מי זה תכנן את תל-אביב? נתי מרום נותן את התשובה

בתוך מבול ספרי שנת ה-100 לתל-אביב נראה שיש ספר אחד שמומלץ לכל אדריכל, מתכנן, אקטיביסט ותושב בעיר שרוצה להבין איך הגענו עד הלום. נתי מרום, אשר נמצא בשלבי סיום הדוקטורט שלו בחוג לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה באוניברסיטת תל-אביב (בהנחייתם של ד"ר אדריאנה קמפ ופרופ' דני רבינוביץ), כתב ספר שמצליח לסקור את ההיסטוריה התכנונית של תל-אביב מאז ימי פטריק גדס ודיזנגוף דרך העשורים של רוקח, לבנון ונמיר ועד ימינו. שמו המלא של הספר הוא "עיר עם קונספציה – מתכננים את תל אביב".

לפני שניכנס לעומק התכנים, צריך לציין שהספר כתוב טוב ומצליח ממש להחיות את רוח התקופות השונות בתכנון בתל-אביב. מחבר הספר שם לעצמו למטרה להראות שתל-אביב היא עיר מתוכננת מאוד על שלל חלקיה והספר מראה שזה אכן כך. עוד תובנות שעולות מהספר בבירור הן יצירת ההפרדה בין תוכנית גדס למרכז הסמוך לידה (כיכר המדינה) ובין מרכז תל-אביב בכלל לצפון תל-אביב לדרום תל-אביב וליפו. אחרי הקריאה בספר קל הרבה יותר להבין מדוע התחנה המרכזית מוקמה בשכונת המגורים נוה-שאנן ואילו בשכונת המגורים רמת-אביב מוקמה האוניברסיטה. התובנה המרכזית שעלתה אצלי מקריאת הספר היא שבתל-אביב הייתה הצלחה תכנונית יחסית בהתחלה בביצועם של גדס ודיזנגוף שנמשכה עד 1936 (שנת מותו של דיזנגוף) ומאז העיר הולכת ומתפרברת תחת אסכולות תכנוניות שנשארו דומות מ-1936 ועד ימינו, כאשר הכשלים המרכזיים נשארו בתחום החיבור בין מרכז העיר לחלקי העיר האחרים והקריסה התחבורתית של תל-אביב שרק הולכת ומחריפה עם השנים. שורשי הבעיות האלו צמחו בתקופתם של ישראל רוקח ומהנדס העיר שלו, יעקב שיפמן, אשר הגדילו מאוד את שטחיה המוניציפאליים של העיר בעקבות מלחמת העצמאות והם ויורשיהם לא השכילו לשחזר ולו במעט את ההצלחה של גדס ודיזנגוף בתכנון תל-אביב.

צעדת עלי מוהר

והנה מעין סיכום לא ממצה של חלקיו השונים של הספר אשר ערוכים בצורה כרונולוגית ומסודרת ביותר:

1. ההצלחה היחידה – גדס ודיזנגוף. הפרק הראשון עוסק בתוכנית גדס ובדיזנגוף. תוכנית גדס הרשמית משתרעת על השטח שתחום בין הירקון מצפון, הים ממערב, אבן גבירול במזרח ובוגרשוב-בן ציון בדרום. למעשה גם החלק שנמצא דרומית מבוגרשוב ועד אלנבי מחובר היטב לתוכנית גדס. תוכנית גדס לכשעצמה היא הצלחה פנומנלית ואחת העדויות הבודדות שישנן לתכנון עירוני מוצלח במהלך המאה ה-20 בארץ וגם בעולם. הספר מפרט על נסיבות יצירתה של תוכנית זו ועל הבלוק הגדסי שמאפשר חיים ברחובות שקטים עם גינות קטנות בלב העיר הסואנת. תוכנית גדס לא הצליחה לתת מענה לשאלת חיבורה של תל-אביב לשכונות הותיקות מחוץ לעיר כמו נוה-צדק (עד היום אין חיבור טוב בין תל-אביב לנוה-צדק) ובין תל-אביב ליפו שאז עדיין הייתה עיר נפרדת.

2.זרעי פורענות – נמיר ושיפמן. הפרק השני בספר, לטעמי, הוא הפרק החשוב ביותר שבו מוצגים זרעי הפורענות התכנונית שהגישה המודרניסטית השרישה בתל-אביב וגרמה לכך שכל החלקים שנבנו אחרי תוכנית גדס נעים בין פרבריות מוחלטת לעירוניות לקוייה, ולמעשה כל השכונות שנבנו מאז בתל-אביב נשענות לחלוטין על מרכז העיר. מרום, אשר בילה שעות רבות בנבכי הארכיון העירוני, דולה פנינים של ממש מההיסטוריה הלא כל-כך רחוקה שבקבותיה קיבלנו הפרדת שימושים ושכונות פרבריות בצורה קיצונית בצפון העיר.

