פוסט אורח מאת אמנון בראונפלד שטיין.

להתנשק מול הרבנות? אתה משוגע? אז זהו, שאני רוצה להאמין שלא, אבל בואו נחזור אחורה ונראה מאיפה הכול מתחיל.

פרנסואה הולנד, הנשיא הסוציאל-דמוקראטי החדש של צרפת, החליט לאשר נישואים בין בני אותו המין. הרבה אנשים, כמו שאני בטוח שניחשתם, לא ממש התלהבו מהרעיון. ברחביי צרפת התארגנו עשרות עצרות הומופוביות, שדרשו להמשיך באפליה כלפיי האוכלוסייה הגאה. ג'וליה ואוריין, שתי תיכוניסטיות (הטרוסקסואליות), עברו ליד אחת ההפגנות במרסיי. ברגע של תעוזה, הן החליטו לשלוח מסר קטן של אהבה אל מול השנאה. והתנשקו. כן כן, נשיקה פשוטה יכולה לעשות הבדל כזה גדול. שתי נערות שמתנשקות, נותנות ביטוי לאהבה שאינה יודעת גבולות של מגדר או מוסכמות חברתיות, אל מול הפגנה שרק רוצה להמשיך ולהגביל את החופש האנושי. הנשיקה שלהן לא הייתה נשיקת מחאה רק לגביי הנישואים, אלא מחאה על הזכות של הקהילה להיות חלק מהמרחב הציבורי בלי לפחד ובלי להיות מאוימת.

ואם הבאנו מצרפת את השנסונים, הבאגט והקרואסון, אין סיבה שלא נייבא גם איזו נשיקה של אהבה. כי בישראל המצב אפילו יותר גרוע. גם בעניין הנישואים בין בני אותו מין, שלא נראים באופק, וגם בעניין הזכות לקחת חלק במרחב הציבורי. אם הכרנו את נושא "הדרת הנשים", חשוב לזכור שההדרה של הקהילה הגאה עמוקה וקשה יותר. להחזיק ידיים ברחוב, נשיקה בשדרה, חיבוק על ספסל ציבורי. כל אלו יכולים להיות מעשים "פרובוקטיביים" מחוץ לשמורות הטבע הליברליות. ישראל צריכה להכיר בספקטרום המגוון של הזהויות המיניות-הקוויריות, הסטרייטיות והגאות. כשהמדינה לא מכירה בנישואים גאים, היא לא רק מפלה בחוק, היא יוצרת מציאות חברתית של אהבה אחת ששווה יותר ואהבה אחת שווה פחות. כשהמדינה לא משכילה להפוך פסיקות בג"ץ מתקדמות למדיניות באמצעות חקיקה, היא מודיעה קבל עם ועדה שהן עומדות על כרעי תרנגולת. כשעצם הזהות של אדם מהווה פרובוקציה, מטרד או מטרה לשנאה, אי אפשר לדבר על שוויון או דמוקרטיה. אל מול המצב החשוך הזה, צריך להביא מסר של אהבה. מסר של נשיקה.

אבל עבורי המאבק הזה הוא גם המאבק של הזהות החילונית בישראל. אם ראיתם את הסקר על 80% מאמינים, אם אתם רואים את ההתחזקות של הערכים הדתיים במערכת החינוך, או אפילו אם סתם יצא לכם להסתכל בדף הפייסבוק של אחת הדמויות התיאולוגיות המשמעותיות, "יהוה", אפשר להבין שגם הזהות הזאת תחת מתקפה. בינתיים, מצבה טוב יותר, אבל העתיד נראה שחור. מבחינתי, החיבור בין "המאבק החילוני" לחתונה אזרחית, "והמאבק הגאה" לחתונה חד-מינית הוא לא סתם פונקציונאלי (כי אין רב שיסכים לחתן אותנו). מדובר בחיבור אידיאולוגי, בשני מאבקים למען חירות וחופש. הממסד השמרני, שבהקשר הזה מגולם בממסד הדתי, מעוניין לשלוט בחיינו ולקבוע עבורנו-את מי נאהב, איך נתלבש, ועם מי נתמסד (אם בכלל). הקהילה החילונית והקהילה הגאה יכולות וצריכות לשתף פעולה, כחלק מהקריאה המשותפת שלהן להשתחרר מעול הכפייה. כי עבור הממסד הדתי, מדובר בשתי תופעות כמעט זהות של כפירה דתית, של ערכים מודרניים ומערביים, של חופש שצריך לדכא. והוא נלחם בנו באותן האמצעים- בכפייה חוקית, בהדחקה חברתית ובהדרה מהמרחב הציבורי.

