עוד בלוג תל אביבי

כפי שכבר ידוע לכם, התכנון של המרחב העירוני בתל-אביב לוקה בחסר. אחת הדוגמאות הקיצוניות לכשל התכנוני בן-זמננו היא איכותן המזעזעת של זיקות ההנאה בתל-אביב. זיקות ההנאה האלה הן מעין תשורה של יזמי נדל"ן לציבור הרחב ודוגמאות מהעת האחרונה (ולא רק) כוללות בעיקר רחבות קטנות בשולי מגדלים כאלה ואחרים, שתוכננו על-מנת לגרום למינימום של אנשים לעבור בהן או לשהות בהן. רחבות אלה בדרך-כלל מוחבאות, סחופות רוח וחסרות אלמנטים נוחים לישיבה עליהם. ניכר שהעירייה, שהיא האמונה על אישור התכנון אינה מסוגלת להתמודד עם האתגר הזה והגיע הזמן שתתייחס אליו ברצינות. כמובן, גם לחברי הועדה המקומית (חברי מועצת העיר שלכם) מכל סיעות הבית ישנה יד ורגל בכשלים האלו. הגיע הזמן שגם הם יבינו את ההבדל בין איכות של מרחב ציבורי (כיסאות ניידים, צל/שמש, מרכזיות) לכמות שבה הם בדרך-כלל עוסקים בדיוניהם (הפרוטוקול נראה בערך כך: "תן לי 600 מ"ר של בטון סחוף רוח. במחשבה שנייה תעשה את זה 800 מ"ר").

עושים חיים בזיקת ההנאה של מגדל פרישמן-דיזנגוף (צילום: טל ניסים)

להרחבה על כשליהן ההולכים ומתרבים של זיקות ההנאה בתל-אביב אתם מוזמנים לקרוא את הפוסט הזה של אסף וקשלק על זיקת ההנאה הדפוקה של הבנק הבינלאומי ברוטשילד ואת הפוסט הזה שעוסק בזיקת ההנאה של מגדל נוה-צדק. הרחבה נוספת כולל ספירות תנועה שמראות את מיעוט הנהנים מאותן זיקות הונאה בכתבה המשובחת של נעמה ריבה. ולמיטיבי לכת מומלץ לקרוא גם את הפוסט הזה שעוסק גם במהלכים שביצעו בסן פרנסיסקו על-מנת לייצר זיקות הנאה מוצלחות.

אז לאור התרבותן של זיקות ההנאה המחורבנות התקבלה החלטה פרלמנטרית לנסות ולהתמודד איתן באמצעות מפגש שבועי כל פעם בזיקה אחרת. המפגשים עמוסים בכיבוד ומיני תופינים, לצד שמיכות וצעיפים להגנה מהרוח. לטובת העניין הוקמה קבוצה בפייסבוק הנושאת את השם "הנאה בזיקה". עד כה נערכו מפגשים בזיקת ההנאה של מגדל פרישמן-דיזנגוף ובזיקת ההנאה של מגדל השופטים (מגדל "שרי אריסון"). המפגש הקרוב ייערך בתחתית של מגדל נוה-צדק (רחוב אילת 61) שגם בו יש זיקת הנאה נטושה וחסרת שימוש.

לפיכך, הנכם מוזמנים ביום ששי הקרוב, 7 בפברואר, בשעה 13:00 למפגש בתחתית מגדל נוה-צדק (לדף הארוע בפייסבוק). במהלך המפגש נעמה ריבה ועבדכם יעלו סוגיות נוספות הקשורות לתכנון זיקות הנאה, מגדלים ובכלל. וגם אם זיקות ההנאה האלה לעולם לא יגרמו הנאה לאף אחד לפחות אפשר יהיה לנצל אותן ליצירת אנרגייה מהרוח שנוצרת בהן.

להרחבה מומלץ לקרוא גם את הפוסט של עמית נויפלד על ארוחות בזיקות הנאה.

בזיקה של מגדל השופטים ללא ספסל לרפואה. למזלנו לא נפלה עלינו אף שמשה מהמגדל (צילום: טל ניסים)

בשעה טובה לנו, אני שמח לבשר שמחקר משמעותי שהייתי מעורב בו עד מאוד בשנתיים האחרונות הגיע לסיומו ואף זכה לדוח מסכם. המחקר נושא את הכותרת "מודל חיזוי להערכת נפח תנועת הולכי רגל במרחב העירוני" ונוהל על ידי פרופ' יצחק אומר מאוניברסיטת תל-אביב וד"ר יודן רופא מאוניברסיטת בן-גוריון, כאשר את עבודת הרגליים ביצעו בעיקר יובל כהן שעושה תואר שני בהנחיית ד"ר רופא ועבדכם שמתקדם עם הדוקטורט שלו אצל פרופ' אומר. המימון שאיפשר למחקר הזה להתרחש הגיע מהרשות הלאומית לבטיחות בדרכים.

במסגרת מחקר זה ניסינו לבנות מודלים כמותיים להערכת נפח תנועת הולכי הרגל בשכונות מסוגים שונים בכמה ערים בישראל וחיזוי נפח התנועה הצפוי ברחובות עצמם. הניתוח הסטטיסטי והחיזוי התבססו על ניתוח מבנה רשת הרחובות (סוגים שונים של מדדי מרכזיות) וניתוח שימושי הקרקע (מסחר, בתי-ספר וכיו"ב) פעלנו בעיקר בארבע ערים (למעשה ארבע רשויות מוניציפאליות שונות ששלוש מהן במטרופולין תל-אביב) – אשדוד, בת-ים, באר-שבע וכפר-סבא, שאת כולן זכיתי להכיר טוב יותר. בחלק הסופי של המחקר גם ביקרנו בהוד השרון. אנחנו מקווים שבעתיד תיווצר האפשרות לערוך מחקר המשך גם בערים בעלות אופי חרדי וערים בעלות אופי ערבי, וכן בערים לא מישוריות על-מנת לעמוד על ההבדלים בדפוס תנועת הולכי הרגל במקומות השונים.

במחקר זה בחנו שני סוגים של שכונות (שחולקו גם הם לתת-קטגוריות נוספות לפי המיקום במרכז העיר או בשוליים) – שכונות פרה-מודרניות ושכונות מודרניות. שכונות פרה-מודרניות נוצרו בעיקר בתקופה לפני שהרכב הפרטי מלך במוסדות התכנון (עד שנת 1936 בישראל פחות או יותר), כדוגמת מרכז כפר-סבא, מרכז בת-ים, העיר העתיקה של באר-שבע ועוד. שכונות אלה בדרך-כלל צפופות יותר ואינטנסיביות יותר משכונות מודרניות ומכילות מגוון רחב יותר של שימושי קרקע שונים. לצד שכונות אלו בחנו גם מספר רב של שכונות מודרניות כדוגמת גבעת אשכול בכפר-סבא (השם בטח לא אומר לכם כלום, אבל היא נמצאת כאן), רובע ט"ו באשדוד ועוד. בסך הכל נבחנו 14 שכונות שונות שעליהן התבססנו בשלב יצירת המודלים ונעזרנו בארבע שכונות נוספות לתיקוף אותם מודלים.

נוסף על ההבחנה בין סוגי השכונות התמקדנו בבחינת תנועת הולכי רגל מגילאים שונים. עשינו הרבה מאוד ספירות הולכי רגל ובהן חילקנו את הולכי הרגל לקשישים (מגיל 65 ומעלה), ילדים (עד גיל 14) וכל השאר (אוכלוסייה כללית) כדי להבין האם יש דפוסים שונים של הולכי רגל קשישים ולילדים ביחס לאוכלוסייה הכללית. אחת המוטיבציות המשמעותיות למחקר זה היא הניסיון לזהות (באמצעות אותם מודלים מתוחכמים) מקומות שבהם צפוייה תנועת הולכי רגל ילדים וקשישים רבה במיוחד, ובאותם מקומות לבצע שיפורי בטיחות עבור קבוצות פגיעות אלה.

זהירות, קשישים בדרך (לטוסקנה)

אחרי חודשים ארוכים של מדידות, מיפויים, ספירות וניתוחים סטטיסטיים הצלחנו להגיע למספר מסקנות בקשר למידת החיזוי של תנועת הולכי הרגל במקומות השונים ולקבוצות הגיל השונות (וכמובן, המסקנות האלה מופיעות כאן בתמצות רב, להסברים המלאים צריך לקרוא את הדוח):

1. ניתן להגיע לחיזוי טוב (ובסטטיסטית – ניתן להגיע למתאם של מעל 70% בהסבר השונות בתנועת הולכי הרגל) עבור תנועת הולכי רגל בשכונות מרכזיות פרה-מודרניות.

2. תנועת הולכי רגל ילדים במרחב העירוני היא אקראית יותר וניתנת לחיזוי ברמות נמוכות יותר של דיוק מאשר הולכי רגל אחרים בכל סוגי השכונות.

3. לא הצלחנו להגיע למודל תנועה טוב (או טוב מספיק, לפחות) עבור שכונות הקצה ועבור שכונות מודרניות.

