לפני כמה ימים עליתי למרפסת של גן יעקב כדי להתבונן בהתקדמות הכנת חניון הבימה וזה מה שראיתי על המרפסת:
כמו שאתם רואים, שני הומלסים התקינו לעצמם מחסה מדוגם לעונת הקיץ באמצע המרחב הציבורי. אני לא יודע אם זו ההגדרה של עיריית תל-אביב לדיור בר השגה, אבל משהו שם הרגיש לי מאוד לא נכון.
מצד אחד, השתלטות על המרחב הציבורי. מצד שני, פתרון לא רע לשני אנשים שחסרה להם קורת גג ואפילו יש להם מקום לספרים (בפינה הימנית למעלה). מצד אחד אני מרגיש כאילו פלשתי למקום פרטי קצת בצילום הזה, אבל מצד שני זה נמצא באמצע השטח הציבורי של העיר, במקום שאמור להיחנך באחד מארועי השיא של שנת המאה.
אני לא חושב שנתקלתי בכזה בית להומלסים באף עיר שהייתי בה.
עוד בלוג תל אביבי 
אבל מה, זה דירה בלי חנייה, לפחות עד שיסיימו את החניון
אז זה לא שווה… 🙂
למשך כמה חודשים גרו הומלסים באחת המנהרות שמובילות לרכבת מרכז. ממש הקימו שם דירה קטנה. לא מזמן עברתי שם וראיתי שהם פונוהתפנו, ונורא מעניין אותי למה.
זה היה מאד מפתיע אם היית נתקל בדברים דומים בערים נוכריות. אלו בדר"כ לא בדיוק סוג הדברים שתיירים, או אפילו מקומיים, נתקלים בהם :] (וזה נכון גם לתיירים שבאים לפה כמובן).
לפני שנתיים בערך היה מבצע חלוקת אוהלים להומלסים בפריז – ארגון צדקה חילק כמה מאות אוהלים ואנשים גרו בהם ברחובות ראשיים בעיר.
זה נתן להם קצת פרטיות והגנה ממזג האויר בחורף, אבל בעיקר נועד לגרום לעירייה ולציבור לשים לב אליהם. אף אחד לא יכול היה להתעלם משורות של אוהלים באמצע העיר (בטח שלא תיירים… )
אויש. הגג-בית שלהם יותר מסודר מהסלון שלי. סחתיקה להם.
תמונה כל כך פשוטה, שאפשר ללמוד ממנה כל כך הרבה. והיא כל כך עצובה.
מה בנאדם רוצה בסופו של דבר? שיהיה לו מקום להניח בו את הקרוקס.
סלון מזל, אני זוכר את העניין ההוא בפריז.
בזמנו כשגרתי בפורטלנד (אחח, הנוסטלגיה) הייתה לעירייה מעין תוכנית לשיקום הומלסים שהתמקדה בלתת להם כתובת פיזית כדי שם יוכלו לקבל עבודה קטנה (אי-אפשר לקבל עבודה בארה"ב בלי כתובת מגורים) וכך לשכור דירה קטנה בדיור מסובסד ולצאת ממעגל ההומלסים.
גם אני רציתי לראות את התקדמות העבודות ונדהמתי לגלות את מקום הדיור הזה של שלושה או ארבעה אנשים, בינם לפחות שני ילדים צעירים.
עצוב
פינגבאק: בתים מבפנים, בתים מבחוץ | חדר 404 • הבלוג של עידו קינן