הסיבה שאנחנו הולכים לרבנות, היא לא בשביל לעשות דווקא. הזהות שלנו לא יכולה להיות "דווקא".  עצם הקיום שלנו לא יכול להיות פרובוקציה. הרבנות נלחמת ונעמדת על הרגליים האחוריות בכל פעם מחדש בשביל להמשיך ולשלוט לנו בחיים. היא נלחמת בשביל לקדם את הערכים הדתיים על חשבון ערכים כמו חופש ושוויון. היא נאבקת על המונופול שלה. היא מתעקשת להמשיך ולצייר קריקטורה גרוטסקית של יהודית אורתודוכסית חשוכה, והגיע הזמן שגם אנחנו נעמוד על הרגליים האחוריות שלנו.

נכון, גם החברה החילונית לא פתוחה לכולם. אין לנו את הלוקסוס להרגיש נאורים כשמילים כמו "הומו", "בוצ'ה" או "קוקסינל" הן עדיין קללות שגורות. אבל לטעמי, יש הבדל. כי הממסד הדתי מסתכל עלינו ורואה כופרים, מינות, שיקוצים שלא כדרך הטבע. וכשהמונחים האלו משתרבבים לז'רגון החילוני, הם עושים זאת בגלל תפיסות דתיות שהופכות עממיות. כי הממסד הדתי תמיד ינסה להמשיך ולגרור אותנו לכיוונו, וזה כיוון שאנחנו לא רוצים להגיע אליו. שר התחבורה השלישי של ישראל, הציע בשנות ה-50 לאסור על נסיעה ברכב פרטי בימי שבת בשביל לחסוך בדלק. שר הפנים שלנו, אמר ב-2006 שהומואים ולסביות הם אנשים חולים. היום, האמירה הראשונה שווה חיסול קריירה פוליטית, ועל האמירה השנייה כולם מסכימים להבליג. לכן אנחנו צריכים להמשיך ולחזק את הזהות החילונית, החופשית, הגאה, ולהקטין את ההשפעה של הממסד הדתי על המדינה ועל התרבות שלנו. כי כשאנחנו נאבקים ביחד, מול יריב משותף, אנחנו חזקים הרבה יותר.

אז ביום שישי הקרוב, ב-2 בנובמבר בשעה 13:30, נתאסף מול המועצה הדתית תל אביב יפו ברחוב אורי לסר 1. אני מזמין אתכם ואתכן לבוא ולקחת חלק באירוע (כן, גם אם אין לכן את מי לנשק, וגם אם אין לכם חבר/ה) ולעזור בקידום החברה החופשית.

תוספת של לרמן: אני חושב שנושא הנישואים בישראל גדול יותר מהקהילה הלהט"בית וכולל עוד הרבה קבוצות מיעוטים שאין באפשרותן להתחתן באופן שיוכר ע"י המדינה (נישואים בין בני דתות שונות, או בצורה היותר מוכרת נישואים של אנשים שיהדותם מוטלת בספק ע"י הרבנות, למשל). מעבר לכך, לדעתי, הבעייה היא לא הרבנות הישראלית שלצערי ממומנת באופן ציבורי, למרות שציבור לא מבוטל מאזרחי המדינה שמוגדרים יהודית אינו נהנה משירותיה. הרבנות תישאר ממסד אנכרוניסטי, חשוך ומפלה כפי שהיא כיום, כי כאלה הם מוסדות דתיים בהגדרתם, כמעט בלי יוצא מהכלל, גם בעולם הרחב. בכל פעם שנכנסתי לרבנות כלשהי כדי "להעיד" לחבר או חברה לפני נישואיהם האורתודוקסים הייתה תחושה של מעבר בזמן לשטעטל במזרח פולין בסביבות 1880 וכך זה נראה.

קצת משעשע שבאותו זמן שבתל-אביב תהיה מחאה על נישואים מול הרבנות, בירושלים תהיה מחאה דתית יותר על נושא תעודת הכשרות במסעדות כשרות שהחליטו לא לשלם את האתנן לרבנות ושאר העלויות שמתלוות אליו. כל ממסד דתי בסופו של דבר פוגע גם בדתיים וגם בחופשיים. באשר לשינוי באופן שבו דיני אישות פועלים בישראל – על-מנת לשנות את זה צריך שהזוגות החילוניים יפסיקו להכניס את הטקסטים הארכיים בארמית לחתונות שלהם (מה שקרוי כתובה) ולא יעלו את ירושלים דווקא על ראש שמחתם ביום החשוב שבו הם מתחתנים (ולמה ירושלים, למה לא פתח-תקווה? אפליה כבר אמרנו). יש אפשרויות אחרות לקיים טקסים בישראל, וכדי להחליש את הרבנות יותר ויותר אנשים צריכים להפסיק להשתמש בשירותיה, במיוחד אלו שאין להם אלוהים.

ולסיום, עלה לי השיר הזה לראש. עימכם הסליחה: