ב-1989 היה יום אחד שבו השמיים בחיפה השחירו ובאמצע היום בקושי ראו את השמש. באותו יום נשרפו 5,000 דונם בכרמל במה שנודע לאחר מכן כשריפה הגדולה בכרמל. אני זוכר את היום הזה טוב. הייתי בחטיבת ביניים ובהפסקות ראינו מהחלונות את השמיים הולכים ומשחירים. בשריפה הנוכחית, שכבר ידועה כשריפה הגדולה ביותר אי-פעם בישראל, שאף גרמה לממשלה לרדת על ברכיה ולהתחנן לעזרה, נשרפו כבר כ-40,000 דונם (בערך כמו השטח של 1,500 גן מאיר, או 12 פארק הירקון).
השטח והנזק בלתי-נתפסים. לעומת זאת, מדינת ישראל נתפסה עם המכנסיים למטה. מצאתי את עצמי מסכים עם רון בן-ישי בנוגע ליסודותיו של הממשל הישראלי וקריסתו במקרה הנוכחי. אם יש סיבה שבגללה הרפובליקנים הפסידו ב-2008, אפשר להתחיל לחפש אותה בניו-אורלינס ב-2005. הזיכרון החזק ביותר מהקדנציה השנייה של בוש הוא המראה של האנשים שלא פונו מהעיר על הגגות, כאשר מערכת שירותי החירום האמריקאיים קרסה לחלוטין. אם יש משהו שככל הנראה הקדנציה השנייה של ביבי תיזכר בו זה אלה תמונות האש והעשן מהכרמל. תמונות שהסיפור שמאחוריהן מורכב מהנטישה של המדינה את אזרחיה.
אם יש הזדמנות בסיפור (מעבר לכך שתיערך רפורמה בשירותי הכבאות בישראל וילמדו טכניקות חדשות לניהול יערות במזג אוויר חם ויבש) היא ההזדמנות לחזור ולבדוק מה צריך להיות סדר העדיפויות של מדינת ישראל. מהו המשקל שיינתן בעתיד לבעיות "אזרחיות" (בתי-חולים, חינוך, כבאות, משטרה וכיו"ב נושאים משעממים) לעומת בעיות "לאומיות" (צה"ל, שאלת הגבולות, ירושלים-סלע קיומנו, השטחים ושאר נושאים טובים לשיחות סלון ולחברי-כנסת רודפי כותרות)? יש מצב שהשרפה הזו תזיז לפחות את תשומת הלב לכיוון האזרחי והממשלה הבאה (וגם הנוכחית עד שתוחלף) תידרש לעסוק בדברים איזוטריים כמו תקנים של כבאים, אחיות, מורים ושאר ירקות חסרי גוון לאומי בוהק.
עוד בלוג תל אביבי 
לצערי אנחנו לא נראה באמת שינוי מדיניות, גם בהעברת התקציב הנוכחי שבו
ניסו להטות מעט את הכף לכיוון חינוך טוב יותר קמו לוביסטים ביטחוניים ודאגו
לשמור היטב על השמנת שלהם. הדבר היחיד שאפשר לקוות אליו הם טיפטופים
של יוזמות סביבתיות וחברתיות שכן יוזמות אמיתיות לשינוי לא יכולות לעבור את
שיטת הממשל הנוכחית. בשיטה בה ליהדות התורה יש אותו כח כמו לליכוד
כולו לא ניתן לקדם אינטרסים לאומיים אלא רק אינטרסים צרים של מפלגות שוליים
(התנחלויות, ישיבות וכו וכו').
כרגע כמו שכתבתי צריך לחכות לטפטופים קלים, כמו שכולנו יודעים גם אלה
אינם מוצאים את כיוונם אלינו.
אפרופו התנערות מאחריות של המדינה – הדו"ח שפורסם בשבוע שעבר על פערים בבריאות בישראל:
יש ללחוץ כדי לגשת אל briut_sofi.pdf
הכל אמת ויציב.