מרום מתחקה אחר פעולותיהם של ראש העירייה ישראל רוקח ומהנדס העיר יעקב שיפמן, אשר שלטו ללא מיצרים בתכנון העיר בין 1936 ל-1950, תקופה אשר במהלכה השטח העירוני של תל-אביב גדל מ-7,000 דונם לכ-50,000 דונם, כאשר שלב אחר שלב סופחו לעיר חלקים החל מאזור כיכר המדינה (סופח בסוף שנות ה-30), עבור במזרח איילון (אמצע שנות ה-40) דרך סיפוח שכונות הדרום (מלחמת העצמאות), עבר הירקון (בערך באותו זמן) ויפו (אחרי המלחמה). אותה גדילה מואצת בשטח סיחררה את ראשם של רוקח ושיפמן, ויחד עם ההשפעה של קורבוזיה להיות "מודרניסטי", הצליחו רוקח ושיפמן ליצור כמות יפה של תוכניות בניין עיר שעד ימינו הן מקור בלתי-נדלה לבעיות אורבניות. שיפמן ורוקח תכננו מספר שכונות (כמו יד אליהו ורמת אביב, ועוד יותר מכך השכונות האחרות מצפון לירקון) בעלות צפיפות מגורים נמוכה, הפרדת שימושים גבוהה והסתמכות הולכת וגוברת על ניידות אל מקומות אחרים כדי לספק את צרכי היומיום. למזלנו, התוכניות של שיפמן להרוס את כרם התימנים ואת נוה-צדק (וכך "לפתור" את הבעיות של שכונות אלה) לא יצאו אל הפועל. מעניין שגם ראש עיריות מאוחרים יותר (כולל צ'יץ' ) תכננו לא פעם הרס מוחלט של חלקים אורבניים מהעיר וברוב המקרים (פרט ליפו ולשכונת מנשיה) הם לא הצליחו לחבל בעיר הקיימת יותר מדי.

3. גישות אמריקאיות בתל-אביב. הפרק השלישי עוסק בניסיון האחרון ליצור תוכנית אב לתל-אביב, לאחר האיחוד עם יפו בתחילת שנות ה-50. העירייה רצתה להביא איזה סוג של גדס חדש לתל-אביב שיבוא מחו"ל ויתכנן את המרחב המוגדל החדש שכלל את יפו ואת שכונות הדרום. בסופו של דבר הביאו יהודי אמריקאי בשם אהרן הורוביץ שהביא את בשורת הכבישים המהירים וה-Slum Clearence לתל-אביב. הורוביץ תכנן בין השאר להרוס את שכונת התקווה וגם תרם לא מעט להזנחתן של שכונות הדרום מתוך תפיסה שהכל בדרום זמני ומיועד להריסה ולכן חבל להשקיע. שיפמן (ששינה את שמו לבן סירה) חזר מניו-יורק והביא עימו את הדוקטרינה של רוברט מוזס, אשר אמרה שכבישים מהירים עדיפים על שכונות ותיקות וצפופות, תפיסה שגרסה מרוככת מעט שלה רווחת עד ימינו בעיריית תל-אביב.

בסופו של יום התוכנית של הורוביץ לחיסול תל-אביב לא התקבלה, אבל זה כמובן לא אומר שהמצב השתפר אחרי כן. להיפך.

4. נמיר הוזה ועושה טעויות. מרדכי נמיר הגיע לראשות העיר ב-1959 ובתקופתו נעשו כמה מהשגיאות התחבורתיות הגדולות ביותר שתוצאותיהן מורגשות עד היום ובראשן ההתבססות המוחלטת של תל-אביב על תנועה ברכבים פרטיים. בתקופת נמיר למעשה נוצר מטרופולין תל-אביב והתחיל תהליך נהירה מתל-אביב המתקלפת לפרברים החדשים והנוצצים כמו חולון ורמת-גן. בעוד שנמיר שאף להגיע לעיר עם 600,000 תושבים תל-אביב איבדה בעשור שלו עשרות אלפי תושבים בקצב שהלך וגבר ככל שנמיר הגדיל את ההשקעות בתשתיות נוחות לרכב הפרטי שאפשרו לאנשים לגור ברמת-גן ולהגיע עם הרכב לתל-אביב. בתקופת נמיר נוצר ציר הדמים של הרברט סמואל וגם הונחו התוכניות לנתיבי איילון. מלבד הנזק התחבורתי, נמיר כשל כמו קודמיו בנושא החיבור של דרום תל-אביב וגם בתקופתו המשיכה לשלוט התפיסה שהאנשים המתגוררים בדרום גרים שם באופן זמני בלבד. הוא נתן את האישור לבניית התחנה המרכזית בלב נוה-שאנן במהלך אנטי-אורבני קיצוני. מלבד הטעויות האלה, נמיר גם קידם את פיתוח מרכז עסקים מגאלומני במנשייה, רעיון שכבר אז נראה לרבים הזוי, ולראייה היום מגדלי המשרדים שבכל זאת נבנו שם הופכים אט אט למגורים.

