אז איך הישראלים באמת רוצים לגור?

פוסט אורח מאת אדר' נעמה ריבה.

הבניינים בשכונת "נווה גנים", בצפון קרית מוצקין החלו להתרומם לפני כעשרים שנה, ומאז לא הפסיקו. בשעה ארבע אחר הצהרים הגן הציבורי בשכונה הומה, ילדים ואימהות פוקדים את כרי הדשא והמשחקים, והרעש מכביש עכו-חיפה הסואן, שמרוחק עשרות מטרים ספורים מן השכונה – לא נשמע. מנגד – הרחובות ריקים, והבניינים ברובם מסתגרים מאחורי מגרשי חניה ומחסומים. כשאחד מהחניונים נראה כסרט נע – אנשים יורדים אל הרכב ונוסעים לעיסוקיהם, ואחרים מחנים ועולים הביתה.

התושבים מרוצים. לימור, אמא לשלושה, מתגוררת בשכונה 8 שנים. המשפחה תעבור בקרוב לדירת חמישה חדרים מרווחת, הסמוכה לבית הנוכחי. "אנחנו קרובים להכול, הקריון קרוב וגם בית הספר. והילדים עצמאיים, הבן הגדול בן ה-13 מסתובב לבדו, נוסע באוטובוס ובמטרונית. אני מאוד מרוצה", היא אומרת. היא עובדת בחיפה ובעלה במרכז הארץ, מה שמחייב אותם להחזיק 2 מכוניות, אבל הקרבה היחסית לתחבורה ציבורית ולמטרונית החדשה לא הופכת אותה ל"נהג מונית". איציק, פנסיונר, עבר עם אשתו לשכונה מעכו. "אני מאוד מרוצה מהבניין, אני גר בצד המערבי בקומה עשירית ויש לי נוף לים". איציק מציין כי כל אחד לעצמו בשכונה: "לא רואים כמעט אנשים ברחוב, כולם מהאוטו לדירה. בני נוער או שיוצאים מן השכונה או שהם בבית. זה באמת הדבר היחיד שמפריע. בעכו הדלתות תמיד היו פתוחות. כאן פחות".

קרית מוצקין לא לבד. לחלום הישראלי על "בית בכפר", שעדיין מקנן בליבם של רבים, נוספה בשנות ה-90, משאת נפש עדכנית: דירה במגדל, רצוי כזו שמשקיפה אל הפארק או לים; "בהיי פארק תוכלו ליהנות מפיתוח סביבתי ברמה הגבוהה ביותר, במרחק 300 מטרים מהים", נכתב במודעת פרסומת לשכונת מגדלים חדשה בנתניה. "תתרגלו לחיות בסטנדרטים הגבוהים ביותר של פאר והדר שאין כדוגמתם בכל אזור השרון", מבטיחים המשווקים.

שכונת נווה גנים בקרית מוצקין, רחובות ריקים מאדםNaama1

"הפרויקט מצטיין בתכנון סביבתי נדיב, מרחקים גדולים בין הבניינים, פארק מרכזי, גינות ציבוריות, שטחים ירוקים, שבילי הליכה ודרכי גישה בטיחותיות", נכתב בפרסומת לשכונת "אמירי פארק חדרה", שמורכבת מאסופת מגדלים הצופה לפארק. "היוקרה", הגיעה גם לדימונה, בפרויקט החדש הקרוי: "מגדלי רג'ואן", מבטיחים אנשי המכירות: "לאורך הפרויקט עוברת טיילת ירוקה (…) שבילי הליכה מוארים ונוף עוצר נשימה (…) וכשתגיעו הביתה תיהנו מסביבה שקטה, ירוקה ושלווה ומפיתוח עירוני וסביבתי מושלם".