הרשה לי להצביע, בעזרת חכמים ממני, על תשתית בסיסית נוספת אשר בה ישראל הולכת ולוקה: התשתית הדמוקרטית והאנושית שלה. כאן לא צריך כסף, אלא בעיקר הגינות בסיסית, ראיית הזולת ואנושיות. אפשר אולי גם לקשור בין הלקות בערכים אנושיים ודמוקרטיים לבין היחס לתחומי ממשל אזרחיים אחרים.
ספי רכלבסקי כותב על ההטיה הגזענית והאתנוקרטית הגוברת באין מתריע ובאין מפריע:
http://www.haaretz.co.il/hasite/spages/1202158.html .
גדעון לוי, בנימה קצת אחרת ואולי ממוקדת מדי ביחס לאשר רציתי להדגיש:
http://www.haaretz.co.il/hasite/spages/1201740.html
סלח לי, יואב, אם לטעמך הדברים אינם קשורים או חורגים מתחום דיון זה.
לירן, אני לא בטוח שהליכוד וקדימה הן לא בעצמן מפלגות שוליים. גדעון סער מתעסק יותר עם צלילי המוזיקה בהפסקות מאשר עם בעיות החינוך בכיתות.
אוהד, תודה על הדוח.
אני חושב שיש כאן הזדמנות לאותו סדר יום אזרחי שנוטים להתחמק ממנו כבר עשרות שנים. בארה"ב זה קצת מה שקרה ואובמה הצליח להעביר תיקון משמעותי ביותר בנושא הבריאות בארה"ב (ככל הנראה החוק האזרחי המשמעותי ביותר מאז הקמת הביטוח הלאומי שם ב-1933). כמובן, שאחרי שנתיים זה נגמר ועכשיו הממשל האמריקאי כבר לא יכול להמשיך לעשות דברים כאלה.
האש הזאת היא זמן טוב להתפכחות והזדמנות לאזרוח המדינה הישראלית.
הגיע הזמן, מזמן, לאג'נדות אזרחיות, כלכליות, חברתיות. הגיע הזמן שהעם ידרוש זאת מכל ממשלה, מיד, לעסוק בזה, ובעיקר בזה.
יואב יתכן שאתה צודק.
בכל מקרה מה שאתה מתאר הוא יציאה משיווי המשקל (נאש) שבו כל אינבידואל דואג למקסם
את תועלתו אישית, בדרך כלל זה קורה במצבי קיצון חמורים (לטעמי לא במקרה שלנו).
הבעיה הסביבתית העולמית היא בדיוק אותו שיווי משקל שבו כל מדינה דואגת לצרכיה שלה
בתקווה שמדינות אחרות יורידו את סך הפליטות והיא תוכל להמשיך ולזהם ככל העולה על
רוחה. אגב הנושא הזה נחקר רבות בכלכלה והתגלה כי אחת הדרכים לצאת ממנו היא
כמו שיואב מתאר- מאורע מרכזי שיבהיר לשחקנים כי צריך לשנות גישה.
לטעמי אנחנו רחוקים ממצב קיצון שיכריח אותנו לנקוט בפעילות אמיתית לשינוי המדינה,
אני חושב שאנחנו יכולים במקרה הטוב לקבל שינויים מינוריים ועם זה להתקדם.
ובנוגע לחקיקה של אובמה היא בכלל לא מתקרבת לשינויים של רוזוולט,- שוב כיוון שהאסון
הכלכלי של התקופה הנוכחית לא היה קרוב למשבר 29'. אנחנו נעים כמטוטלת ולומדים
רק מטעויות (אני אוהב לשאול אנשים תמיד בזמני משבר מדוע לא חסכתם לשעה קשה
כשהתקופה הייתה טובה- גם היום שבו האבטלה בישראל מהנמוכות שהייתה מאז ומעולם
יש הרבה אנשים שחומדים לגרעון עמוק יותר אבל התרחקתי יותר מידי.)
אזרוח זה תמיד טוב, אבל מלחמות ושריפות קשות צריכות להיות מטופלות על ידי הצבא.
