בימים האחרונים אני נתקל בכל מיני אנשים שאומרים שתל-אביב לא תוכל ליישם תוכנית תחבורה מתקדמת בגלל ש "תל-אביב היא לא קוריטיבה" או בגלל ש "תל-אביב היא לא פורטלנד" כדי לתאר את מצבנו ולציין בתור עובדה שכאן זה לא ילך. משפטים כאלה נוטעים בליבי תקווה גדולה, כי אחרי הכל גם פורטלנד הייתה עיר מכורה לרכב וגם היא לא הייתה מה שהיא היום, עד שבתחילת שנות ה-70 התחילו לשנות שם את הכיוון והיום היא נחשבת למובילה גלובלית בנושא המרחב הציבורי והולכי הרגל ולעיר הירוקה ביותר בארה"ב.
הנה קטע של וידאו מתוך הסרט "Contested Streets" שעוסק במצב התחבורה הקלוקל בניו-יורק. בקטע הזה מרואיין האדריכל הדני יאן גהל, אלוף העולם המערבי בשחרור המרחב ציבורי, והוא מתייחס לשינויים שעברה קופנהאגן בנושא.
כדאי לשים לב לקטע שמתחיל בשנייה 0:26, שבו גהל מתייחס למה שהדנים אמרו לפני הפיכת הרחוב המרכזי של העיר (Stroget) למדרחוב סגור לתנועת כלי רכב בשנת 1962 (כן, הם החליפו דיסקט כבר אז). הדנים אמרו על עצמם שהם לא איטלקים ולעולם לא ילכו ברגל. נו, אז הם אמרו. מזכיר לי טענות של תל-אביבים מסויימים שאין להם כבוד לעיר שלהם וליכולת שלה להתקדם.
