושיהיו פה הנהלות של חברות ענק, על המדינה לשאוף לכך שיהיה בתוכה לפחות בית-ספר אחד למנהל עסקים ברמת העל של העולם, ובית-הספר הזה חייב להיות פרטי ויקר (אין מודל אחר לנושא הזה שעובד). התחום של ה-MBA כולו הוא תחום מקצועי ולא מחקרי והלימודים בו מיועדים לאנשים שנמצאים כבר בתוך קריירה מסויימת ושואפים להמשיך ולטפס. אין שום מניעה שתחום זה יצא מהפיקוח על שכר הלימוד, אחרי הכל לא מדובר פה בהקניית מקצוע או תואר ראשון. ללא הפרטה של תחום לימודי מנהל העסקים עוצמתה הכלכלית של מדינת ישראל לא תמומש וגם אם עוצמה כלכלית היא לא הכל בחיים, היא עדיין חשובה מאוד למדינה, על-מנת להגדיל את תשלומי המסים בסופו של דבר ואת השירותים הניתנים לציבור הרחב.
יצא לי פוסט קפיטליסטי משהו. בשבוע הבא, אדון בשכר המינימום וכיצד בעולם קפיטליסטי קיצוני השאיפה היא שכולם ירוויחו שכר מינימום ושכבה קטנה מאוד תחיה חיי מותרות בלי לעבוד בכלל.
עוד בלוג תל אביבי 
וואוו, 1600 מנהלים פוטנציאליים בפקולטה אחת? אני מקווה שיש מספיק כפופים לכל המנהלים האלה…
קודם כל שיהיה במז"ט!
בתור בוגר MBA ואחד שמתקרא "מוסמך" כבר קרוב לשלוש שנים אני חייב לציין שיש הרבה במה שאתה אומר. נראה לי שהמרכז הבין תחומי בהרצליה חושב אותו הדבר והוא מתקדם לעבר העניין.
מזל טוב, מאסטר! 🙂
וכן. חותמת על כל מילה שלך בהקשר של הפגיעה של התוכניות החוץ-תקציביות בתוכניות הציבוריות.
(והלוואי שבתוכנית שאני לומדת בה הייתי בכלל מרגישה שאנחנו מקבלים משהו ראוי בתמורה, מלבד עוגיות וחניה)
אכן קפיטליסטי… אבל כל התוכנית הזו של MBA היא קפיטליסטית בשורשה כך שקו המחשבה שלך דווקא נשמע נכון. איזה מזל שאתה מאסטר יודה… בקרוב אצלי אם ירצה השם ואעבור את הבחינות ביהדות…
תודה!
לא כל כך מהר ,
להפריט ? באמת זה הפתרון ? זה ייתן יותר ?
אני באמת מקבל יותר כשהנמל מופרט , כשהבריאות מופרטת ?
כשהתקשורת ? כשיש מתחרים לאגד ודן ?
כעקרון – זה נכון ליצור מנגנוני תחרות , אבל האם באמת האוניברסיטה יעילה ? צריך להתעסק שם עם הסגל המנהלי שיושב על כספי הציבור , יש שם רעות חולות כאלו שניתן לטפל בהן ואז הכסף יילך למקומות ראויים בתוך האוניברסיטה , צריך לטפל במודל הפטנטים שמשאיר אוניברסיטה ענייה ופרופסורים עשירים כאשר עליהם לא נו]ל סיכון אלא רק סיכוי בניגוד לחברה פרטית. ואז אם עדיין אין כסף למסלול שסיימת זה עתה ( מברוכ ) אז לדבר על ייעול פנים – מסלולי . הרי ההארד קור של אוניברסיטה הוא ההשכלה , אחרי שעברת הכל אז תגיע אל ההשכלה , או אפילו במקביל . אבל לבוא דבר ראשון אל ההשכלה ?! אז יצרת מכללה בתוך אוניברסיטה . לא בטוח שהתוצאה יעילה או טובה.
אני חושב שצריך להשאיר אי אילו פקולטאות , אפילו יהיו למנהל עסקים ת.שני פתוחות גם לבוגרי היסטוריה, גיאוגרפיה שלא זכו ב-פיס ולא בנים או בנות של.
אחרת תוך זמן קצר תמצא את המעמד הגבוהבינוני-גבוה עושה את התארים הללו והמעמד הבינוני מדיר את רגליו מישם על רקע יוקר. ואם זה יקר אז כבר עדיף בחו'ל…
אתה כנראה לא מודע לשתי עובדות:
1. בית הספר למנהל עסקים של אוניברסיטת תל-אביב דורג לפני 11 שנים בלבד, כשעוד לא נשמעו במקומותנו הקולות הפראיים להפרטה של כל דבר, במקום השלישי בעולם (בעולם, כן? לצד בתי הספר למנהל עסקים של הארווארד וייל). כלומר שאין קשר בין איכות להפרטה.
2. ההדרדרות החלה עם הפרטת בית הספר למנהל עסקים (תכניות מיוחדות למנהלים ושאר ירקות), והזניית המקצוע על-ידי מחלקות פרטיות במכללות פרטיות. כלומר שיש קשר הפוך בין הפרטה לאיכות אקדמית.
העובדה שאתה משוכנע שהדיסציפלינה אותה למדת היא מעשית ולא מדעית, מלמדת שאכן לא ממש למדת במהלך התואר שלך, ושבית הספר למנהל עסקים של אונ' ת"א הוא כבר לא מה שהיה לפני 11 שנים. וחבל.
הפתרון הוא לא הפרטה כמובן (בית הספר למנהל עסקים של אונ' ת"א מופרט כמעט לגמרי), אלא החזרת עטרה ליושנה. ההפרטה הובילה לחנפנות לתלמידים, שימת דגש על היבטים מעשיים של הדיסציפלינה ולא על ההיבטים התיאורטיים שלה, הקלות בתנאי הקבלה והקלות בדרישות לקבלת התואר והצלחה במטלות. ככה בדיוק הופכת פקולטה שלמה לסמרטוט הרצפה של הסטודנטים.
באוניברסיטאות מובילות אחרות בעולם סטודנט לתואר שני במנהל עסקים לא יכול לעבוד במשך השנתיים בהן הוא לומד. הוא גם לא יכול לראות טלויזיה או להיפגש עם חברים באמצע השבוע. סטודנט באוניברסיטה שמכבדת את עצמה מקדיש את עצמו אך ורק ללימודים, הוא חייב לקרוא ולהגיש מטלות שבועיות ששקולות לעבודות סמינריוניות באוניברסיטאות בארץ. הוא חי בדוחק ובסוף תקופת הלימודים שלו הוא יכול להמשיך בשתי דרכים מקבילות – כניסה לעולם העסקים או המשכת המסלול האקדמי שלו. שתי דרכים שאמורות להיות זמינות עבור כל סטודנט מצטיין באוניברסיטה שמכבדת את עצמה.
אוניברסיטת תל-אביב כבר לא מכבדת את עצמה לצערי, וזה בגלל תהליכי ההפרטה שהיא עוברת.
מוסיף, אני מסכים איתך שזה המסלול שצריך לעשות – שנתיים מלאות עם הרבה עבודה קשה בלימודים. מצד שני, כל בתי-הספר המובילים שעושים את זה, הם פרטיים ושכר הלימוד בהם עצום. אני לא מכיר תוכנית ממוסדת ציבורית מובילה בתחום הזה בעולם. בגלל זה אני חושב שהפרטה של התחום הכרחית.
כל בתי הספר המובילים בארה"ב, אתה מתכוון. וגם זה נתון שצריך לבדוק.
ושוב – בית הספר למנהל עסקים של אוניברסיטת תל-אביב, שאני מכיר היטב כי לימדתי בו במשך שנתיים בתקופה הטובה שלו ונהניתי מכל רגע, כבר היה ברמה הזו. הוא היה אחד מבתי הספר למנהל עסקים הטובים בעולם. וזה היה דווקא בתקופה שבה הוא לא היה נגוע בהפרטה.
ועוד נקודה – הרבה פעמים מתפתים ישראלים לטעות ולהשוות את התנאים האקדמיים של ישראל לאלה של ארה"ב ולהתייחס למצב באוניברסיטאות הפרטיות המובילות שלה. למעשה לא יכולה להתקיים בישראל אקדמיה פרטית בסגנון אמריקאי ממספר סיבות:
1. בישראל אין תרבות של תרומות לאקדמיה כמו בארה"ב. לא של ארגונים עסקיים ולא של אנשים בודדים. האוניברסיטאות הפרטיות בארה"ב (וזה משהו שתמיד שוכחים) נסמכות יותר על תרומות מאשר על שכר הלימוד של הסטודנטים. אוניברסיטת הארווד מקבלת כל שנה תרומות בסך ששווה ל-5 שנות תקציב של כל האוניברסיטאות הישראליות. וזאת רק אוניברסיטה אחת.
2. רוב הבוגרים הישראלים, בניגוד לעמיתיהם האמריקאים, לא יוכלו להחזיר את הערך הריאלי של לימודיהם בעזרת המשכורות שלהם.
3. סטודנטים אמריקאים לתארים מתקדמים, שמוכיחים מצויינות אקדמית, לא משלמים לא על הלימודים ולא על המחייה שלהם. בישראל גם סטודנטים דלי אמצעים שלומדים במוסדות ציבוריים לא נהנים במיוחד ממלגות.
בשורה התחתונה אין קשר בין מצוינות אקדמית להפרטה, ואין דין בתי הספר למנהל עסקים שונה מדין המחלקה ללימודי יהדות בעניין הזה. מצויינות אקדמית נובעת מעבודה קשה וסטנדרטים גבוהים. אצלנו פשוט שכחו את זה.
מוסיף, אחלה תוספת. לי עבר בראש גם בית-הספר אינסיאד בצרפת (וסינגפור). אתה יודע במקרה איך מתנהל הלונדון סקול אוף אקונומיקס? חוצמזה, הבנתי בזמנו מנהל עסקים בתל-אביב נחשב שלישי באיכות המחקר (וכל הכבוד על כך), אבל אני לא בטוח מה זה אמר על הסטודנטים בחוג ועל רמת ההוראה.
בתי הספר למנהל עסקים בארה"ב נמדדים בד"כ על-פי המשכורות של בוגריהם, וכתוצאה מכך בתי ספר מחוץ לארה"ב לא יכולים להיכנס לרשימה הזו. יש במדידה הזו נבואה שמגשימה את עצמה – אתה בוגר הארוורד? תקבל משכורת גבוהה ותעלה את הדירוג של הארוורד.
בית הספר למנהל עסקים בת"א באמת הגיע למקום גבוה במדדי מחקר ופרסום מאמרים (אין מה לעשות, בוגרי בית הספר שעובדים בארץ לא יכולים לגרד את המכורות של מקביליהם בארה"ב). כשמחלקה אקדמית מגיעה לרמה כזו (באותן שנים גם בית הספר לכלכלה וגם החוג לסוציולוגיה של אונ' ת"א הגיעו למקומות הגבוהים בעולם) זה אומר שעובדים בה אנשי הסגל הטובים ביותר בתחומם ושתנאי הקבלה הם הקשים ביותר. זה אומר גם שבוגרי אוניברסיטת תל-אביב בתחומים הללו הגיעו בקלות לכל אוניברסיטת עילית בארה"ב ובאירופה, וכמעט לכל מקום עבודה בעולם.
שוב, לצערי, הימים האלה חלפו הלכו להם.
היום האוניברסיטאות והמכללות הפרטיות (המכללה למנהל ורייכמן בראשן) נאבקות על קיומן, עסוקות בלמשוך כמה שיותר סטודנטים, ובחשש מכך שיצא להן שם של מוסדות שמכבידים על הסטודנטים בתהליך קבלת התואר.
כמובן שהתוצאה היא שלצד הירידה ביוקרת בתי הספר למנהל עסקים, נשחקת גם יוקרת התואר ובעוד כמה שנים כבר בכלל לא יטרחו ללמוד אותו.