שלחו לי כבר כמה פעמים היום את הפוסט הזה, שאפילו התפרסם בנרג'.
הכותבת, אביגיל לאפין, מעידה על עצמה שהיא לא מבינה מה אנשים מוצאים בעיר המכוערת הקרוייה תל-אביב, וממליצה לאנשים לעזוב את העיר, להתרחק ממחירי השכירות הגבוהים, ובכלל להפסיק לחיות בקצב של העיר. המלצתה החד-משמעית היא לגור בפרברים ("אני גרה רק רבע שעה נסיעה מתל-אביב"), לעבוד בעיר, לחזור הביתה להתרענן ולצאת שוב לעיר בערב.
מהכותרת המפוצצת של הפוסט נשמע כאילו גברת לאפין עזבה את תל-אביב לא מזמן, אך מסתבר כי היא מעולם לא גרה פה. אם הייתי יכול ללנקק לתגובות בקפה דה-מרקר היה פה לינק, אבל דה-מרקר עוד לא כל-כך מפותחים טכנולוגית. הנה הציטוט מפי הגברת: "לא עזבתי. סירבתי מראש לגור שם." מן הראוי שמי שממליצה לתושבי העיר העברית הראשונה לעזוב אותה, לפחות תתנסה בחווית המגורים התל-אביבית. אחר-כך מן הסתם היא כבר לא תרצה לעזוב.
מיותר לציין שהפוסט שלה מספק במה לתושבי הפריפריות כגון כפר-סבא וחיפה להזדהות עם קומץ האפשרויות שמציעים המגורים מחוץ לעיר, ולשמוח בחלקם הדל על הדירה הזולה, החצר והירק.
אביגיל כותבת שאין שכירים שגרים בתל-אביב ומצליחים לחסוך. ובכן, ראשית יש כמה וכמה (אפילו אני הייתי פעם בקטגוריה הזו), ואם היא תרצה אני יכול להכיר לה רבים שמצליחים לעבוד ולחסוך ולחיות בעיר הזו (אם כי בדרך-כלל הם עובדים בשולי העיר). כמו כן, מרחיבה גברת לאפין על כך שלמרות מחאת שוכרי הדירות היא לא מכירה אף אחד שעזב את דירתו. בתור אחת שמתיימרת להיות עיתונאית, הייתי מצפה שתבדוק את העובדות לאשורן לפני שהיא כותבת שטויות כאלה. רבים וטובים מחבריי עזבו את העיר בשנתים האחרונות עקב יוקר המחיה לרמת-גן, גבעתיים ומקומות מרוחקים יותר. יש כאלה שאפילו לא הצליחו להכניס את כף רגלם לתוך העיר עקב יוקר מחירי הדיור, וויתרו על המגורים בעיר מראש.
אביגיל שבוייה בקונספציה של אנשי הפרברים – תל-אביב כעיר לבילויים. רק מי שחי פה יודע שתל-אביב היא פשוט עיר לחיות בה. לא צריך לצאת לברים או מועדונים בשביל לעשות את זה, מספיק לרדת עם ספר לשדרה, לשתות קפה ולהמשיך לכיוון הים. תל-אביב, עיר של חיים.
עוד בלוג תל אביבי 
בתקופה זו של חיי אני רואה את עצמי עוזב את תל אביב רק לכיוון מערב 😐
בדיוק דיברתי עם סבתי על זה בשישי.
כל עוד לא גרתי בת"א לא הבנתי למה אנשים צריכים לחיות כאן – בדיוק כפי שכתבה אותה אביגיל, נוסעים הביתה חצי שעה, מתרעננים ויוצאים.
אחרי שנתיים בעיר לא הבנתי איך אפשר לחיות במקום אחר. בלי פיצוציות פתוחות מתחת לבית בכל שעה, בלי ים במרחק 5 דקות. בלי קולנוע במרחק 5 דקות.
זה החופש שהעיר הזו מעניקה לחיים בה ששונה כל כך מכל עיר אחרת בה חייתי.
קראתי את מה שהיא כתבה וזה בהחלט מרגיז. במיוחד כשהיא לא התנסתה בלגור בעיר. רצתי להגיב אצלה, אבל תגובה מספר 81 כנראה תיבלע.
ואגב, גם אני מצליח לחסוך.