חיים מושלמים. לא פחות מזה, מבטיחים לנו הפרסומאים בסיסמאות שמלוות את פרויקטי המגורים החדשים בישראל, שרחוקים: "רק חצי שעה מתל-אביב". "מגדלים בפארק" או "מגדלים בפארקינג" (בחניה) הפכו לשיטת הבנייה הרווחת בשכונות חדשות בישראל. מקרית מוצקין ועד באר שבע. מחדרה ועד מודיעין. פרויקטי המגורים בארץ זהים זה לזה – אוסף של מגדלים, לצד צמודי קרקע ובניינים נמוכים יותר, שזורים במקביל לדרכים וכבישים מעגליים – המשקיפים לריאה ירוקה בת עשרות דונמים.

אז האם החיים במגדל כל כך מושלמים? האם זה הפתרון היחיד למשבר הדיור? האם המגדלים מייצרים צפיפות? והאם הדשא בהדמיות באמת כל כך ירוק? האם כולם רוצים לגור במגדל בשכונה חדשה? ומה המחיר הגבוה שמשלמים תושבים בשכונות חדשות. יצאתי לבדוק.

מגדל "זיו טאואר", שמכונה גם המגדל העגול בקרית מוצקין. פרויקטי "מגדלים בפארקינג" כובשים את ישראל
Naama2

כיצד הפכו המגדלים בפארק לשיטת התכנון הנפוצה בישראל?

לפני מספר חודשים הוצג במוזיאון תל-אביב ווידאו-ארט שכותרתו: "מניפסט סרבני איקאה". הסרטון, מבקר את קטלוג התאגיד, שבצילומיו מופיעות רק משפחות מושלמות: אמא, אבא ושני ילדים. לרוב בלונדינים. משפחות חד-הוריות, חד-מיניות, מבוגרים, נכים, רווקים, גרושים, משפחות עם בני נוער או עם בוגרים מעל גיל 20 – לא נראה שם. כמו איקאה, גם שכונות המגורים החדשות בישראל – פונות לפלח אוכלוסייה מסוים – משפחות עם ילדים מתחת לגיל 10. להם השכונות מציעות דירות גדולות, הממוקמות בבניינים שמקבילים לכביש טבעתי, עם 2 חניות פרטיות ונוף לפארק; בתי קפה, בילויים, תעסוקה בקרבת הליכה ונגישות לתחבורה ציבורית, לרוב אין שם. אם אינך עונה לקריטריונים, סביר שתאלץ לחפש דירה קטנה בשכונות ותיקות, שדווקא במקרים רבים – כמו מרכז תל אביב, גבעתיים, רמת גן או ירושלים – יקרות יותר מדירות גדולות בשכונות חדשות.

האדריכל רמי מרש, שמתכנן מגורים ב-26 שנים האחרונות בעיקר בבאר שבע ובאשדוד חושב שהפתרונות הגאומטריים הם לא רק נגזרת של חוקי התכנון והבנייה שמגדירים כמות יחידות רצויה והקצאת שטחים ירוקים, אלא "רצון להגדיר באופן מובהק מה פרטי ומה ציבורי". הוא מזכיר ש"בעבר היו בשכונות הרבה שטחים לא מתוחזקים. העירייה הייתה אומרת זה לא שלי. והתושבים היו אומרים זה לא שלי. עם השנים ההפרדה בין השטחים הפכה לברורה יותר ויותר". הוא אומר שלמסחר בקומת הקרקע לא תמיד יש היתכנות כלכלית בפריפריה, "כשאין חברת ניהול שמפקחת על תחזוקת החנויות זה עלול להיות בעייתי". הוא חושב בדומה שמגדלים בפריפריה מקרבים בין סוגי האוכלוסיות, "המחיר של דירה יוקרתית במגדל בבאר שבע הוא מיליון וחצי שקלים, זול משמעותית מדירה במגדל במרכז הארץ. כך שלמרות סוגי המגורים השונים לא נוצרים פערים סוציו-אקונומיים גדולים בין התושבים באותה השכונה".

סופי סרוגו, סמנכ"לית שיווק בחברת סרוגו, שמשווקת פרויקטים בהיקף של 1,500 יחידות דיור ברחבי הארץ חושבת שאנשים היום מחפשים את הנוף שנשקף מהקומות הגבוהות. "רחוב ראשי הוא לא קריטריון, נוף לים מהקומה העליונה בהוד השרון, פתח תקווה או ראשון לציון, זה משהו שהרבה אנשים היום מחפשים". היא מציינת שהיזמים מחויבים היום למטלות רבות: "אנחנו פותרים את הפיתוח, את התשתיות ואת החניות לדיירים. בגלל שיש מקומות שכל דירה מקבלת 2 חניות, אנחנו חופרים כמה קומות חניה תת-קרקעית, שמייקרת את הבנייה. אני מרוויחה מהחניון התת-קרקעי דירת גן שאני יכולה למכור, אבל זה מתקזז עם ההוצאות, וזו עוד סיבה למחירים הגבוהים".

פארק, נוף, בני נוער משועממים ופקקים

בת חן, בת 34, אמא לארבעה, אשדודית מלידה. בשנה האחרונה עברה להתגורר בשכונת ט"ז, שמורכבת ממגדלים ומבניינים בני 4 קומות הצופים לפארק. הם עברו לבית החדש בעיקר כי חיפשו דירה גדולה יותר, והשכונה החדשה הציעה דירות כאלו. היא מפרטת שבשכונה החדשה אין כמעט שירותים: "בית הספר רק עכשיו בבנייה, למרות שהשכונה קיימת כבר 5 שנים, אין כאן מתנ"ס וגם אין מכולת. גם האוטובוס לא נכנס לתוך הרובע. אני ניידת ועושה את כל הסידורים ברכב". היא מספרת שבעלה שעובד בתל-אביב, ומשכים כל בוקר בחמש, "בשעה 6 וחצי כבר יש פקקים ביציאה מהשכונה ולכן הוא יוצא מוקדם. ובחזרה הוא יוצא בחמש אחר הצהרים וחוזר בשבע". היתרון הוא שיש לילדים הרבה חברים בשכונה, "בכל דלת יש חבר". ומה תעשו כשהילדים יהיו בני 15? "זו תהיה בעיה. אני לא רואה את הילדים בני ה-15 יורדים לפארק. אני מאמינה שתתפתח תחבורה. ואולי נצטרך לעבור לדירה אחרת".

אריאל, בן 33 מאשקלון, עבר לגור עם בת זוגתו בעיר לפני כשנה. הם מתגוררים בשכונה חדשה ברחוב פנימי, בקומה ה-11 במגדל. ההחלטה לגור בעיר נבעה מטעמי קרבה למקום העבודה שלו ושל אישתו – "אינטל", בקרית גת. וגם השיקול הכספי שיחק תפקיד, "הדירות באשקלון יחסית זולות", הוא מעיד". היתרון הגדול של המגורים במגדל הוא הנוף לים: "אני מגיע מירושלים והחלום הוא מגורים בטבע, ואמרתי שאם אני מתפשר וגר בעיר שהיא לא מרכזית, אז אני מעדיף נוף וקומה גבוהה".

מנגד מציין אריאל בעיות רבות: "המגדלים יחסית צפופים וקרובים זה לזה, והיעדר מקומות בילוי מביא בני נוער 'להתנחל' קרוב לדירות, גם אחרי שעה 12 בימי שישי". מבחינה תחבורתית, הוא מספר שהתלות בכלי הרכב היא גדולה. הוא נוסע לעבודה בהסעה, אך תושבים שמעוניינים לנסוע ברכבת יצטרכו להחליף 2 אוטובוסים כדי להגיע לתחנה, שממוקמת מחוץ לעיר. העומס התחבורתי הגדול, הביא את העירייה לאפשר לתושבים להחנות על המדרכות. "במקום לאפשר רק לתושבי המקום להחנות ולחלק תווים כמו בתל אביב, העירייה מאפשרת חניה חופשית על המדרכות ואני נאלץ לרדת עם תינוק לכביש", מספר אריאל על המנהג שהתחיל בתל אביב והתפשט לכל חלקי המדינה.

