התאגיד – הפסיכופת ששולט בנו

פוסט זה הוא סקירה קצרה של ספר חשוב מאוד שמשום מה עדיין לא תורגם לעברית. הספר נקרא "The Corporation" וכותרת המשנה שלו היא "The Pathological Pursuit of Profit and Power". בתרגום חופשי לעברית זה יוצא "התאגיד – המרדף הפתולוגי אחר רווח וכח".

הספר נכתב ע"י ג'ואל באקאן, פרופסור למשפטים מאוניברסיטת בריטיש קולומביה שבעיר ונקובר ויצא במקביל לסרט תעודי שמבוסס עליו. בספר מנתח באקאן את המבנה החוקי של התאגיד ומראה שאנו יצרנו מפלצת שאינה יודעת שובע ושמנסה לחסל את בני-האדם ואת כדור-הארץ בדרכה המגלומנית. הספר קריא מאוד וברור גם למי שלא מחזיק בתואר שני במשפטים (והוא גם די קצר בסך-הכל, רק 167 עמודים). הספר מומלץ לכל מי שבא במגע עם תאגידים, כלומר פחות או יותר לכולם. במיוחד מומלץ הספר למי שלומד משפטים ודיני חברות, לפעילים בארגונים אנטי-גלובליסטיים למיניהם, למנהלים ועובדים בתאגידים ולצרכנים (בקיצור לכולם).

לצד תאורים של חוקים ופסקי דין, באקאן משתמש בהרבה סיפורים ממקרים ספיציפיים כדי לנתח את מבנה האישיות של התאגיד וכדי לבסס את טענתו שחובתו המוסרית היחידה של התאגיד היא לייצר רווחים לבעלי המניות שלו וכל הוצאה כספית "למען הקהילה ואחריות חברתית" נעשית רק אם היא תורמת לשורה התחתונה של התאגיד. הספר מתייחס בעיקר לפעולות תאגידים בעיקר בצפון-אמריקה, אבל בעולם הגלובלי שלנו הטרנדים שלהם הם הטרנדים שלנו.

אחרי ההקדמה הזו אני מעונייין להרחיב קצת על מבנה הספר, אשר מחולק לשישה פרקים.

עלייתו של המבנה התאגידי. בפרק הראשון באקאן מנתח את השתלשלות הארועים ההיסטורית שהביאו ליצירת התאגיד כפי שהוא מוכר לנו כיום. בסך-הכל המבנה הנוכחי קיים רק כמאה וחמישים שנה, כאשר לתאגידים המודרניים מוקנית הזכות להתקיים לנצח, לצבור עושר אינסופי, וכן מוקנה להם מעמד משפטי מקביל לזה של בן-אדם. כמו כן, בעלי ומנהלי התאגיד אינם אחראים למעשיו מבחינה חוקית ובמקרה של פשיטת רגל אינם מוציאים כספים מכיסם. מבנה זה לא התקיים בצורה רווחת בעבר, כאשר תאגידים הוקמו למטרות ספציפיות ולזמן מוגבל (למשל, פיתוח סחר קולוניאליסטי בעבר). בעוד שבן-אדם מתקיים בעולם האמיתי, יש לו גוף, צורה והוא מדמם וגם מת בסוף, לתאגיד אין ישות פיזית והוא כולו מורכב מאוסף של ניירות וחוקים. על-פי באקאן, הקנייה של מעמד חוקי של בן-אדם ליצור שאינו כזה הובילה להתחזקות העצומה של התאגידים שנהנים מחרויות הפרט שלנו, אך אינם כפופים לבעיות האנושיות.

הכל זה ביזנס. בפרק השני של הספר באקאן מראה שכל אותם צדקות תאגידיות המוכרות לנו, הן הדרך של התאגיד לשים מסכה יפה על הפנים מול הצרכנים והעובדים שלו. באקאן מביא את הסיפור של אניטה רודיק, מייסדת ומנכ"ל בודי שופ לשעבר, שהלכה רחוק מדי עם המחויבות שלה לקהילה ולסטנדרטים של תעסוקה הוגנת והועפה מעמדתה ע"י הדירקטוריון. באקאן גם מביא את דעותיהם של נועם חומסקי ומילטון פרידמן, יריבים אידיאולוגיים ותיקים, שמסכימים שהתאגיד מחוייב לדבר אחד בלבד – רווח. כמו כן מביא באקאן תקדים משפטי מ-1916 שבו האחים דודג', שהיו בעלי מניות בחברת פורד, תבעו את תאגיד פורד על כך שהוריד את מחירי המכוניות לטובת הצרכנים, באומרם שמחויבות התאגיד היא קודם כל לבעלי המניות שלו. הם זכו במשפט.

החצנת עלויות. בפרק השלישי באקאן מראה את מחוייבתו של התאגיד להחצין את מקסימום העלויות האפשרי, כלומר לגרום לאחרים לשאת בעול, בעוד שהתאגיד קוטף את הרווח. באקאן מדגים טיעון זה באמצעות סיפורים מפורטים על ניצול עובדים בעולם השלישי (רחוק ככל האפשר מהעין של צרכני העולם המערבי), וכן בעשרות מקרים על קנסות שהוטלו על תאגידים מזהמים. בסך-הכל תאגידים מסתכלים על הכל כרווח והפסד, ולכן הם נוטים לעבור על החוקים היכן שמשתלם להם לעשות זאת. הוכחה של זיהום היא לא קלה, והקנסות על עבירות כאלה מגוחכים, ולכן זה לא מפתיע שהתאגידים מזהמים ככל העולה על רוחם. התאגידים הרי לא נושמים את האוויר או שותים את המים.

קונים את הדמוקרטיה. בפרק הרביעי באקאן סוקר את ההשפעה הפוליטית ההולכה וגדלה של התאגידים – שליטי העולם החדשים. הפרק נפתח בסיפור על קונספירציה משנות ה-30 שנועדה להדיח את רוזוולט מכס הנשיאות ונהגתה ע"י כמה אנשי תאגידים שחוקי הניו-דיל פגעו בעסקיהם במיוחד (כוס אמק, השכר מינימום הזה שדופק את מבנה העלויות). הפרק ממשיך בתיאור תעשיית הלובינג המתפתחת, אשר בעזרתה התאגידים למעשה קובעים את החוקים שחלים עליהם ועלינו. התאגידים פועלים במלוא המרץ כדי להקטין את כוחה של המדינה לפקח עליהם. אין ספק שזה לא רעיון טוב לתת לאוסף של תאגידים פסיכופתיים לפקח על עצמם ולקבוע לנו את החוקים.

תאגידים ללא גבולות. הפרק החמישי עוסק בחדירתם של התאגידים לכל מקום ובפרט מתאר את חדירות לבתי-ספר (תהליך שרק מתחיל בישראל), פרסום מוכוון לילדים והפקעה של המרחב הציבורי לטובת חדירה נוספת למוחות האנשים. לטעמי זה הפרק הטוב ביותר בספר וזה שגרם לי להתחלחל אפילו יותר מסיפורי הזיהום וההחצנה. הטכניקות הפסיכולוגיות שמפרסמים מפעילים על ילדים קטנים (או בשפת הפרסומאים – "צרכנים בהתהוות" ) יגרמו גם לכם לרצות להרוג את כל אנשי הפרסום בעולם.

תיקון. הפרק האחרון מוקדש למספר המלצות לתיקון. באקאן מזכיר לנו שהתאגיד המודרני הוא יציר כפינו ובסמכותינו להגביל אותו לפני שהוא יחסל את הכוכב שלנו. באקאן מציע מספר כיווני מחשבה בנושאים של דמוקרטיה, רגולציה ופעילות אזרחית כדי להחליש את הפרנקנשטיין שיצרנו. באקאן מודע לכך שהתאגידים יישארו איתנו לטווח הארוך ושהם אבן יסוד מרכזית בכלכלה שלנו, אך הוא מציע לנו להקטין את כוחם ההולך וגדל.