אור, גם בראשי חולפות מחשבות על עזיבה מפעם לפעם, ואז אני מתחיל להתלבט בין דנבר לונקובר.
יוחאי, העיקר שתושבי הפרברים יכולים לשמוח בחלקם.
חנית, סבתך תל-אביבית?
סבתי דווקא לא תל-אביבית, והיא מצרה על כך רבות.
כאשר אתה בן 25+ המרחק בין ת"א לבת ים נראה כמו נצח.
כשאתה בן כמעט 80, הוא הופך עוד יותר גדול…
לא מפתיע אותי בכלל שמי שרואה בתל אביב עיר מקלט כבר מסמן את היעד הבא- מערבה מכאן. חברים, מה חוסר האמון שלכם בתל אביב? אז מישהי כתבה כמה היא לא הייתה רוצה לגור שם? בניגוד לירושלמים, אתם באים ממקום של כוח והצלחה אז למה אתם צריכים להצדיק כל הזמן את ישיבתכם בתל אביב?
יש משהו בחוסר הבטחון הבסיסי של תל אביב שעדיין לא פיענחתי. סוג של פאראנויה מפני ההתמזגות של העיר עם המדינה שבתוכה היא חיה. כתב כבר דורון רוזנבלום לפני 10 שנים משהו מאוד מדויק:
"תל אביב הפכה להיות ברירת מחדל של אלו שהארץ חמקה להן מבין האצבעות. תל אביב נותרה מעין מקום מפלט, מקום שאוהבים אותו לא בגלל מה שיש בו-אלא בגלל מה שאין בו: היא לא כמו "ירושלים" והיא לא "כמו ערי הפיתוח", ואין בה את כל אותם הדברים המזכירים לנו בבעתה גוברת והולכת – מבחירות לבחירות ומפיגוע לפיגוע –היכן אנו חיים".
שלום,
יואב אני נוהג לפקוד את הבלוג שלך לאחרונה לא מעט ואני נהנה הרבה.
רק הפעם הרגשתי צורך להגיב:
העיסוק הקדחתני שלך ב-"מיהו תל אביבי" ודברים בסגנון נראים מהצד קצת פאתטיים,
לא פחות מאנשי פרברים מעט ממורמרים.
תוריד קצת את הרגל מהדוושה.
אגב, אשמח אם תיתן לי לינק למאמר דוד אבידן ל"תל אביבי מהו"
עמית, אני מסכים עם האבחנה של דורון רוזנבלום. תל-אביב היא ברירת המחדל שלי בארץ – ואין בכלל מקום אחר שאני חושב לחיות פה בו.
גוטה גוטה, תודה על המחמאות. אכן, הכוונה בעתיד הקרוב להרגיע – יכול להיות שבגלל שבעת האחרונה אני נמצא באינספור מפגשי פעילים תל-אביבים זה מטפטף לבלוג. המאמר של דוד אבידן הוא מ-1992, ואני לא חושב שניתן למצוא אותו ברשת.
אני בת 28. לא צעירה מאד, לא זקנה. את רוב שנות העשרה שלי ואת כל שנות העשרים שלי עד עתה (יש לי עוד שנתיים, אז שקט!) אני משחיתה לטוב ולרע, ברבדים ובתחומים רבים, על העיר הקרויה תל אביב. פשוט מפני שבאמת לא מצאתי לה אלטרנטיבה הולמת כל השנים האלה.
ועכשיו הרשו לי רגע לקחת את תפקיד פרקליטו של השטן.
שנה שעברה התפרסם ראיון חשוב ומעניין מאד עם פרופ' ארנון סופר מאוני' חיפה http://www.tam.co.il/28_7_2006/magazin1.htm
הראיון הזה סייע לי לעשות הזרה לתל אביב המוכרת לי כל כך. הזרה היא כלי חשוב ביותר על מנת להיות מסוגלים להבין משהו יותר לעומק, ושהמוכרות לא תפריע לנו לבחון את הדברים כמו שצריך.
(הערה חשובה: אינני מסכימה עם כל מה שסופר מצהיר. מעבר לכך, דבריו מכוונים לא פעם לסכנה הדמוגרפית. אני מעונינת במשמעויות התרבותיות והאורבניות-מאגניביות so to speak שמשתמעות מדבריו. אני גם לא חושבת שתל אביב היא האויב, כמו שהוא קורא לה. אבל אני חושבת שיש כאן בעיה רצינית. המשיכו לקרוא ותבינו את דבריי.)