שכונות סגורות וממותגות בישראל (צילום: אביעד בר נס)Naama3

הגיאוגרף, ד"ר ארז צפדיה, ראש המחלקה למינהל ולמדיניות ציבורית במכללת ספיר חושב ששכונות המגדלים בפארק פונות למעמד הביניים הישראלי היהודי – חילוני – מסורתי. "לא נראה בשכונות ערבים, חרדים, מעמד נמוך או גבוה". צפדיה טוען כי השכונות האלו הן כור ההיתוך של מעמד הביניים, בו "מתרחש תהליך שדרוג של המזרחים, וגם של האשכנזים ו"הרוסים". הם נהנים ממוביליות חברתית וכלכלית ביחס להורים". מנגד, אומר צפדיה שהשכונות מבטאות את העובדה ש"דייריהם לא יכולים להרשות לעצמם, כמשפחות עם ילדים, מגורים במרכז תל אביב. מה שאולי הם יכלו להרשות לעצמם כרווקים".

צפדיה מסביר שמרכז תל אביב ויישובי הווילות הם מרחביהם של מעמד הביניים-גבוה בחברה הישראלית, ולכן, רוב אוכלוסייתם אשכנזית. הוא מזהה זאת כסוג של "חוזקה" השכונות החדשות, שכן הן מייצרות זהות חדשה – הטרוגנית יותר למעמד הביניים, ומפרט: "זהות שהיא גם (אבל לא רק) מכילה בתוכה מזרחים שעברו ועוברים תהליכים של אימוץ מאפייניו של מעמד הביניים החילוני של ישראל. לכן, מזרחים אלה שונים במידה מסוימת מדור הוריהם, שעבר את מכבש יצירת הזהות המזרחית של ערי הפיתוח ושכונות השיכונים".

אין כמעט דירות שלושה חדרים

לא כולם רוצים לגור בשכונות ה"מגדלים לפארק". יונתן, בן 34, שמתגורר כעת בבני ברק מחפש דירה לאורך ציר ז'בוטינסקי, "הנגישות זה הקריטריון הכי חשוב, אבל המחירים מופרזים ביחס לכל מה שאני מקבל". הוא מוסיף שלאורך צירי תנועה הוא היה מעדיף דירה גבוהה, שכן הקומות התחתונות רועשות וסובלות מזיהום עשן המכוניות, "אבל המחיר בדירות בקומות הגבוהות קופץ בעשרות אלפי שקלים מקומה לקומה". הוא מדגיש סוגיה בעייתית נוספת: בעשרים השנים האחרונות ראשי ערים נמנעו מבניית דירות 3 חדרים בגבולותיהם, החלטה שמדירה את הדור הצעיר מערים רבות. "אני ואשתי מכפר סבא, ואנחנו לא יכולים לחזור לגור בעיר. הבניינים היחידים החדשים הם בשכונות מבודדות. אם אין לך 2 רכבים (הם מחזיקים רכב אחד, נ"ר) אתה כלוא בשכונה. וגם אין בכלל דירות 3 חדרים. ההיצע מתחיל מדירות 4 חדרים ומעלה", הוא מתלונן.

ברי, בן 30, קנה לאחרונה דירה בת 3 חדרים ברמת גן. "בהתחלה התלבטנו אם לקנות דירה במגדל עם נוף לפארק כמו בברושורים הפסטורליים. אבל ליהי (אשתו, נ"ר) ואני לא אוהבים את הקובייה הסטנדרטית. אין בה שום אמירה אישית. וגם הקבלנים 'עושים שואו', אבל מי מבטיח איך תראה השכונה בעוד עשר שנים?" הוא שואל. בהליך החיפושים הם בחנו דירות גדולות יותר בנתניה, אבל החליטו שבגלל שכרגע אין להם ילדים, אין להם צורך ב-2 חדרים ריקים. "אולי יכולנו ליהנות בדירה גדולה יותר, אבל היינו נאלצים לסבול בפקקים בדרך לתל אביב. וגם לא יכולנו להרשות דירה בקומה גבוהה, אם היינו קונים דירה זה היה בקומה שנייה או שלישית, ואז לא נהנים מהמגדל. זה לא לכאן ולא לכאן", הוא אומר.

אז מה הישראלים באמת רוצים?