אין שום בושה בפנייה לחברים ושכנים לעזרה, ישראל לא ירדה על הברכיים, נתניהו עשה כמה שיחות טלפון וקיבל יותר עזרה ממה שביקש. מדינות העולם שמחו לקנות בזול את היכולת להפגין את נדיבותן ולהראות לישראלים שהם "לא לבד" (לטוב ולרע). אני לא חושב שבנימין נתניהו יינזק מהפרשה הזו, להיפך, הוא זכה להרבה זמן מסך וגם "הפגין מנהיגות" (לא נחפז בטרם ביקש עזרה, לא למטה מכבודו), צריך לזכור ארבעה דברים: הראשון הוא שלישראלים יש זיכרון קצר, השני הוא שאין הבדל של ממש בין שלושת המפלגות הגדולות, השלישי הוא שאסונות "מקרבים את העם" ומעלים את הפופולריות של המנהיגים והרביעי הוא שהישראלי, לא זה שגר בדיזנגובה פינת ארלוזורובה ועושה PHD באו"ת, דווקא אוהב או לפחות מחבב את ביבי.
אין פה מחדל יוצא דופן. לאף אדם סביר אין ציפיות גבוהות מהמגזר הציבורי, וזה לא משנה אם מדובר בגוף עתיר תקציבים כמו משרד הביטחון או גוף עני לכאורה כמו שרותי הכבאות וההצלה. הם אמנם בכו שאין להם כסף (הכבאים), אבל כולם בוכים, זה לא אומר כלום. ראש הממשלה לא יכול להיות אחראי אישית לתפקוד של 1,000 גופים ציבוריים. כאזרח מהשורה אני רואה במנהלים של הגופים הציבוריים הללו אחראים לתפקודם. אם לא די בתקציב, שיגישו את התפטרותם ויספרו לכל מי שמעוניין לשמוע מדוע עשו כן. אדם לא יכול לשבת מאחורי שולחן המנהל או המפקד ולטעון שאין לו אחריות.
אני יודע שסוציאליסטים (אני לא מונה אותך בהכרח) תמיד חושבים שהבעיה היא כספית, אבל אלה מאיתנו שיודעים כמה קשה עובד האדם הפרטי עבור הכסף הציבורי, וכן מכירים מקרוב (או מרחוק) את אופן הניהול של משאבים ציבוריים, חושבים אחרת. שריפות קשות הן נדירות יחסית ומכובות מהר יחסית (גם עכשיו מדובר בפחות מארבעה ימים). זה עיסוק קלאסי עבור יחידת מילואים בצבא ההגנה. צה"ל מתהדר בכ-450,000 חיילי מילואים "על הנייר" וכנראה רבע מהמספר הזה "על אמת" (תלוי מה ההגדרה, האמת היא שהשד יודע). שרותי הכבאות מתהדרים בכ-1,350 כבאים וכנראה זקוקים לעוד 200 או 300 כבאים וגם לציוד. אני בהחלט מצפה מצה"ל להחזיק כמה אלפי כבאים בשירות מילואים, שיתגברו את מכבי אש במקרה חירום. לא חיילים "נוספים", לא "עוד כסף", אלא במסגרת המשאבים של צה"ל. בדיוק כפי שאני מצפה מחיל האוויר לעשות שימוש במשאבים קיימים ולדאוג שמתוך 750 כלי טיס (לפי ויקיפדיה), לפחות 2% יוכלו לעסוק בכיבוי אש. המפתח חייב להיות שימוש במשאבים קיימים. להחזיק עוד 500 או 1,000 כבאים במשרה מלאה, 12 חודשים בשנה, בעוד מקרי החירום האמתיים הם חריגים, ספורים וקצרים, זו פשוט איוולת כלכלית. אם אין זה ברור, לדעתי האחריות היא של צה"ל והמחדל הוא של צה"ל.
אוהד, המדינה אינה מתנערת מאחריותה, המדינה כושלת במתן תמורה לסכומי העתק שהיא גובה מאיתנו. עיקר התקציב מופנה לשרותים חברתיים והמגזר הציבורי רק הולך ותופח.