ובכן, מבחינתי, כמישהי שלא מצאה אלטרנטיבה לתל אביב, הראיון הזה גרם לי להרהר בעניין בכיוון אחר מזה שהכרתי. לרוב, שמעתי את עצמי מדברת על כך שאין כמו תל אביב ולא היה; שאין משהו אחר. לא פיקפקתי בתופעה ואף חיזקתי אותה. לא ראיתי את העובדה שהתופעה הזו – אליה וקוץ גדול בה: עזרתי לכרות בור גדול מאד, שהולך ומעמיק.
השורה התחתונה שאני לקחתי מהראיון עם סופר הייתה זו – האין זה אבסורד שאין אלטרנטיבה? האין זה אבסורד שאחוז ניכר מאוכלוסיית המדינה הזו מחובר באינפוזיה לעיר הזו, ולא מוצא שום דבר אחר? איך יתכן שכל כך הרבה נלחמים כדי לשמר את מה שיש בעיר הזו, ולא מנסים אפילו לבנות משהו חדש בעוד מקומות בארץ? איך זה שרובנו מדברים כמו התגובות הכתובות כאן לפני זו שלי, ולא רואים את מה שעומד מתחת לאף – את ההזדמנות?
אנו חיים במדינת ישראל – לא במדינת תל אביב. יש עוד הרבה ערים ומקומות במדינה הזו, על אף היותה קטנה. יש צעירים מחוץ לתל אביב שחיים מצוין. יש אמנים, אנשי תרבות, אנשים יוצרים בתחילת דרכם, אנשי עסקים ועוד ועוד מחוץ לתל אביב שעושים, ויוצרים ופשוט… חיים. הכפפה נזרקה מזמן – למה איש לא מרים אותה?
חולדאי זרק אותה בשנות הקדנציה שלו מבלי שהתכוון. העיר הזו משנה בהדרגה את פניה, וכבר עכשיו היא צפופה מדי עבור כולם. וזה לא רע – זה מה שקורה בערים גדולות. מה שכן רע זה שבמקום לראות את השינוי כהזדמנות ליצור עוד מרכזי תרבות, פנאי ובילוי ראויים לשמם מחוץ לתל אביב, רובנו יושבים ובוכים על מה שנהרס בעיר הזו.
אני מקווה שהזמן יעשה את שלו, ושראשי ערים, אמנים, אנשי רוח, אנשי עסקים, אנשי לילה וקובעי דעת קהל ירימו את הכפפה ויבינו שאם אין מקום בעיר הזו לכולם – יש עוד מספיק מקומות במדינה הזו שאפשר לעשות איתם משהו. שראשי ערים אחרות* יבינו שבריחת הצעירים ובעלי עסקים מתל אביב היא הזדמנות מצוינת למשוך אותם אליהם. ושהצעירים בעצמם יפסיקו להתלונן ויעשו למען עצמם.
תל אביב יש אחת, ערים אחרות יש הרבה. ריבוי נקודות המבט הוא עדות לכך שנקודת המבט התל אביבית איננה היחידה. מוזר ואף גרוע בעיני שכרגע היחידה שנחשבת ל"מעניינת וחשובה" היא זו התל אביבית. איזו מן מציאות זו שיש בה רק אופציה אחת? זו כמעט דקטטורה תרבותית. האם זה האפקט שיש לתל אביב עלינו?
* אני במודע לא משתמשת במונח "פריפריאליות". זה כאילו שבלי תל אביב, אין להן שום הגדרה חוץ מזו. מוזר, אך ישנם כאלה שחיים את חייהם לא מתוך ראייה דרך התחתית של כוס הצ'ייסר.