קשה להעריך מי מבין ראשי העירייה של תל-אביב אחרי דיזנגוף עשה את מירב הנזקים לעיר, אבל ללא ספק לנמיר יש מקום של כבוד ברשימה הזו.

5. ממשיכים לדרוך במקום. בסוף הספר מחבר אותנו מרום לתקופתו של צ'יץ' ולאחריה. למרות שצ'יץ' דיבר כמו כל ראשי העירייה לפניו ואחריו על מחוייבותו לדרום תל-אביב, ההשקעה שלו הייתה בשיקום המרכז המתפורר (השקעה שהצליחה, אגב). מעבר לכך, התכנון התל-אביבי נשאר ממוקד ברובו בתוכניות קטנות ומושתת על הפרדת שימושים והמשך הגדלת השימוש ברכב פרטי. מרום מציב בסוף הספר מעין קריאה להתוות מחדש תכנון לתל-אביב, תכנון שיאפשר לתל-אביב להיות עירונית יותר וטובה יותר לתושביה ולמבקרים בה בסופו של דבר.

סיכום: הפוסט הזה קצר מדי וממש לא עושה חסד עם הספר המדובר. אני חושב שהספר מעמיק מספיק בלי להיות טרחני ולא צריך להיות מתכנן או אדריכל כדי לצלוח אותו בקלות. אם אתם קוראים קבועים בבלוג הזה כנראה שתכנון בתל-אביב מעניין אתכם ואתם חייבים לקרוא את הספר הזה. בין אם אתם גרים בדיזנגוף-פרישמן, כפר-שלם או נאות אפקה הספר הזה יעזור לכם להבין מדוע אתם רואים את מה שאתם רואים מהחלון של הבית שלכם.

גילוי נאות: הספר נשלח אליי ישירות מההוצאה, ללא התחייבות לביקורת כזאת או אחרת כאן בבלוג.

לקריאה נוספת:

ראיון של אסתר זנדברג עם נתי מרום

אתר הספר בהוצאת "בבל"

פוסט זה פורסם בקטגוריה אורבניזם, ביקורת, המלצה, ספרים, תל-אביב, עם התגים , , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

0 תגובות על מי זה תכנן את תל-אביב? נתי מרום נותן את התשובה

  1. אליאב הגיב:

    הקדמת אותי בסקירה 🙂
    מסכים שמדובר בספר חובה לכל מי שמתעניין אפילו קצת בתל אביב. דבר נוסף שאהבתי מאד בספר היא העובדה, שבניגוד לאופנה כיום במקומותינו, הוא לא מניח כל מיני תיאוריות קונספירציה שמטרתן להוכיח שכל מה שעניין את מתכנני תל אביב (כמיקרו-קוסמוס של הציונות כולה) הוא נישול קולוניאליסטי של אוכלוסיה כזו אחרת. את הביקורת החריפה שהוא מותח הוא מקפיד לסייג בכך שרובם ככולם של נשואי הביקורת, למרות חסרונותיהם, פעלו בתום לב לפי התפיסות שהיו מקובלות אז – תפיסות שכיום ברור לנו שהיו שגויות לחלוטין. כמה חסר בשיח הציבורי שלנו דיון מהסוג הזה.

  2. יונתן שחם הגיב:

    נשמע מעניין

  3. גבי הגיב:

    תודה על ההמלצה.
    שיערתי שגדס אדם מהימן ומקצועי כאשר נתקלתי בציטוט שלו משנת 1925:
    "עם כל הכבוד לייחודה האתני והאזרחי של תל אביב כיחידה עירונית, הרי מצבה הגאוגרפי, החברתי, ואף הכלכלי מותנה בראש ובראשונה במיקומה ובהגדרתה כיפו הצפונית…העיר העתיקה והיחידה העירונית החדשה חייבות לצמוח ולהשתלב אחת בפעולת רעותה…
    שגשוגה של האחת הוא ערובה מובהקת לפריחתה של האחרת."

  4. הקורא המתמיד הגיב:

    אוף,

    אין לי כוח לקרוא עכשיו את הפוסט הארוך הזה. לרמן, למה שלא תשים פשוט תמונה של ציצים?

  5. פינגבאק: דיון על הספר "עיר עם קונספציה" ביום רביעי ב-18:00 | עוד בלוג תל-אביבי

  6. פינגבאק: לקראת בתים מבפנים – הרשימה שלי | עוד בלוג תל-אביבי

  7. פינגבאק: על חורבות מנשיה – לקראת תחייתו של האורבניזם בישראל • הרחובות שלנו

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s