כל הג'אז הזה (שהיה פה פעם)

פוסט אורח מאת ארנון גלבוע.

מסתמן שזהו הספד. בשנה הבאה, במידה ולא תהיינה הפתעות, לא יתקיים פסטיבל ג'אז תל-אביב. ייתכן שעובדה זו לא מזיזה לכם במיוחד. "מה לי ולג'אז? האלתורים האלה, קטעים בלי התחלה אמצע וסוף, איפה בית-פזמון-בית?". אז זהו, שאם אתם במקרה צרכנים של תרבות כלשהי מחוץ למרקע, כדאי שתבינו שזה רק קצה הקרחון. בסוף הסיפור הזה גם אתם תהיו בצד הדפוק.

מהי תל-אביב, שנקראה פעם "בירת התרבות", אם לא עיר שאמורה לתמוך, כלכלית וארגונית, במפעלי תרבות ואומנות שלאו דווקא פונים לקהל המוני? מה מבדיל בעצם את תל-אביב מערים אחרות במרכז הארץ, שלעומתה דווקא מתאמצות בשנים האחרונות להציע תכני תרבות מסקרנים? האם תל-אביב אמורה להציע רק שפע של אפשרויות נהנתניות, שטחיות, הדוניסטיות ורדודות? ים, פאבים ומסעדות זה יופי, אבל זהו? או אולי זוהי עדיין עיר שמתיימרת להיות שופעת בחיי תרבות עשירים ומגוונים ואפשרויות הזמינות לכל המבקש בכך?

פקיד כלשהו (מנכ"ל העירייה) החליט בבוקר בהיר אחד, באופן שרירותי לגמרי, לסגור את הפסטיבל. ראש העירייה חתם. קרוב לוודאי בלי לחשוב פעמיים. הסיבה הרשמית היא "שינוי התמהיל התרבותי באירועי העיר", ואל תטעו – לא משקיעים את הכסף (הלא גדול) שהתפנה באירוע תרבותי איכותי אחר. סתם קיצוץ שרירותי במקום שהפקידים בעירייה חושבים שהוא יעבור בשקט. בעניין הזה הם טועים ובגדול. אם מישהו מהשניים האלה היה טורח ומגיע לפסטיבל האחרון, צופה באחד המופעים המובחרים באולמות המלאים עד אפס מקום, ופוגש בקהל הרב שגדש את האכסדרה בעת המופעים החינמיים והאיכותיים, יתכן שהיה משנה דעתו.

פסטיבל ג'אז תל-אביב מתקיים כבר 23 שנה ומהווה סמל של איכות. הפסטיבל מספק ארבעה ימים גדושים בהופעות. בכל שנה מתארחים כאן שמות מובילים מעולם הג'אז העכשווי, אריות ג'אז ותיקים והרכבים מקומיים מוכרים וחדשים. הפסטיבל מקדם הפקות מקור מרתקות ושיתופי פעולה של אומנים מקומיים עם מוזיקאים מרחבי העולם. מרגש לראות את הקהל שמגיע בהמוניו לפסטיבל כזה, שאינו מתפשר על איכות תכניו, בעוד במקביל התקשורת מאכילה אותנו בתכנים שהולכים ומידרדרים עם השנים כתוכניות ריאליטי ושעשועונים. כשמרבית ההפקות העירוניות הן מופעים המוניים בחסות סלולרית ומרוצים באדיבות מותגי הנעלה, אנו מצפים מהממסד להיות הסכר התרבותי האחרון וחומת המגן בפני הזניה תרבותית מוחלטת של המרחב הציבורי.

ביטול הפסטיבל פוגע בשתי קבוצות עיקריות. האחת היא הקהל, שזוהי עבורו הזדמנות של פעם בשנה להגיע לארבעה ימים מרוכזים של מוזיקה עשירה ומגוונת ומפגש עם קהילת חובבי הג'אז שבאותו שבוע עולים לרגל לתל-אביב מכל רחבי הארץ.  אני מכיר באופן אישי לא מעט אנשים שמגיעים לפסטיבל בכל שנה, מירושלים, מחיפה ואפילו מהנגב. הקבוצה הנפגעת הנוספת היא המוזיקאים הישראלים, שהפסטיבל מהווה עבורם מקור הכנסה, כר לשיתופי פעולה עם מוזיקאים מוכרים מהעולם, מקפצה מקצועית ואפשרות לפרסום ולקידום הקריירה שלהם.