מאיה, תודה על התגובה המעמיקה והמפורטת. קראתי את המחקר של אמנון סופר שנקרא "מדינת תל-אביב היא האויב". אנקדוטה קטנה – נתקלתי בפרופ' סופר עצמו במקרה לפני מספר שנים בארוחת ערב מעבר לים. אני נוטה להסכים עם מה שפרופ' סופר אומר, אם כי הוא ודאי היה אומר דברים בסגנון הזה גם בשנות ה-30 (ואחרים אמרו את זה אז) ולפני כן. סופר קורא להשקעה בפריפריה הישראלית על חשבון תל-אביב, אך מתעלם מגורמי עירוניות שמושכים את האוכלוסיה החזקה של צעירים בגיל 25-35 לתוך העיר. ההשקעה בפריפריה, לדעתי, צריכה להיות מושכלת במידה שתצליח ליצור מקומות עירוניים מושכים ומוצלחים ואז יפעפעו הצעירים לשם באופן טבעי והמגמה הדמוגרפית תשתנה.
הסיבה שאין אופציה אחרת חוץ מתל-אביב (ואולי גם היא תחדל להיות אופציה בקרוב, תלוי בחולדאי), היא שבכל הערים בישראל אין ממש עירוניות מוצלחת, אם בכלל קיים בהן מרחב עירוני מתפקד. אני ממליץ לך לקרוא את קובץ המאמרים שנראה "העיר הישראלית" בהוצאת רסלינג לשם טעימה על קצה המזלג של בעיית העירוניות בארץ. בתל-אביב עצמה יש עירוניות מוצלחת ברמה מסויימת והמטרה כמובן לשפר זאת.
בתפיסה הנוכחית של ראשי הערים ואגפי התכנון שלנו, לא נראה שצפוי שינוי בטווח הקרוב ברמת העירוניות של מקומות כמו חיפה, רמת-גן ובאר-שבע ולכן הן יישארו ערי שינה של תל-אביב, העיר האמיתית היחידה בישראל.
פרספקטיבה
(נ' ) תשקופת, שרטוט בו נדמה כאילו מסתכלים ממרחק ומנקודה מסוימת, נקודת מבט, רווח, מרחק.
אז זהו, שאין. למה? כי המדינה שלנו, ההוויה שלנו, החיים שלנו – כ"כ קטנים. אז הפרספקטיבה שלנו קטנה בהתאם. למה אף אחד לא רוצה לנסוע שעה ברכבת להגיע לעבודה? כי זה אשכרה לחרוש רבע מהמדינה! כאנשים קטנים במדינה זעירה אנחנו צריכים סביבת חיים מיקרוסקופית – הרי רק ככה נוכל לעבוד על עצמנו שהארץ מסביבנו גדולה. אז נדאג לגור מקסימום שלוש דקות הליכה מה-AM:PM. ניסע פעם בשנה לצפון (שעתיים שלמים באוטו!) ונרגיש שחצינו יבשת. אילת כ"כ רחוקה שהיא אולי לא באמת קיימת.
תל אביב מספקת כ"כ יפה את צריכהם של תושביה ואורחיה בעיקר מכיון שזו לא מטלה גדולה במיוחד. 400,000 תושבים וקצת עודף זה כמו שכונת מגורים בניו יורק. אין ספק שיש כאן אליטיזם תרבותי, אבל התל-אביבים לא המציאו את השבטיות. הדרך האמיתית לפתור את בעיית הפריפריה היא להעלים אותה. הרי מי הליליפוטיאני שנתן לגבעתיים מעמד של עיר?! כמו שטמפו לא מהווה איום אסטרטגי לקוקה-קולה העולמית, פתח-תקווה לא תוכל להחליף את תל אביב, ומוטב לה שלא תנסה. אבל יש מספיק אנשים משעממים שישמחו לגור בה ואליהם היא צריכה לפנות. ואם נמשיך במגמה אז בסוף כל הסנובים יוכלו להגיד שהם גרים בתל אביב, נגיד ברובע רמת-גן המקסימה בעלת האופי הבורגני.
ככה נוכל להשכיח מעצמנו את האמת החמצמצה – שבסופו של דבר, כולנו פרפריאלים.
לרמן – אבדוק את הספר הזה. נשמע מעניין.
בכל מקרה, אתה מחזיר אותי בדבריך לטענתי הבסיסית – נכון לעכשיו, אין משהו שיתחרה בת"א. אבל יכול להיות. גם ת"א לא נבנתה ביום ואפילו לא בעשור. אם לא נתחיל מתישהו – אז מתי יהיה משהו נוסף? ואולי גם אחר ואפילו, אני אעיז לחלום… טוב?
