רשימה קצרה של סיבות לגור בתוך העיר תל-אביב:
1. אפשר לצחוק על כל מי שגר מחוץ לתל-אביב.
2. לפעמים בכל זאת יש רגעים של שפיות.
3. ישנן פעמים נדירות שבהן מוצאים חנייה בלי לחפש ליד הבית ומרגישים כמו קינג.
4. כשמשלמים כל-כך הרבה על שכר דירה לא עושים חשבון על מסעדות.
5. זאת העיר היחידה שהוכרזה כאתר מורשת עולמית ועדיין נראית כמו עזה.
6. אפשר להפסיק להתרגש מסלבריטיס בשקל.
7. כשיוצאים מתל-אביב הכל נראה ירוק, אפילו רמת-גן.
8. תמיד אפשר לחשוב על מעבר מחוץ לעיר.
9. אין כמו לחזור לתל-אביב אחרי סופ"ש בצפון.
10. תמיד אפשר לחשוב על עוד סיבות לגור בתל-אביב.
תוספת: רוני יניב רואה את הכל הפוך.
עוד בלוג תל אביבי 
לא כל-כך קשור, אבל אחד הטקסטים היותר מצחיקים שנתקלתי בהם בזמן האחרון –
http://www.nrg.co.il/online/1/ART1/660/022.html
קבל משהו מעניין, ביקורת של אסתר זנדברג על ספר חדש של ענת הלמן מהאוניברסיטה העברית. לקחתי איתה את הקורס הכי מעניין בכל התואר. הדוקטורט שלה היה על התגבשותה של תרבות עירונית אזרחית בת"א בשנות העשרים והשלושים ועכשיו הספר המבוסס על הדוקטורט:
http://www.haaretz.co.il/hasite/spages/924162.html
אכן, ראיתי את הביקורת הזאת. נשמע מעניין. מתישהו אני מניח שאגיע לספר הזה, למרות שמחכה לי עוד ערימת ספרים אורבניים ואחרים על המדף. זה מה שאני קורא כרגע.
אה, כל כך הרבה סיבות להזדהות איתן…. 🙂
11. חופי הים הכי מזוהמים בארץ, אבל מי צריך
להיכנס למים כשכל הכוסיות משתזפות על החוף.
הייתי עונה בצורה אחרת ופשוט אומר מה שאבידן אמר – תל-אביב היא נמר קטן, אבל עדיין נמר. והיא למעשה העיר היחידה בישראל במובן המערבי של המילה.
נמרוד
מה מערבי בסירחון, לכלוך, טינופת התבשמות "בהצלחה" ושיילך לעזאזל כל העולם, ראש עיר ששם XXX על התושבים שלו והיות ת"א הסמל המובהק להתפוררות החברה הישראלית?
משום מה זה נשמע כמו עוד עיר בישראל ולא כמו עיר מתוקנת במערב אירופה, אבל כשנוח אז נוח או לשיטתך מה שנראה כברווז הוא ברווז. עצם הדימוי של תל אביב שנקבע ראשית (הפתעה!!) ע"י הספרות והשירה העברית, אינו מחפה על היות הברווז צולע ובבחינת המלך הוא עירום, אפילו יותר מג'ורג' בוש, ב-"תמול שלשום" של עגנון, שהתמונות הנגלות לעיניו של גיבורינו, יצחק קומר ביפו, הן: עלם תמים ועירום מתחכום, אין להן שום זיקה גלויה להבדלים מתחום האידיאולוגיה. אלה תמונות חושניות המתייחסות בעיקר לתחושות הפיסיות שבכל אחד מהמקומות שהוא רואה. משנות ה-70 ואילך החל עיצוב דמותה של תל אביב בספרות ובשירה הישראליות כסתמיות בהתגלמותה. ודווקא מהדימוי הזה עשה מאיר ויזלטיר, בשיר "יש לי סימפטיה", אידיאל חדש; השיר מציב את העדר הקונצפציה הירושלמית, כמחוז כיסופים שאליו ניתן לערוג.
כמובן שמקומם של העיתונים ואתרי האיטנרנט לא נפקד בעיצוב דימוייה של תל אביב, כאשר מפמפמים לך כל היום שאתה חי בגן עדן עוד תיטה להאמין שהינך אדם (את האמת ישנן כל כך הרבה מועמדות להיות "חווה אימנו" בת"א, עד כדי השפעה על שיקול הדעת).
אלו היו שישים שניות על שירה וספרות ישראלית משובחת אך בעיקר על חרטה תל אביבית במיטבה.