4. ניכר שיש פערים משמעותיים (של מאות אחוזים) בנפח תנועת הולכי הרגל בערים השונות ובשכונות השונות. כך למשל, בצפון-מערב בת-ים (המרכז העירוני של בת-ים) נמדדו במקטע רחוב מעל 400 הולכי רגל בממוצע בשעה, ברובע א' באשדוד נמדדו כ-200 הולכי רגל בממוצע לשעה למקטע רחוב, ובגבעת אשכול בכפר-סבא פחות מ-50. נוסף על כך גם פיצול הולכי הרגל בשכונות השונות הוא שונה, כאשר בשכונות מסויימות נוכחות הולכי הרגל הילדים מהווה חלק משמעותי מכלל הולכי הרגל ובשכונות אחרות כמות הילדים קטנה ביחס לכלל הולכי הרגל.

בשלב הבא אנחנו מתכננים לחבר את המחקר הזה לתאונות הדרכים עצמן כדי להבין האם ניתן לזהות מקומות מסוכנים להולכי רגל באמצעות בחינת התכנון של רשת הרחובות ושימושי הקרקע.

לסיכום, כמו כל מחקר, יצאו לנו כמה תובנות מעניינות וכמה שאלות המשך. למתעניינים – הדוח המלא נמצא כאן ואפשר גם לעיין פה:

אני רוצה לדבר איתכם על משרד ממשלתי מסויים שהצליח לקבוע לעצמו מטרות שיקרו בכל מקרה, ושעליהן הוא ייקח קרדיט בבוא היום. מדובר במשרד המכונה "המשרד לפיתוח הנגב והגליל" או בשמו המלא "המשרד לנסיונות חסרי תוחלת לפיזור אוכלוסייה יהודית לנגב ולגליל". המשרד הזה הוקם בשנת 2005 על-מנת לתת טייטל לשמעון פרס. פרס קיבל טייטל אחר מאז, אבל המשרד נשאר ככלי לאספקת ג'ובים תחת כסות של עשייה, חלוציות ושאר מרעין בישין. כיום מכהן בראשות המשרד סילבן שלום, שקבע לו למטרה להביא 300,000 איש לגליל ועוד 300,000 איש לנגב. כמובן, שאין קל יותר מאשר לקבוע יעדים שיקרו בכל מקרה.

אני רוצה לחזור איתכם לפוסט שעסק בפיזור האוכלוסייה בין המטרופולינים השונים בישראל ונתייחס ברשותכם לנתונים על הדמוגרפיה בגליל ובנגב. הפוסט ההוא משמש בסיס גם להערכות הדמוגרפיות כאן. כפי שראינו באותו הפוסט בגוש דן יהיו 5 מיליון איש בשנת 2030, אך כאן לא נגמר הסיפור. בבאר-שבע (כלומר במרחב המטרופוליני של באר-שבע שהוא שטח ענק בצפון הנגב) יהיו מעל 700 אלף איש בשנת 2030, כלומר היא תגדל בעשור הקרוב ביותר ממאה אלף איש. האזורים הפריפריאליים ממש בישראל (אלה שלא משתייכים לאף מטרופולין כרגע) מהווים כ-14% מסך האוכלוסייה ובשנת 2030 יגורו בהם מעל מיליון וחצי איש. מגדילה זו יתווספו עוד לפחות מאה אלף איש לנגב כבר בעשור הקרוב. כלומר, בלי לעשות כלום בעשור הקרוב אוכלוסייה הנגב תגדל לפחות ב-200 אלף איש וכמה שנים אחר-כך יגיעו גם ל-300 אלף. כל זה עוד לא כולל את הגדילה הצפוייה של קרית גת, שבירושלים מנסים להפוך אותה מעיר פיתוח ענייה ודפוקה לפרבר מרוחק ועני של תל-אביב בהשקעות עצומות. חשוב לציין שכל ההשקעות בקרית גת לא יעזרו לה להתפתח ולשגשג, משום שהן מבוצעות באופן שגוי לחלוטין מחוץ לקרית גת עצמה (שנראית כאילו מישהו התעקש להשאיר חורים ענקיים ובלתי-מבונים במרכזה כדי לתת תחושה של אחרי הפצצה), אבל הן כן יעזרו לספירת הראשים של משרד הנגב-גליל.