מחקר שערכו לאחרונה, פרופ' יעקב הורניק, ד"ר יודן רופא ותמר פשטן, עבור המדען הראשי במשרד להגנת הסביבה וחברת "שיכון ובינוי", בחן את העדפות קוני הדירות הפוטנציאלים. הם ערכו סקר בו תושאלו 520 ישראלים במחוזות תל אביב, מרכז וחיפה. נקודת המוצא הייתה ששיטת תכנון השכונות העכשווית בישראל היא לא בת קיימא ולא סביבתית. השכונות כוללות מספר רב מידי של רחובות טבעתיים, רחובות ללא מוצא ופארקים עצומים. בעיה נוספת של שיטת תכנון זו, שהיא לא הדרך היחידה להגדיל את מספר יחידות הדיור. לרוב בשכונות אלו בין 12 יחידות דיור לדונם ל-20. בפרויקטים חדשים ברחבי אירופה, שמתנשאים לגבהים של עד 8 קומות (לרוב פחות) כמות יחידות הדיור היא זהה. גם בפרויקט החדש בתל אביב "גני שפירא", כמות היחידות לדונם היא 17, למרות הבנייה הנמוכה.

פרויקט "גני שפירא", בשכונת שפירא בדרום תל אביב. צפיפות מגורים בבנייה נמוכה (צילום: טל ניסים)Naama4

תוצאות המחקר מעניינות. שכונות המגורים רובן הומוגניות, ואילו החוקרים מצאו ש-76 אחוזים מן המשיבים ענו כי הם מוכנים לגור בשכונה עם תושבים בעלי רמות הכנסה שונות. בעוד מרבית המתגוררים בשכונות החדשות תלויים ברכב הפרטי, כ-75 אחוזים מהאוכלוסייה מעדיפים לגור במקומות, שנגישים לקניות, לסידורים ולעבודה באמצעי תחבורה חלופיים – הליכה ברגל, נסיעה באוטובוס ותחבורה ציבורית. מאפיין נוסף שבלט בסקר הוא העדפת מגורים בבניינים נמוכים, בין 4 ל-6 קומות. פשטן מוסיפה שיש גם רבים שמוכנים לגור מעל לקומת מסחר. מה שכן עומד בקורלציה לתכנון הישראלי המשוכפל, זה הרצון לגור קרוב לפארק. רוב הנשאלים לא מוכנים לוותר על שטח ירוק קרוב לבית. אם זו גינה שכלואה בתוך רחוב טבעתי, כמו בשכונות החדשות, או גינה בתוך רשת רחובות, כמו אלו שתוכננו בשכונות הוותיקות – בתל אביב, ירושלים, חיפה או כפר סבא.

טיפוסי שכונות שמוצגים במחקר. גינה, שהבניינים סביבה מאורגנים ברשת רחובות בצורת שתי וערב.Naama5

סוג נוסף של שכונות, שמוצג במחקר: מגדלים סביב פארק. סוג הבנייה הנפוץ כיום בישראל.Naama6

לסיכום: הישראלים אוהבים לקטר: להתלונן על הפקקים, על מחירי הדיור ויוקר המחייה. אבל רבים באותה נשימה לא מוכנים לוותר על הפארק שישקיף מן החלון, על המגורים בקומה גבוהה, על מפרט טכני עשיר, מטבח מפנק ואריחי גרנט פורצלן. איכות חיים פסאודו-יוקרתית. תפיסת מגורים שמקדשת את האינדיבידואל ואת תרבות הקניונים. כי עסקים קטנים לא נצפים בשכונות הומוגניות. זהו אופי מגורים שמייצר שיטת בנייה שרווחית בעיקר עבור היזמים והקבלנים – שמשכפלים קומה מעל קומה ומוכרים את הקומות העליונות במחיר מופקע, והמדינה – שמרוויחה ממכירת הקרקעות ומשדרת: "כאן בונים". גם אם זה לא בדיוק מה שרציתם. וגם אם ממש בקרוב כל המגדלים יהפכו לסלמס. והבעיה העיקרית – שזו שיטת הבנייה העיקרית במדינה. מי שמפסיד אלו בעיקר אלו שלא מוכנים להתפשר על קניות ועבודה במרחק הליכה או נסיעה באופניים מהבית, שלא מעוניינים להחזיק בשתי מכוניות פרטיות ומעדיפים להשאיר את ילדיהם עצמאיים ולא להפוך לנהגי מונית. זו אוכלוסייה שהולכת וגדלה – ושהיצע הדירות החדשות – כמעט ולא פונה אליהם.