לאורך הספר באקאן מראה מנכ"לים טובים ומנכ"לים רעים של תאגידים (תחשבו אנרון), ומסקנתו היא שלא האנשים שעובדים בתאגיד הם שורש הרע, אלא המבנה החוקתי של התאגיד שמכריח אותו לחשוב רק על גדילה מתמדת ואינסופית בעולם עם משאבים מוגבלים ועלויות חברתיות שלא תמיד ניתנות למדידה בכסף.

הסקירה הקצרה שלי פה לא עושה חסד עם הספר המשמעותי הזה ואני ממליץ לכם לקרוא אותו בהקדם (גם אם תאלצו לשלם לתאגיד אמזון בשביל זה). גם אם לא תקראו את הספר אני ממליץ לראות את הסרט המלווה את הספר שניתן לצפייה במלואו על-גבי יו-טיוב. לפניכם הטריילר:

מכיוון שאני לא מצליח להתאפק הנה הקטע הכי מפחיד בסרט שעוסק בפרסום:


לינקים לקריאה נוספת:

הסרט על יו-טיוב (חלק ראשון)

ביקורת נוספת על הספר

האתר הרשמי של הסרט

לרכישת הספר באמזון:

פוסט זה פורסם בקטגוריה ארה"ב, ביקורת, גיאו-פוליטי, המלצה, ספרים, עם התגים . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

0 תגובות על התאגיד – הפסיכופת ששולט בנו

  1. למדנו על הספר כחלק ממודול על אחריות תאגידית כאן באמריקה.
    יש להם אתר שמספק אחלה מידע על הסרט ועל הלימוד שלו
    http://www.thecorporation.com/
    מומלץ

  2. ניימן הגיב:

    פתחת לי את העיניים. נראה כמו יופי של ספר.

  3. ezra הגיב:

    נהניתי מהסקירה ומהמסקנה ששורש הרע במבנה התאגידי עצמו ולא באנשים.

    כדי לפתח דיון ולעורר סקרנות אולי היה כדאי לסקר מקרה בוחן ולהתקדם איתו למסקנות.

  4. אליס הגיב:

    "תכלית חברה היא לפעול על פי שיקולים עסקיים להשאת רווחיה, וניתן להביא בחשבון במסגרת שיקולים אלה, בין היתר, את עניניהם של נושיה, עובדיה ואת ענינו של הציבור; כמו כן רשאית חברה לתרום סכום סביר למטרה ראויה, אף אם התרומה אינה במסגרת שיקולים עסקיים כאמור, אם נקבעה לכך הוראה בתקנון."

    זה סעיף 11 לחוק החברות הישראלי. סתם לידע הכללי.

  5. אליס הגיב:

    ותודה שהבאת, זה באמת נראה מעניין.

  6. אוהד ק הגיב:

    איזה תובנות חדשות מצאת בספר ביחס לספרים דומים אחרים דוגמת No Logo של קליין?

  7. ערן הגיב:

    באשר להשתלטות על המרחב הציבורי – סופר לי כי בארה"ב מפרסמים אפילו על-גבי עננים – דבר זה נעשה באמצעות תאורה המופנית כלפי עננים מספיק גדולים ומספיק נמוכים.

  8. Jack-In-Box הגיב:

    ראיתי רק את הסרט, וזה בהחלט סרט מזעזע ומצויין בו זמנית. אחרי סרט כזה בא לך לצאת ולשרוף את סניף המקדונלדס הקרוב לביתך (לצערנו יש כמה אפשרויות מאוד קרובות).

  9. לרמן הגיב:

    יניב, אכן, האתר של הסרט נותן לא מעט רקע. לצערי, בלימודי התואר השני שלי במנהל עסקים לא הזכירו את הספר הזה.

