בעוד כשבוע אזכה להשתתף בפעם השנייה במכון ראשי הערים לעירוניות מתחדשת בישראל מבית היוצר של עמותת מרחב. במכון נפגשים כשמונה ראשי עיריות עם שמונה מומחים ליומיים וחצי של דיונים על ערים ועל עירוניות מהפרטים הקטנים ועד התמונה הכוללת. אין ספק שהסיפור של העירוניות בישראל ושל רוב המקומות שבארץ נקראים "ערים" הוא סיפור של לא מעט החמצות ושברון לב. בכל מקרה, אני אשמח לכל טיפ שתוכלו לתת לי על הערים הבאות שראשיהן צפויים להשתתף במכון הקרוב שלנו (מהצפון לדרום):

צפת, טבריה, אור עקיבא, יבנה, אשדוד, אילת.

לכל עיר הסיפור שלה, הזהות שלה והאתגרים שלה. בעיניי, העיר הישראלית ביותר בישראל היא אשדוד. אשדוד היא העיר הגדולה ביותר שהוקמה אחרי קום המדינה (הוקמה ב-1956) וכיום היא סוג של קצה דרומי לגוש דן, עם זהות מקומית ומגוון אוכלוסיות רב. התכנון של אשדוד מייצג לא מעט מהבעיות של התכנון הישראלי בכלל. הרחובות הראשיים של אשדוד הם עורקי תנועה לרכב בלבד ואינם משמשים כרחובות במובן הקלאסי, אשר בהם ניתן ליצור מפגשים והזדמנויות אנושיים. כל שכונה מנותקת מהשכונות הסמוכות לה. אחת הבעיות שזה יוצר היא קושי ביצירת מרכז חזק לעיר, לצד תלות גבוהה כמובן ברכבים פרטיים על כל שלל הבעיות שלהם. האתגר האמיתי הוא לאפשר לאשדוד להיות מקום עירוני. לא בטוח שזה אפשרי בכלל, אבל האתגר של אשדוד הוא האתגר של הערים הישראליות, ואם תרצו במובן הרחב גם האתגר שלנו ביצירת מקומות עירוניים, בני-קיימא, חסכוניים במשאבים שמאפשרים לכל פרט וקהילה למצות את הפוטנציאל שבהם.

אשדוד. התכנון הישראלי מתקשה ליצור עירוניות.

חוץ מאשדוד, אותה אני מתחיל להכיר ממחקר שאני עושה כרגע, ניצלתי את סוף השבוע לטיול קצר בחלק מהמקומות האחרים. בטבריה מצאנו מינימרקט שלא מתבייש לקרוא לעצמו על שם המקום בו הוא נמצא:

החניון כמקום ומחולל זהות בטבריה

באור עקיבא, לעת ערב, הבחנו בעדר פרות חוצה את אזור התעשייה:

זה לא נגמר עד שהפרה השמנה שרה באור עקיבא