תרשו לי לפתוח בהתנצלות – הבלוג היה שקט מאוד השבוע וכשכבר נכתב משהו זה לא היה חומר מקורי, אלא קידום ארועים. החיים האישיים שלי הגיעו לרמת עומס שמנעה ממני לכתוב בבלוג (מקווה שיתווסף חומר טוב בסופ"ש – יש לי טונות בצנרת).
בכל מקרה, אני חשבתי הרבה גם על השואה השבוע לקראת יום השואה. שוב ניזכר בזוועות שארעו על אדמת אירופה ונאשים את הגרמנים, את הפולנים, את האוקראינים, את האוסטרים, את הבוסנים שרצחו יהודים ואת כל מי שעזר להם וגם את האנגלים והאמריקאים החארות שלא הפציצו את מסלולי הרכבות שנסעו לאושוויץ.
שוב הממסד הציוני יתעלם מכך שבמהלך השואה הוא לא נקף אצבע לטובת היהודים באירופה. הממסד ימשיך ויתעלם מהיחס שהוא נתן לניצולים בשנות המדינה הראשונות ולאחר מכן. אנחנו שוב נשתומם על היחס שהניצולים שנשארו מקבלים היום מהמדינה הציונית. אבל זהו הממסד הציוני, אשר מסוגל להאשים את כל העולם (ובצדק), אבל מתעלם מהאחריות שלו אז וגם היום.
צולם בעצרת למען ניצולי השואה בשנה שעברה
עוד בלוג תל אביבי 
חבל מאד שבשם ה"חתרנות" אתה מחבר בין ה"ממסד הציוני" לבוסנים.
למדינה הקטנה והעניה של 39-45 לא היה שום כח להשפיע על מה שקורה באירופה.
המעט שהיה ניתן היה לשלוח צנחנים למשימות התאבדות (סנש, סירני וחבריהם).
הלקאה עצמית וחשבון נפש הם תכונות ראויות, בהקשר הזה הם מגוחכות מבחינה היסטורית.
אם כבר העלית את הנושא אז הנה:
מה שקרה בשנה שעברה לא היה דאגה לניצולי שואה. שנה שעברה קשקשו על מעגלי שואה שניים שלישיים ועשיריים, כלומר לחלק כסף לאוכולוסיה מאוד מסויימת…
מדינה אחראית דואגת לכל החלשים והמוחלשים שבה, בפרט עלייה לדאוג לקשישים מבלי להתייחס לקבוצות לחץ גזעניות.
למעשה, הממסד הציוני מנסה בהצלחה מרשימה להפוך את השואה לקדושה ולא מתוך דאגה לניצולים אלא מתוך כוונה להעתיר קדושה על יקיריו.
לסיום, הענקת קצבאות ובניית אנדרטאות בלי סוף בתקציבי ענק מכספם של כלל האזרחים למען מיעוט חזק מלכתחילה הוא מעשה שנעשה על ידי הגמוניות באשר הם והשואה היא רק כסות לאותו מעשה. אם זכר השואה בראש מעינינו, בואו נתרכז, בשם השואה, בתיקון העוולות שאנחנו עושים, כלפי שפחות מין , כלפי נשים בכלל, כלפי מהגרי העבודה, כלפי הפלסטינים, כלפי הזקנים, כלפי השונים מאיתנו. כל דבר אחר יהיה ניצול ציני של השואה לצרכים פרטיים.
משפט שכולל את המילה "ממסד" בדרך כלל לא מסתיים בקונוטציה חיובית.
יואב, פוסט סהרורי.
לא נקפנו אצבע?! הישוב היהודי הקטן עשה כמיטב יכולתו הדלה והצליח להציל אלפי יהודים. האם היה יכול לעשות יותר לו היה יותר מאורגן, מלוכד וממוקד? קרוב לוודאי – אך אין שום בסיס להשוואה המופרכת שלך לגרמנים, לפולנים , לאוסטרים וגם לא לאמריקאים או האנגלים, אשר היתה להם היכולת לשתק את המחנות והרכבות, אך הם לא רצו להסיט את אותם מטסי הפצצה שהיו דרושים לכך מהמאמץ המלחמתי העיקרי.
עיין ערך תגובת היישוב היהודי בארץ ישראל לשואה בויקיפדיה
אני מודה שזה אחד הפוסטים שחשבתי די הרבה לפני שהחלטתי לפרסם אותם, והשואה על שלל הבטיה היא נושא מורכב וגדול עליי בלשון המעטה. ברור שאין מה להשוות בין הממסד הציוני דאז לפולנים ולאוסטרים ולשאר האומות, אבל הוא היה צריך לעשות הרבה יותר.
לדעתי, חלק מהותי מהבעייה שהייתה אז והמשיכה שנים ארוכות לאחר קום המדינה (לפחות עד משפט אייכמן, ובמידה מסויימת עד ימינו), היא הזלזול של הממסד, שאז היה מורכב מבני העליות הציוניות של טרום המלחמה, בקורבנות השואה ובניצוליה, כלומר ביהודים שהעדיפו להישאר באירופה על-פני הגירה לאמריקה (או לארץ-ישראל שאליה הגיעו מתי מעט).
עזרא, אני נוטה להסכים איתך, ותקציבי העתק שהושקעו באגפים החדשים של יד ושם מעידים לא מעט על כך שהמדינה מעדיפה לעצב את הזיכרון באופן מסויים (ודי יקר), על-פני טיפול בבעיות של תושבי הארץ.
א. חבל שחשבת על השואה רק לקראת יום השואה. זה משהו שאמור ללוות אותנו כל הזמן.
ב. "בממסד הציוני" שאותו אתה כל כך משמיץ להזכירך היו יהודים שהריחו את הנולד ועזבו את אירופה בעזרת התנועות הציוניות לפני המלחמה ועלו לארץ ישראל חסרי כול כפליטים. הם עזבו שם הורים, אחים, דודים וחברים שאת רובם לא ראו יותר לעולם. כך שההאשמה שלך על ה"ממסד הציוני" היא שטחית ורדודה. בזכות הציונות היו כמה מאות אם לא אלפים שכן ניצלו ושבזכותם חלקינו כאן!
ג. אתה לא יכול לשפוט את מה שנעשה אז מהמקום שבו המדינה והעולם נמצא היום.
ד. קורס כתיבה היה מועיל כאן, כי הפוסט כתוב גרוע מבחינה סגנונית ואולי פשוט המסרים שלך לא מובנים כראוי….
ה. מצטערת על ההתקפה, אבל קצת מיותר ביום כזה לעשות פרובוקציות….
מה הקשר לקורס כתיבה? יואב לא התחזה לסופר, הוא בלוגר, והבלוג שלו הוא אחד הטובים שיש בעברית. (אם כי מעט מדי פוסטים)
ההשמצה שלך נובעת מחוסר הסכמה, וזה כמו בערך ילד שמקלל 'אתה קוף' כשמשהו לא מוצא חן בעיניו.
וכבר אמרו הילדים בתשובה "הכל עובר עליך ו…"
לרמן – יש לך מעריץ!!!!
עזרא – אל תקח את זה אישית.
לרמן כבר יבין במה מדובר, ליומולדת שלו הוא כמעט קיבל ממני קורס כתיבה יוצרת.
ובנינו אפילו שאדם הוא רק בלוגר, לא יזיק לו להתבטא נכון יותר ומדויק יותר בעברית, בסך הכול השיפור יהיה לטובתו, ולטובת קוראיו. כמו כן, ראוי שאנשים ידעו להתבטא נכון בין אם מדובר בבלוג, בעיתון או בחיי היום יום. מעט מדי אנשים יודעים להתבטא בכתב, ואם ללרמן יש בלוג מצליח כל כך כדי שישדרג את כתיבתו ויצליח עוד יותר.
בכל מקרה הדיון כאן הוא לא על קורס כתיבה כן או לא, אלא על חוסר קריאות של הטקסט בשל כתיבה מסורבלת ולא תקנית במיוחד.
עזרא, תודה על המחמאה (אבל יהיה לי קשה לכתוב יותר מהכמות שכבר נכתבת פה).
גת, לא אמרתי בפוסט שאני חושב על השואה רק לקראת יום השואה. בתקופה הזו אני חושב עליה יותר. מסכים שהפוסט לא סגור, וגם נוטה לפרובוקציה, אבל הייתי חייב לשים את זה. כך מתפתח לו דיון, שהוא אפילו יותר חשוב מהפוסט עצמו.
בחייאת לרמן – מילא לכתוב שטויות – אבל בכוונה? ועוד היום?!
אני חוזר על דברי גת: "מיותר ביום כזה לעשות פרובוקציות".
יקי, אני ממש לא מסכים איתך – זה שהפוסט לא סגור הרמטית לא אומר שהוא מכיל בתוכו שטויות. זה לא מאמר דעה בעיתון פה, זה פוסט קצר בבלוג.
לדעתי, הממסד הישראלי שגה ביחסו לניצולי השואה אחרי המלחמה ומאז, וגם במהלך המלחמה יכול היה לעשות יותר. אנחנו כנראה לא מסכימים על הנקודה הזו ובפרט בתקופת השואה עצמה, אבל אני בטוח שגם אתה מסכים שהיה ועודנו לא מעט זלזול של הממסד בניצולים (ובקורבנות) מאז השואה ועד ימינו.
(כן, הממסד הציוני הוא לא החברה' הרעים בסיפור, זה ברור).
לרמן, היסטורית יש בעיה עם הטענה שלך וברור שהסוגייה של פעילות הישוב לאחר הידיעה הברורה על השמדת יהודים (החל מ-1942) זקוקה למחקרים מקיפים נוספים. נכון שיחסו של הממסד הציוני, כפי שאתה אוהב לקרוא לו, בשנים הראשונות לקום המדינה לא היה מי יודע כמה. מצד שני, הוא גם לא היה משהו כלפי המזרחים שעלו בעשור הראשון. מצד שלישי, מדינה בת פחות מעשור נטולת משאבים ומוקפת אויבים שלשה את אוכלוסייתה במשך כמה שנים אז ברור שלא היה כאן יחס אישי לכל עולה חדש וכל אחד רשאי להרגיש קצת מקופח כל עוד הוא לוקח את זה בפרופורציה.
הממסד הציוני הזה גם יזם את המשפט ההיסטורי של איכמן, אמנם לא הייתה זו תכנית מובנית מראש, אך היה זה משפט שחשף וליבן בפני הציבור בארץ (לרבות נוער ועולי עדות המזרח) את סוגיית השואה החל מעליית היטלר לשלטון וכלה בסוף מלחמת העולם. המשפט נבנה בצורה סדורה וכרונולוגית על מנת שייתן יצוג מלא לכל סוגיית ההשמדה בכל רחבי אירופה, תוך עדויות ונציגים מכל מדינה/ מחנה/ גטו כמעט. אני לא מקבל את טענתך לגבי התנערות מאחריות, בוודאי לא בתקופות בהן לממסד זה לא הייתה אחריות / כלים לממש אותה.
עמית, לממסד דאז אולי לא היו הרבה כלים, אבל אני חושב שעד משפט אייכמן לפחות לא היה לו גם יחס לנושא. במקרה בדיוק התפרסמה כתבה בטיימאאוט השבוע (בעמוד 16) על הנושא.
ואם כבר בביקורת על הממסד הציוני עסקינן מומלץ לקרוא את הפוסט של יאיר שמפנה למאמר של ידידי, ד"ר רוני ברט, אשר מתייחס לעניין דרפור וממשלת ישראל בימינו על רקע השואה, וכן לדעה של יהודית וינקלר על יחס הממסד לניצולים.
אני לא יודע אם זו הזירה שבה אני רוצה לנהל דיונים על הממסד הציוני אבל הנושא כבר עלה והחרא כבר התחיל להסריח אז מספר מילים בעניין ואחרי זה עוד הערה על עירוניות.
לממסד הציוני היו מספיק משאבים לבצע טיהור אתני באוכלוסיה הפלסטינית אז בוודאי שהיו לו אמצעים לעשות עוד כל מיני דברים, ולא רק שהיו לו אמצעים אלא היו לו גם כוונות ותכניות מסודרות.
אנשים כמו עמית שבטח מצביעים מרצ ומרגישים מה זה נאורים ומתקדמים הם זאב בעור של כבש. חדשנות עירונית לא תצא מהם, העיר הלבנה תבהק ותבהק עד שתהא רעננה, וכל מה שהם יוציאו זה כמה מאמרים וטיסות לכנסים בברצלונה. חוסר החדשנות לא יגיע, לא בגלל שאים להם יכולת, אלא בגלל שהם לא רוצים, הם לא רוצים ביקורת על שום דבר שעלול לערער את בסיס הנאורות שלהם.
בקיצור, המעמד השולט תמיד מחזיק עלי תאנה כמו אנשי מרצ, הם ידברו איתך על שינויים וחדשנות ומהפכנות אבל פיהם וליבם אינם שווים, כך כמשדברים על הציונות וכך כשמדברים על עירוניות. כל מהפכנות דורשת מהחזק ומהמדכא לוותר על זכויות היתר שלו, לא רק לדבר על זה אלא ב א מ ת לוותר עליהם.
בדרך בה בחר הממסד לפני הקמת המדינה ובשנותיה הראשונות, היו טמונים במידה מסויימת הזרעים של אובדן הדרך בו אנו שרויים היום. דוגמה: האמירה של ב"ג שחשוב מה יעשו היהודים (ולא מה יגידו הגויים). דוגמה נוספת – ההריסה של כל הכפרים אחרי מלחמת העצמאות ונטיעת יערות האורן על חורבותיהם. אני מתכוון לרוח של "עולם ישן עד היסוד נחריבה" שנשבה כאן, והיום אנחנו רואים שזה הצליח – אין לנו כמעט שורשים בני יותר ממאה שנה. תל אביב אולי חוגגת 100, אבל מה עם תל אביב-יפו? מישהו זוכר?
היום הייתי בעין-אל-בלד – "מעיין הכפר" (לשעבר). כמה אירוני – רוב האנשים שם היו דתיים שבאו לטבול בערב שבת. מישהו זוכר את הכפר שזה היה המעיין שלו? כנראה שלא, אבל מה שקשה הוא שלא רוצים לזכור – התרבות של "עולם ישן עד היסוד נחריבה" דבקה בנו. אנחנו נמצאים – כמו בשיר של טבנקין שנדבק אלי מאז יום השואה – במערה יער אטום.
שחללו – בלוי/שעיגולו – חתום/שעפרו – קלוי.
שאין בו אבן על אבן/שאין בו ענף לקושש./שאין בו פחמי כירים./אין בו לחם./אין אש/אין מים.
שבו יש/מלוא חופנים/רק אפר.