באשר לגליל, שם תגדל האוכלוסייה בצורה משמעותית אפילו יותר. כפי שכבר אמרנו, לפחות מאה אלף איש יתווספו לגליל מתוספת האנשים שתקרה במקומות הפריפריאליים בישראל כך או כך. נוסף על כך, למשרד הנגב-גליל יש טריק גיאוגרפי מיוחד שבו הוא משתמש והוא לכלול חלקים ממטרופולין חיפה בתוך הגליל. מטרופולין חיפה צפוי לגדול במעל לחצי מיליון איש בעשור הקרוב ולהכיל בשנת 2030 כשני מיליון וחצי תושבים. עיקר הגידול, בפרט בתכנון הישראלי השואף לפרבור קיצוני, יתרחש בשולי מטרופולין חיפה. התרגיל היפה של משרד הנגב-גליל הוא להכליל שלושה יישובים משולי מטרופולין חיפה, אשר צפויים לגדול משמעותית, בתוך ספירת הראשים בגליל. באופן ספציפי אני מתייחס לנהריה, עכו (שאולי תגדל פחות) ולגולת הכותרת של פרבור הגליל – יקנעם. נוסף על כך, יישובים גליליים נוספים צפויים להסתפח למטרופולין חיפה בשנים הקרובות כך שגם גידולם יואץ על בסיס היותם בשולי המטרופולין במקום בו הקרקע זולה והתשתיות נגישות.

ליקנעם מגיעה התייחסות מיוחדת, מדובר בפרבר של חיפה שקיבל השקעות תחבורתיות עצומות ואשר מהווה מקלט מס לתאגידים מאז ימיה של ממשלת רבין לפני 20 שנה. בדה מרקר היו צריכים שני כתבים כדי למלא מלל אדיר על צמיחתה של יקנעם (וזהירות, יש כאן וידאו שמופעל באופן אוטומטי), כאשר ההסברים הם פשוטים וניתנים לביטוי בפסקה אחת. יקנעם קיבלה כבישים מהירים שהכניסו אותה למטרופולין חיפה ובשלב הבא קיבלה כבישים עוד יותר מהירים שקירבו אותה גם לתל-אביב ועל הדרך עוד הרהיבו עוז והפכו אותה למקלט מס לתאגידים. מדובר כאן בשילוב של מספר חטאים ופשעים  – קבלת הטבות אדירות בכספים ציבוריים מהמדינה תוך נגיסה בבסיס המס ועידוד פרבור בזבזני. צמיחתה של יקנעם נשענת על מיקומה הגיאוגרפי והטבות מס שהושגו בסחר מכר פוליטי קלאסי, כפי שאומר גם ראש המועצה שלה:

"מי שהחליט להיענות לבקשת אלפסי ב–1992 ולכלול את יקנעם במפת העדיפות הלאומית היה ראש הממשלה דאז יצחק רבין. ההחלטה היתה נקודת המפנה בתהליך ההבראה. "היה לי קשר קרוב מאוד לרבין", מספר אלפסי, "ההצלחה של יקנעם היא בזכות האמונה והחזון שלו. הייתי יו"ר המטה שלו בצפון, וכשהוא נבחר הוא שאל 'איך אני יכול לעזור'. ביקשתי את העדיפות ובחינוך ובתעשייה. רק בזכות העזרה שלו יקנעם נראית כמו שהיא נראית היום."

צמיחתה של יקנעם לא הגדילה את המטרופולין החיפאי, אבל כן פגעה בעיר המרכזית שלו, חיפה. מעולם לא הייתה הסיסמה של פיתוח הגליל מקושקשת יותר. לשם השוואה רק תחשבו מה היה קורה לתל-אביב אם בשם פיתוח השרון היו מכריזים על כפר סבא כמקלט מס תאגידי שבו אין מס חברות.

לסיכום, הפעילות הנוכחית של המשרד לפיתוח הנגב והגליל מיותרת לחלוטין. למעשה, עיקר פעולתה הוא בזבוז של כספי ציבור של ישראלים שהולכים ונהיים עניים ברוח ובחומר מיום ליום על מטרה שתקרה בין כה וכה. המשך הפיתוח המפורבר של היישובים בנגב ובגליל מבטיח את עוניים של יושביהם ובייחוד מבטיח שהתושבים שכבר גרים כיום בנגב ובגליל יהיו בעתיד עניים אף יותר ויישוביהם מחוררים וריקים יותר. אנחנו נמשיך להמתין ליום שבו לא יספרו רק ראשים, אלא גם יחשבו על בני האדם שגרים כאן.

התלבטתי לא מעט לגבי הנושא שבו נידון בפוסט זה. חשבתי לדבר על התיישבות או על פיזור אוכלוסין, אבל צריך לקרוא לילד בשמו – תפיסת הייהוד של המרחב. תפיסה זו היא חלק מהציונות הקלאסית של ימי חומה ומגדל שבהם היישוב הישן נאבק לקבוע יישובים כדי שבבוא היום יהיה אפשר להעביר את הגבול בהתאם למפת היישובים שיהיו על הקרקע וכך לקבוע עובדות בשטח. לא ברור כמה התפיסה הזו תרמה בסופו של דבר לקביעת הגבולות של 1949 (שנקבעו לא מעט בעיקר בזכות הניצחון הישראלי במלחמת העצמאות), אבל תפיסת ייהוד המרחב עדיין איתנו ואין עליה עוררין.