ג'אז הפך כבר מזמן מיצירה תרבותית אפרו-אמריקאית, למטריה מוזיקלית הכוללת תחתיה עשרות תתי-ז'אנרים שמתכתבים עם סגנונות, תרבויות ומסורות מוזיקליות מכל העולם. אחד הסגנונות הפוריים והעשירים ביותר בעשורים האחרונים הוא למשל ג'אז יהודי. הג'אז הישראלי פורח ברחבי העולם ומוזיקאים ישראלים רבים נמצאים כיום בחזית הג'אז העולמית. בעיר כתל-אביב, אין דבר טבעי יותר מפסטיבל ג'אז, שהרי זאת המוזיקה האורבנית מכולן כבר למעלה ממאה שנה. באילת הפסטיבל הוא מוקד משיכה לתיירות כשבועיים בשנה ותו לו. בתל-אביב, הג'אז הוא חלק בלתי נפרד מהדי-אנ-איי של העיר 365 ימים בשנה.

באופן אישי אני חב רבות לפסטיבל הזה. עם שחרורי מהצבא בסוף האלף הקודם, שכרתי עם חבר דירה ממש מול הסינמטק, בקומה שמעל שווארמיה שחיממה לנו את הסלון בחורף וגם בקיץ. מספר פעמים בשבוע בשובי מיום עבודה קפצתי לסרט בסינמטק ומדי שנה התייצבתי להופעות הפסטיבל. שם צמחה אהבתי הגדולה לג'אז. מאז, בכל שנה ושנה אני מגיע לפסטיבל הנהדר הזה ונהנה מהעושר שהוא מציע. סגירת הפסטיבל תהיה עבורי כמותו של חבר קרוב. אני מאמין שעדיין ניתן להציל אותו ומוקדם מדי להתחיל את האבל עליו.

המאבק נגד סגירת הפסטיבל החל. כדרכו של כל מאבק בן זמננו, הוקמה קבוצת תומכים בפייסבוק, אנו מציפים יום יום את לשכות ראש העירייה והמנכ"ל במיילים, פקסים, דואר ואף ביקורים. מתארגנת עצומת אומנים שכוללת שמות רבים מבכירי המוזיקאים הישראלים, שרובם אינם מתחום הג'אז, אך המאבק עקרוני וחשוב בעיניהם. הם וכולנו כבר יודעים: אם ניתן לפקידים לסגור את המוסד האומנותי החשוב, המצליח והוותיק הזה, הם לא יפסיקו: מחר הם יסגרו את פסטיבל הפסנתר, ומחרתיים להקות מחול ותיאטראות פרינג'.

זוהי רק תחילת הדרך במאבק ויש לנו עוד לא מעט תכניות מגירה. מאבק תרבותי זה הוא מבחינתנו המשך ישיר למחאה על חוסר הצדק החברתי, יוקר המחיה, והמיסים הגבוהים שהתמורה עליהם לאזרח עלובה, גם מבחינה תרבותית. גם אתם יכולים לקחת חלק במאבק על עתידו של פסטיבל אחד קטן, וחשוב יותר, על פניה של תל-אביב כבירת התרבות של ישראל. יש להזכיר לראש העירייה את מחויבותו כלפי תושביה, ובעצם כלפי כל ישראלי חובב תרבות שתל-אביב היא בשבילו האפשרות היחידה בארץ לספוג חיי תרבות עשירים ומגוונים כבאחת הערים המובילות בעולם. שלחו פקס לרון חולדאי במספר 03-5216597 או כתבו בקיר שלו בפייסבוק ותגידו לו מה דעתכם על חיסול פסטיבל ג'אז תל אביב.

ארנון גלבוע הוא אצן למרחקים ארוכים, בשלן וממובילי המאבק נגד סגירת פסטיבל ג'אז תל-אביב. אתם יכולים ליצור איתו קשר במייל arnongilboa הוטמייל דוט קום.

הערה של לרמן: כנראה שאחרי שיפוץ בנייני התרבות החשובים (כדוגמת הבימפלצת) ותוספת האגפים לסינמטק ולמוזיאון תל-אביב נשאר פחות כסף לתמיכה בתוכן התרבותי עצמו.

לקריאה נוספת:

יאיר יונה מאוכזב

עידו בן סימון מדווח ב-nrg

פוסט זה פורסם בקטגוריה ביקורת, מוזיקה, פוסט אורח, תל-אביב, עם התגים , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

2 תגובות על כל הג'אז הזה (שהיה פה פעם)

  1. משב הגיב:

    מסכימה, לא מקובל, מה יהיה הדבר הבא?
    כתבתי לרון חולדאי על הקיר

  2. פינגבאק: הדייג – לקט המלצות קריאה מס’ 76

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s