לעיון במחקר של תמר פשטן שנערך בהנחייתם של פרופ' יעקב הורניק וד"ר יודן רופא

נעמה ריבה היא אדרכלית וכתבה האדריכלות של XNET.

פוסט זה פורסם בקטגוריה אורבניזם, ביקורת, דיור, פוסט אורח. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

11 תגובות על אז איך הישראלים באמת רוצים לגור?

  1. אני רוצה להציג אנטיתזה לתפיסה המקובלת:
    אשתי ואני גרים במרכז ירושלים. במרחק 10 דקות הליכה נמצאים כל השירותים הדרושים לנו (קניות, קופת חולים, מקומות בילוי ועוד). עוד לא צריכים אבל גם במרחק יריקה, גני ילדים רבים ומתנ"ס. במרחק של עד 15 דקות יש שני פארקים גדולים (גן סקר וגן העצמאות) והתחנה המרכזית. אשתי מגיעה לעבודה ברגל (רבע שעה הליכה) ואני באוטובוס (25 דקות מדלת לדלת). אנחנו משלמים שכר דירה גבוה אבל ממש לא מרגישים צורך ברכב בתוך העיר. למרות שמדובר במרכז העיר, השכונה שלנו מאוד שקטה ואפילו יש לנו גינה פרטית.

    בקיצור, יש עוד מרקמים שפויים במדינה שלנו. רק חבל שרובם נבנו לפני קום המדינה.

    • נעמה ריבה הגיב:

      זה בדיוק מה שהתכוונתי לומר. אני גרתי כמה שנים ברחוב אלכסנדר ינאי בתל אביב בין אבן גבירול לדיזינגוף. אבל בכלל לא מרגישים שהוא קרוב אליהם. והעובדה שהמקומות הכי יקרים בארץ אלו השכונות שאתה מתאר (גם בירושלים וגם בתל אביב ואפילו גם בגבעתיים וברמת גן) מעידות שאנשים רוצים תכנון אחר.

  2. ראובן הגיב:

    לא הבנתי מהיכן מגיעות מסקנות הסיכום? נשמע שגם אם רובם נכונות (בעיני לפחות) הן נכתבו מראש וללא קשר ישיר לממצאים שהובאו בכתבה.

    מדוע *כל* המגדלים יהפכו לסלאם?
    מדוע ההתנשאות? למה לכנות זאת "פסאודו-יוקרתית" בזלזול?
    מדוע אין התייחסות עניינית להסברים של הקבלנים/המרואיינים השונים?
    מהי האלטרנטיבה המוצעת?

    אשמח לתגובה

    • נעמה ריבה הגיב:

      1. אני מתכננת כתבה על תחזוקת המגדלים בפריפריה – אני אפרסם אותה בxnet. אתה מוזמן לעקוב. בגדול השכונות האלו בעייתיות מאוד לתחזוקה ויותר מזה הן הומוגניות ומתאימות רק לסוג מאוד מסוים. מה יקרה כשכל האוכלוסייה תזדקן. בכל מקרה זה גם תלוי בלוקיישן. אנחנו רואים ששיכוני רמת אביב שורדים יחסית יפה לשיכונים בדימונה. למרות שמבחינה תכנונית הם דיי זהים.

      2. פסאודו יוקרתית – זה מה היזמים מוכרים לנו. כתבתי על זה כאן:
      http://www.xnet.co.il/architecture/articles/0,14710,L-3100433,00.html

      3. לא הבנתי למה אין התייחסות עניינית. נראה לי המאמר מביא כל מיני סוגים של מרואיינים.