האשמה תלויה גם בנו, צעירים שבמקום לפנות לראשי הערים שבהם הם חיים, מעדיפים להסתפק במה שיש בעיר שלהם (למשל רחובות, חיפה, ראשל"צ ועוד) או לצאת לת"א. אם היינו משמיעים קולנו – יש סיכוי שהיו מרימים את הכפפה הזו.
ראשי ערים היו מתים לראות עוד צעירים וקהל שמוכן להוציא כסף על תרבות איכותית ובילויים טובים מגיע למחוזותיהם או לחילופין יוצא לבלות היכן שהם גרים (ושכיום מוציא את כספו בת"א, בעיקר בסופ"ש).
אפשר להתחיל בזה שראשי ערים יציעו תנאים אטרקטיביים לבעלי עסקים שיפתחו עסקי פנאי ותרבות בערים שלהם – ארנונה מופחתת או דחיית של תשלום עד שהעסק עומד, הקצאת תקציב מיוחד לקידום "תרבות אורבנית" בתקציב העירוני הכללי, הקצאת איזורי בילוי ותרבות בערים. לא חסרים רעיונות.
חסר מי שיקדם אותם.
מעבר לכך, אם צעירים היו קמים ועושים, ולא רק מתבאסים על מה שקורה בת"א, הדברים היו משתנים. למה שבערים אחרות יקחו אותנו בחשבון אם אנו לא אומרים כלום? למה שבר"ג יהיה פאב אחד אפילו אם צבי בר הזה לא שומע תלונות מאיתנו? למה בכפ"ס? רחובות? נהריה? באר שבע?
got my drift?
אביג'י – לצערי, אין לי כ"כ מה לענות לך קונקרטית כי אני קוראת בין דבריך גישה ופחות עמדה מנומקת שאפשר להתכווח או לדון בה. קשה לדון בגישות. מבחינתי, פשוט אפשר להסכים או לא.
אני לא מסכימה עם הגישה הזו, ודבריי עד עתה מעידים על כך, אבל זכותך להחזיק בה. זה פחות או יותר כל מה שמתאפשר לי לומר.
מאיה, המחקר ושל פרופ' סופר הוא זמין בלינק הזה.
לגבי הפעילות בפריפריה. עמותת מרחב (שאני חבר בה) מנסה לבצע תיקון עירוני בערי ישראל השונות בשתוף התושבים בשבוע הבא העמותה מקיימת תהליכי שיתוף ציבור ותכנון בצורה מסיבית בקריית-שמונה. בזמנו, כשגרתי בחיפה (ואפילו הייתי פעיל של יונה יהב בבחירות האחרונות שם), ניסיתי לראות אם העירייה יכולה לשנות משהו לטובת שיפור המרחב התרבותי בעיר (וזה אחרי שראש-העיר שהצבעתי לו נבחר), אבל התרשמתי שפרנסי העיר לא מסוגלים להבין את הצורך של אנשים (במיוחד צעירים) בתרבות ובמרחב אורבני חי (ואז עזבתי לתל-אביב, כי חיים רק פעם אחת, ומי יודע אם חיפה תשוקם אי-פעם).
משום מה הלינק לא נפתח אצלי (לא מופיע כלל כלינק, רק טקסט צבוע אפור).
כאן מופיע הקישור למסמך באנגלית(תגללי את הדף מטה)
http://web.hevra.haifa.ac.il/~ch-strategy/index.php?page=publications
יש לי את המסמך גם בעברית אך משום מה אינני מוצא את הקישור, אם תרצי נשלח לך למייל
לירון. תודה רבה על הלינק! נראה לי שהתווספו עוד כמה מאמרים לרשימת הקריאה שלי.
מאיה,
בתרגום מגישה אבסטרקטית לטענה קונקרטית: רמת-גן כ"כ קטנה (בקנה מידה עירוני) שכדי שתהיה לה "אופי" היא היתה חייבת להיות הומוגנית כמעט לחלוטין, ואז האמירה התרבותית שלה היתה עולה מתרבותם האחידה-יחסית של תושביה. במידה מסויימת, זה אכן מה שקורה: כנראה שלרוב האנשים שם פלאפל התאומים מספק כביטוי לאישיותם (באמת בלי מטרה להעליב). אלו שלא מסתפקים בכך באמת קרובים מספיק להגיע לתל אביב לצורכיהם התרבותיים, ואם הם רוצים ממש לחיות בתוך התרבות שלהם, אין מה לעשות, כדאי שיסיקו מסקנות לגבי הכתובת.
