עלילות שיפוץ חורבן הבימה הולכות ומסתעפות. המהנדס וינבך מתריע בפני קריסת הבניין (יש לקוות שאכן כך יקרה ומוטב בהקדם), ומוסיף עוד תפנית לסיפור.
מכיוון שעל בניין הבימה הנורא כבר נאמרו באמת הרבה דברים (כאן, כאן, גם כאן וגם כאן) החלטתי בפוסט זה להקדיש לו שיר. למעשה מדובר בשני בתים על-פי "הליכה לקיסריה" של חנה סנש ("אלי, אלי, שלא ייגמר לעולם").
בטון, בטון,
זה לא ייגמר לעולם,
שיפוץ הבימה,
מקלט ליום הדין,
הרס העיר,
חורבן המרקם.
(… כאן המנגינה מתחילה מהתחלה… )
בטון, יצוק,
זה לא ייגמר לעולם,
רם כרמי החריב,
עוד חלקת אלוהים,
טרגדיה עירונית,
חורבן האדם.
… ועכשיו נשאר רק להקליט את זה ולהעלות ליו-טיוב. יש מתנדבים?
הבימה בימים טובים יותר
תוספת: נמצא שימוש תרבותי ראוי לקיר הענק ברחוב תרס"ט, באדיבות החללית והמועצה הבריטית.
עוד בלוג תל אביבי 
אם אפשר להתנחם במשהו, הרי שלפחות מגרש החנייה העילי נכבש והוחזר לציבור
(או שלפחות ככה זה נראה)
זה באמת סיפור בהמשכים, סאגה, קקה, פרשייה, סיפור מעשה, אפיזודת זוועה, טרגדיה, השתלשלות וגרוע מכך. לג'נסיס היה פעם אלבום מצויין שיצא ב-1976 ונקרא A TRICK OF THE TAIL .
אחת מדרכי הנקמות המתוקות היא שאנשים לא יקנו כרטיסים להצגות ב"הבימה" כי יפחדו שהבניין יקרוס עליהם. הפסדים. הפסדים. הפסדים. או דרך נוספת לחילופין, לא יקנו כרטיסים כדי שלא יצטרכו לשהות במקום כל כך מנוכר ומכוער. הפסדים. הפסדים. הפסדים.