      4. האלטרנטיבה מתחילה קודם כל בתכנון שהוא גם מבוסס תחבורה – כי חלק גדול בסיפור הוא יצירת שכונות שמתאימות רק לרכבים ולא לנוסעי תחבורה ציבורית, רוכבי אופניים, הולכי רגל וכו'. ובכלל כדי לרענן את המתכננים שמתכננים את השכונות האלו. מדובר ברשימה מצומצמת של אנשי מקצוע לא מעודכנים.

      2 דוגמאות טובות לבינוי שנבנה לאחרונה –
      גני שפירא – http://www.xnet.co.il/architecture/articles/0,14710,L-3105610,00.html
      מעונות רמת אביב (יש הרבה בעיות בפרויקט אבל מבחינת בינוי הוא טוב) – http://www.xnet.co.il/architecture/articles/0,14710,L-3102600,00.html

      וחוץ מזה כל המאמר הזה מתבסס על הרבה מאוד סיורים וכתבות שאני עושה בשלוש השנים האחרונות.

      • Alon Levy הגיב:

        גם הצפון הישן הוא יקר לתחזוק. אז הבניינים מתקלפים ומלוכלכים מבחוץ, אבל השכונה מעולם לא הפכה לשכונת עוני. בכלל הקטע של בניינים גבוהים = סלאמס נראה לי משהו שאנשים לקחו מג'ייקובס ואנשים אחרים שחשבו שהם מדברים על צורת תכנון אבל בעצם דיברו על איך בנו את המגדלים בארה"ב של שנות החמישים (כלומר הרסו שכונות קיימות ללא הסכמת התושבים ובנו במקומה מגדלי שיכונים).

      • טל אלסטר הגיב:

        אלון לוי היקר,
        אני מופתע מהתגובה שלך. עלויות התחזוקה של מגדלים בישראל הן לא תאורטיות. למשל, בבנייה חדשה בתל אביב (לא יוקרה, נניח המגדלים בשדרות ההשכלה בביצרון – מחיר למטר לרכישה זהה לבנייה חדשה אחרת בעיר) עלויות תחזוקה לדירה יכולות להגיע בקלות ל-800-900 שקל. זה בהשוואה ל-100-150 בצפון הישן. זה אמפירי לגמרי. באופן כללי יש כמה דוגמאות לבניית מגדלים למעמד הביניים בעולם שהידרדרו (לונדון, טורונטו) – אמנם לא לכדי סלאמס אבל לתחזוקה ירודה, ניכור וחוסר שביעות רצון.

    • אלון דוד הגיב:

      מסכים ומחזק. אני גם מאמין שיש בעיה בתכנון העירוני הנוכחי, אך אם כבר העלית את זה על הכתב – תבססי את דבריך על עובדות שמהן תגיע המסקנה… האם מחירים גבוהים יותר במרכז תל אביב, רמת גן וגבעתיים אכן מעידים על 'איך שהישראלים באמת רוצים לחיות'? אני מניח שיש פה עוד הרבה גורמים. רמת אביב הירוקה, לדוגמה, בעלת צפיפות נמוכה ביותר ומלאה בשטחים ירוקים, ובכל זאת זוכה לביקוש גבוהה ומחירים גבוהים. לחליפין, מרכזי ערים שאינם בגוש דן – כמו חיפה לצורך העניין, אינם זוכים למחירים כה גבוהים, ואף ממשיכים להנטש, אז הכל באשמת המגדלים?
      אני חושב שהבעיה היא דווקא הניסיון להגדיר 'מה הישראלים רוצים'. האמת היא, שכל אחד רוצה משהו קצת שונה. יש כאלה שירצו לגור על ז'בוטינסקי, ויש שירצו לגור במגדל עם נוף לים בעיר ימים בנתניה. הבעיה היא שבונים הכל לאותו 'ישראלי ממוצע' ולא יצרים מגוון. לאו דווקא התכנון הספציפי של המגדלים סביב הפארק הוא הגורם העיקרי (גם התכנון הזה מצליח יותר במקומות מסויימים ופחות במקומות אחרים).
      ולבסוף – אם לתושבים טוב במקום מגוריהם, זה לא מספיק?

  3. יעל הגיב:

    הבעיה היא שלמדינה יש אפס חשיבה והתעניינות במי שהינם רווקים או זוגות ללא ילדים. אין דירות קטנות, קשה למצוא דירה של 3 חדרים במרכז, ובטח ובטח אם אתה רווק (והיום יש יותר ויותר אנשים החיים בגפם גם בגילאי ה-30, ה-40 וה-50) ומעוניין בדירת שני חדרים. רבות מהשכונות החדשות הן במודל שהוצג, כלומר למשפחות בלבד, פרברי שינה איומים. לגור בפרברים או ביישוב קטן בכלל מצריך עבור רווק רכב צמוד לכל יציאה מהבית, מה שמוחק בין רגע את החיסכון בשכר דירה מחוץ לעיר הגדולה. שלא לדבר על כך שלרווקים יש רק משכורת אחת לשכור ממנה או לקנות ממנה, וכל הדיבור בארץ הוא רק על איך להקל על "זוגות צעירים", רצוי נשואים ברבנות ועם ילד, וכל עוד לא הצטיידת בחצי שני, עזוב אותנו בשקט.

    • גיל הגיב:

      קראתי לא מזמן כתבה שדווקא מגדלים מתאימים יותר לאנשים מבוגרים או לרווקים ופחות למשפחות עם ילדים. זה כמובן לא סותר את מה שכתבת לגבי זה שעיקר השיווק מתמקד במשפחות רגילות ובכך שבונים בעיקר דירות גדולות.

  4. המתק'ה הגיב:

    יש סיכוי שראש העיר של באר שבע יקבל עותק?
    לפני שיהיה מאוחר מידי…

  5. גיא הגיב:

    אני לא מגיע מתחום התכנון, אבל דווקא יש לי תחושה שאחת הסיבות למדיניות התכנון לא נמצאת ברצון התושבים ואפילו לא בגורמי התכנון כמו שהיא נעוצה בטייקוני הבנייה. אלה טייקונים שהונם מוערך במאות מיליוני שקלים (לפחות) ובונים פרויקטי ענק בכל הארץ. לרוב, לפחות באחד המחוזות, יש להם הרבה קשרים והשפעה (אם בגלל שוחד ואם בגלל היותם "לקוחות קבועים").

    האינטרס של היזמים האלה הוא למקסם את כמות הדירות על פיסת שטח. לחסוך בעלויות הבנייה ע"י בנייה מתועשת, משופכלת ואחידה. מכיוון שעיקר העסקאות נועדו מראש למכירה, שיקולי התחזוקה ומרקם החיים (או שווי הדירות) לאחר סיום המכירות, לא מעניינים אותם. יש להם את ההשפעה על גורמי התכנון שמאשרים להם את התוכניות, ויש להם את ההון לבנות קבוצה של מגדלים ולא כמו בעבר, שיזם היה קונה קרקע ומקים עליה מבנה (אפילו מרובה קומות). ככל שהיזמים האלה עשירים יותר כך הפרויקט הבא שלהם גדול יותר. אלה יזמים שלא קונים מגרש לבניין, אלא ישר קונים מגרש לשכונה, ובהתאם גם המבנה התכנוני הוא מראש לכל השכונה ולא מקבץ של בניינים עם אופי מבדיל.

    וברקע, הדברים יש שתי מגמות שמפתחות מסביב, ואני לא רואה סיבה שהן לא יחדרו לעולם התכנון. האחת זו המהפכה התעשיתית שלתחושתי מלראות את הפרויקטים החדשים, בעיקר נראה כאילו מדובר במבנים שיצאו מפס הייצור של מפעל תעשייתי. המגמה השנייה היא designed to break, ככל שהיזמים מנווטים את עולם התכנון, אז מבחינתם שהבניין יראה מרשים וחוויתי ביום המכירה ושעוד 5 או 10 שנים, יהפוך לסלאם, הם כבר יקימו שכונה חדשה ואטרקטיבית, ומה יותר טוב מאשר נהירה של לקוחות מהפרויקט הקודם אל עבר החלום החדש.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s