זה נגמר בדם – מערכת התכנון הישראלית דורסת גם את החרדים

לזכותה של מערכת התכנון הישראלית ניתן לאמר שהיא פחות מפלה מכפי שניתן לחשוב. בחודשים האחרונים יצא לי להיות במגוון רחב של יישובים ישראלים, ומסתבר שלא רק את היהודים החילונים (המבוססים יחסית לאחיהם בישראל) מערכת התכנון הישראלית דוחפת לתלות מקסימלית ברכבים פרטיים, אלא גם את הערבים וגם את החרדים.

והנה דוגמה לענייננו. כתבה קטנה בהארץ על סכסוך הלכתי בעיר החרדית החדשה (או ליתר דיוק, בפרבר החרדי) אלעד מספרת את הסיפור כולו. הסכסוך נובע מהזמן בו מכריזים על כניסתה של השבת וישנו הפרש של 10 דקות בין ההכרזה של האשכנזים להכרזה של הספרדים באלעד (אצל האשכנזים מכניסים את השבת עשר דקות קודם). אין מדובר בעניין של מה בכך. באזורים חרדיים מובהקים אין זה מקובל לנסוע בשבת, ומדי שבת בשכונות החרדיות ישנו מעין "יום כיפור" קטן שכל כולו תענוג להולכי הרגל ובעיקר לילדים המרובים. יצא לי לראות משהו מזה בספטמבר בירושלים – אין ספק כי לחרדים, ובמיוחד לילדים חרדים, העובדה שלא מתאפשרת נסיעה של מכוניות באזורי המגורים שלהם בשבת היא מקור לחגיגה. אבל באלעד הסיפור לא כל-כך פשוט. בעוד שאצל האשכנזים נפתח כבר נוהל הליכה בכביש, לספרדים ישנן עוד 10 דקות תמימות לעסוק בענייני חול ולמהר להכין את השבת. במקום כמו אלעד – הכנות פירושן נסיעה ברכב ותרשו לי לצטט מהכתבה:

"הרב גרוסמן טוען שמדובר בפיקוח נפש, כי מיד עם כניסת השבת הכבישים נכבשים ברגלי מתפללים הממהרים לבתי הכנסת, בעוד המאחרים דוהרים על הכבישים בדרך הביתה. לא מזמן נפגע כך ילד ממכונית נוסעת, והרב האשכנזי מסביר שנעילת השער תבטיח הפרדה בין המכוניות להולכי הרגל, כי התושבים ואורחיהם שמחוץ לעיר ייאלצו להגיע לפני השבת."

אז מה ההבדל בין אלעד החרדית לבני ברק החרדית? אלעד תוכננה ונבנתה ממש לאחרונה, בשנות ה-90, ובהתאם לכך (ולמרות שתוכננה מראש לאוכלוסייה חרדית לא עשירה במיוחד), רשת הרחובות והגיאומטריה של הצמתים ובכלל כל מערך התנועה מבוסס על רכב פרטי בצורה משמעותית. לעומת זאת, בני ברק הותיקה והאולטרה-אורבנית (שנבנתה לפני הקמת משרד הפנים ומשרד התחבורה) מאפשרת הרבה יותר תנועת הולכי רגל וניתן לבצע בה "סידורים" לפני שבת ברגל (דבר שבאלעד הרבה יותר קשה, אם לא בלתי-אפשרי).

לשם ההשוואה (ואני מצטער שלא הכנסתי את זה בתמונות), אתם יכולים לראות פה מפה של אלעד וכאן מפה של בני ברק באותו קנה מידה. כמות הצמתים והחיבורים בבני ברק לעומת אלעד מספרת את כל הסיפור. בבני ברק ישנם הרבה רחובות קטנים ובינוניים אשר מאפשרים תנועת הולכי רגל (הכל קרוב) וגם נסיעה של מכוניות ואינם מעודדים מהירות נסיעה גבוהה (הרבה צמתים). באלעד ישנם מעט רחובות וצמתים והם מעודדים נסיעה במהירות גבוהה ובנויים לכך – השכונות לא מחוברות וביניהן מפרידים כבישים מהירים שתוכננו לנסיעה במהירויות 80 קמ"ש ומעלה. הקונפליקט הנוצר במקרה החרדי כאן הוא בלתי-נמנע והאשמה כולה של מערכת התכנון הישראלית, שכרגיל שמה את הולך הרגל במקום האחרון ברשימה.

לקריאה נוספת:

כשהמרחק בין הצמתים גדול מדי

בלוק קצר – עירוניות עמוקה

פוסט זה פורסם בקטגוריה ביקורת, הולכי רגל, תאונות, תחבורה, עם התגים . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

2 תגובות על זה נגמר בדם – מערכת התכנון הישראלית דורסת גם את החרדים

  1. יונתן הגיב:

    המדינה לא יכולה לסבול ריבוי זהויות. אם חרדים, לפחות שיהיה להם רכב פרטי כמו בני אדם נורמאלים

  2. פינגבאק: הדייג – לקט המלצות קריאה מס’ 60

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s