האם אפשר לשנות את זה? מן הסתם שכן, אבל למה? אם ערי המרכז היו הופכים רישמית לתל-אביב רבתי, לדעתי רוב הביקורת שלך כלפי העירייה שלך היתה נעלמת (ולא רק מפני שהיא עצמה היתה נעלמת) – בכל עיר יש שכונות מעניינות יותר ופחות, בהתאם לאנשים הגרים בה. את תיקחי מהאפורים את זכותם לחיות בריק?
אבל אני עדיין לא מסכים עם גב' לאפין. תל אביב היא לגמרי עיר שניתן לחיות בה, ואע"פ שזה באמת לא קל, יתרונותיה עולים בהרבה על חסרונותיה. תל אביב איננה סתם מתחם בילויים/עבודה אלא עיר חיה ונושמת, כמו שמיטיב לרמן לבטא, ובעיניי אחת המעניינות ומהנות מסוגה בעולם (חרף מאמציה של קברניטיה). תל אביב יש כרגע רק אחת. המדינה שלנו קטנה, זה לא מספיק?
אביג'י, אם ערי המרכז היו מתאחדות לתל-אביב רבתי, לפחות רשות התחבורה העירונית הייתה משתפרת. לגבי האופי של המקומות אני לא בטוח. עובדה שהצפון החדש של תל-אביב מעבר לירקון הוא פרברי לחלוטין וחסר אופי, למרות היותו חלק מתל-אביב המוניציפאלית. אני חושב שחיפה הייתה יכולה מיני-עיר שתהווה אלטרנטיבה ישראלית לתל-אביב, אבל היא ויתרה על זה.
לדעתי צריך לתת כבוד (ומקום) לשכונות חסרות-אופי, הרי הדבר הכי גרוע שאפשר להגיד עליהן זה שהן משמשות נאמנה את תפקידן – הן לרוב נבנו עבור קהל רחב ואפור. גם אסור לשכוח שהאיזורים המשעממים ביותר הם הקרקע להתפתחות יצירתית מתפרצת. לדעתי מה שתוביל ליצירת מגה-מרכז זו בעיקר מודיעין הדורסנית, הגולית הפרברית, שהמועצה האזורית שלה מתחילה כבר ממזרח לפתח-תקווה (!)
אגב, אני מסכים איתך לגמרי לגבי חיפה. בגלל זה יש כ"כ הרבה חיפאים בתל-אביב – הם טעמו מהכמעט, אבל נאלצו לנדוד. גם לירושלים יש פוטנציאל עצום, כעיר סכיצופרנית באופן יוצא דופן, אבל הרב-גוניות שלה יוצרת מחנות מסובכות מדי מכדי להגדיר איזורים במדויק (חוץ מהשכונות החרדיות כמובן). לגבי באר שבע, נראה לי שעדיין מוקדם לראות לאיפה הסטודנטים באמת יקחו אותה.
כל יתר המתמודדות על תואר "עיר" צריכות להתמודד עם המציאות (אולי זה יביא לנציגים יותר מקומיים בכנסת), או להתחיל להפעיל את תוכניות החומש עכשיו ("…אופס, איפה שמנו את זה?").
אהלן 🙂
ציטטת את דורון רוזנבלום :
“תל אביב הפכה להיות ברירת מחדל של אלו שהארץ חמקה להן מבין האצבעות. תל אביב נותרה מעין מקום מפלט, מקום שאוהבים אותו לא בגלל מה שיש בו-אלא בגלל מה שאין בו: היא לא כמו “ירושלים” והיא לא “כמו ערי הפיתוח”, ואין בה את כל אותם הדברים המזכירים לנו בבעתה גוברת והולכת – מבחירות לבחירות ומפיגוע לפיגוע –היכן אנו חיים”.
לא מוצאת את המאמר הזה, מאוד אשמח אם יש לך אותו במלואו ותוכל לשלוח לי .
תודה, עדי.