    ניימן, כאמור הספר מומלץ בחום.

    עזרא, ציינתי מספר מקרים בלינקים של תופעות תאגידיות והזכרתי את המקרה של אניטה רודיק, המייסדת של באדי שופ, ואתה תמיד יכול לחזור שוב לסיפור על רשעותו של תאגיד בשם קוקה-קולה שמכופף את החוק ולא ממחזר את הבקבוקים כדי לעזור לשורה התחתונה.

    אליס, תודה לך. האופציה לשים מסכה נחמדה על הפנים נמצאת בשימוש רב ע"י התאגידים בארץ.

    ערן, מסתבר שגם בבריטניה עננים הם שטח פרסום.

    ג'ק, אל תשכח שגם את הדלק שצריך בשביל לשרוף את מקדונלדס מייצר תאגיד.

    אוהד, No Logo מתעסק בעיקר בעניין הזהות והפרסום ובדיקטטורה שכופים עלינו התאגידים. נכון, שגם באקאן מתייחס לנושא, אבל באקאן מנתח את התאגידים מנקודת מבט משפטית בעיקרה ומראה מה גרם להיות כמו שהם (דיקטטורים מגלומניים פסיכופתיים שרוצים להשתלט על העולם).
    שני הספרים לא חופפים, אבל מטבע הדברים נמצאים בסמיכות על המדף שלי, ליד כתביהם של דיוויד קורטן, ג'וזף שטיגליץ, ג'ון פרקינס וברברה ארנרייך.

  10. ג'ו הגיב:

    פוסט מעניין וחשוב. כמי שחי בארה"ב אבל צורך לא מעט תרבות ישראלית אני מרגיש שאומנם העוצמות של שליטת התאגידים הרבה יותר גדולות בארה"ב אבל המודעות נותנת יותר כלים להתמודד עם התופעות האלו.
    הילדים שלי קיבלו לא מזמן מספר קלטות מהארץ והבוטות של הפירסום ה"סמוי" גרם לי למנוע מהם לראות את הקלטות האלו. בקלטת של סבא טוביה ילדה מתלוננת על כאב ראש, הסבא מציע מרק עוף והיא בתגובה מבקשת אקמולי(!) וזוכה לתשבוחות מהסבא על רעיון מצוין. משווקים תרופות לילדים בני ארבע וחמש בלי בושה ובלי לנסות להסוות.

    בארה"ב ישנם ערוצי ילדים שאסורה בהן שום צורה של פירסום בשעות מסוימות. אז ברור שעצם העובדה שהבן שלי צופה בערוץ דיסני היא כשלעצמה פירסום לא קטן אבל הוא יותר ישיר ונותן גם להורה פחות מעורב כלים להתמודד עם התופעה.

  11. לרמן הגיב:

    ג'ו, כל הכבוד לך שאתה מודע לתוכן השיווקי הסמוי שהילדים שלך סופגים. אני מקווה שאתה מוצא דרכים ללמד אותם צפייה ביקורתית.

  12. נמרוד ברנע הגיב:

    [קורא את הפוסט באיחור]

    עוד צעד של יואב לנטישת הקפיטליזם, עוד צעד לכיוון הסוציאליזם – בקרוב תגיע אל חוף המבטחים ואל הדגל האדום!

  13. זיו רייך הגיב:

    בהצלחה

  14. תודה על הסקירה. גם קורטן מתייחס בספר שלו לחלק מהדברים האלה (עליית התאגיד, הבעיה של היות התאגיד יישות משפטית בעייתית וכו) – ומביא דוגמאות אחרות. המוקד הוא מעט שונה. (אבל את קורטן יש בעברית).

  15. פינגבאק: כשתחנת האוטובוס הופכת לנדל"ן פרסומי בלבד | עוד בלוג תל-אביבי

  16. פינגבאק: עכשיו ליד הבית – פסטיבל אקולנוע | עוד בלוג תל-אביבי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s