אביעד, מסכים איתך חלקית. אני לא בטוח שלעם יש זיכרון קצר כל-כך. במקרה של מלחמת יום הכיפורים השלטון התחלף יותר משלוש שנים אחרי המלחמה. בזמנו הצבא אכן היה מפעיל את מערך הכיבוי האווירי של ישראל, אבל הוא החליט שזה לא מתאים לו והעסק הופרט. מסכים איתך שצריך לבחון את השימוש בצבא במקרים כאלה, אבל בכל מקרה נראה לי שיגדילו מאוד את מכבי האש כרגע.
גם בסיאטל שירותי הכבאות היו מופרטים והם למדו את הלקח (לפני 121 שנה).
שרותי הכבאות בסיאטל לא היו מופרטים והתושבים למדו דברים אחרים. לעצם הפרטה של שירותים מהסוג הזה (ולא זכור לי שהצעתי להפריט את שרותי הכבאות): ההצלחה אינה נמדדת לפי שביעות רצונם של האזרחים, אלא לפי שביעות רצונו של הגוף המשלם ישירות עבור השירות או המוצר. אם מטרתו של גוף ציבורי היא לחסוך כסף ולא אכפת לו מהשירות הניתן לאזרח, אז חברה פרטית שמספקת לאזרחים שירות גרוע במחיר זול תיחשב בחירה מוצלחת והפרטה מוצלחת.
לא נראה לי שיגדילו מאוד את שרותי הכבאות, בטח לא יכפילו את כוח האדם, על אף המספרים בהשוואה בינלאומית. הכבאי הישראלי נהנה מדימוי של אדם שיושב בתחנה, משחק שש-בש ושותה קפה שחור ואני בטוח שהדבר לא נעלם מעיניהם של אנשי האוצר. לפי עדות הכבאים עצמם (רדיו, היום) שרותי הכבאות מטפלים בכ-90,000 מקרים בשנה. בהנחה שזה אכן המצב, משמעות הדבר היא שבפרק זמן של ארבע שעות הכבאים מטפלים ב-41 מקרים בממוצע. כבאי עובד יממה כן – יממה לא (זה ממקור ראשון, כלומר מפי כבאי, אני לא יודע אם זה ככה אצל כולם), כלומר אם ישנם 1,350 כבאים, 1,120 בפועל (נאמר שהשאר בחופשה) ו-560 במשמרת, אז 14 כבאים במשמרת של 24 שעות מטפלים ב-6 מקרים (ביממה). על פניו – ובאמת שאני לא מתיימר להבין בנושא או אפילו משוכנע באמיתות הנתונים – לא נראה שיש עליהם עומס רב ובהחלט אפשר להבין איך זה שהם מוצאים זמן לשחק שש-בש.
שירות הכבאות בסיאטל לא היה מופרט. הוא היה מבוסס על מתנדבים, קרי – העירייה לא היתה מוכנה לשלם שכר והסתמכה על משא"ז (מזכיר משהו למישהו?). מעבר לכך, הבעיה העיקרית היתה כנראה מערכת המים העירונית של סיאטל שלא סיפקה לחץ מים גבוה מספיק.
יש דווקא עיר שהיה לה שירות כבאות מופרט לחלוטין עד אמצע המאה ה-20, וזו לונדון (למעשה, שירות הכבאות שלה הוקם כיוזמה פרטית, בתהליך די מופלא). למעשה, שירות הכבאות שלה היה כה טוב עד שכשהחליטה הממשלה לחייב כל רשות מקומית להקים שירות כבאות עירוני בבשנת 1938 היא פטרה מכך את לונדון משום שחברת הכבאות הפרטית שלה (שהיתה קיימת יותר מ-100 שנה באותה העת ובאותה תקופה קיבלה מימון מהעירייה עבור חלק מפעולותיה, אולם היתה בניהול פרטי של חברות הביטוח של לונדון) היתה טובה הרבה יותר מכל מה שהיה לאי הבריטי להציע. החברה הולאמה ב-1941 בשל המאמץ המלחמתי ולאחר המלחמה הפכה להיות חלק מהמערכת העירונית.
עומר, סחתיין על הבקיאות. יש כאן פוטנציאל לפוסט אורח בנושא.