במסגרת ייהוד המרחב לאחר קום המדינה ניתן למצוא גם לא מעט כשלונות מוחלטים כדוגמת היישובים היהודיים שהוקמו בסיני ובגוש קטיף ונעקרו לאחר מכן, אך מעבר לכך ניתן למצוא בתפיסת הייהוד את השורש של הקמת היישובים המלאכותיים היהודיים מאז 1948. ביישובים אלה ניתן למנות את עיירות הפיתוח (גל ייהוד מס' 1) שהוקמו בעיקר בשנות ה-50, וכן את היישובים שבאו אחריהם בשנות ה-60 כגון ערד וכרמיאל (גל ייהוד מס' 2) ועד ימינו עם מה שמכונה כיום ההתנחלויות (גל ייהוד מס' 3). המשותף לכל היישובים האלו הוא הקמתם המלאכותית מכוח החלטות לאומיות, ותלותם המוחלטת של יישובים אלה בשלטון המרכזי ובכספיו לשם הישרדות. יישובים אלה גם מאופיינים בחוסר כמעט מוחלט של עירוניות כלשהי וזה נובע משילוב האופן שבו הם הוקמו ומרוח הזמן. כמובן, שהעדפות פוליטיות תוקפן מוגבל בזמן וכך יישובי הגל הראשון והשני נמקים לאיטם ויישובי הגל השלישי (ההתנחלויות) צפויים לגורל דומה בסופו של דבר, בייחוד ההתנחלויות המרוחקות שאינן מהוות פרברים של תל-אביב או ירושלים.

כל ההקדמה הזו נועדה לקראת דיון בצורה שבא מתבטא ייהוד המרחב בימים אלה. אם בעבר מטרתו של הייהוד הייתה ברורה יחסית – תקיעת יישוביים יהודיים באזורים בעלי רצף ערבי ופגיעה מסויימת באפשרות של התפתחות היישובים הערביים באזורם, הרי שבגל הנוכחי של הייהוד הפגיעה היא גם ביישובים היהודיים שנבנו בגלי הייהוד הקודמים. אכן, הראש היהודי ממציא לנו פטנטים. הדיון שבו אנו עוסקים כאן נוגע בשורש של משמעות הציונות בזמננו. בעוד שהציונות של הרצל ראתה לפניה ארץ חרבה וריקה הדורשת הפרחה (לפני 110 שנים), הרי שהיום האתגר הוא לשמור על השטחים הפתוחים הטבעיים והחקלאיים בארץ ישראל מפני אובדן מוחלט תחת מכבש הפרבור. אני ארהיב עוז ואומר, למרות שאנחנו תקועים במזרח התיכון, שאתגר נוסף הוא לראות באזרחי המדינה שאינם יהודים כאזרחים שווי זכויות ובמדינת ישראל כמדינה שמאפשרת חירות מקסימלית לתושביה, כמו אצל ידידתנו הטובה קנדה.

ועל רקע זה נסקור קודם כל את מאמצי הייהוד הנוכחיים שעולים הרבה כסף (שמגיע מכם) ובו זמנית מצליחים לדפוק יהודים ולא-יהודים רבים מספור תוך פגיעה בארץ ישראל. כך למשל, בעוד שתושבי ישראל מסוגלים להחליט בכוחות עצמם איפה הם רוצים לגור, מדינת ישראל מעדיפה לנסות לסבסד להם מגורים במקומות שאותם הם מעדיפים במידה פחותה באמצעות מענקים כאלה ואחרים. כמובן, שמעבר לאנשים שבאמת רוצים לעבור לגליל והיו עושים זאת גם בלי המענק, האנשים היחידים שמענק זניח של מאה אלף ש"ח ברכישת דירה יכול לשכנע אותם לעבור למקום רחוק ומוגבל מבחינת ההזדמנויות שבו הם אנשים עניים. את אותם אנשים עניים רוצים לעודד לגור במקומות בעלי פוטנציאל תעסוקתי נמוך ועם עלויות תחבורה גבוהות (יישובים כפריים או פרבריים מרוחקים וקטנים). הסוף של הסיפור הזה יכול להיגמר רק בעוני חריף יותר. אבל השיא הוא לא באותם מענקי מיקום זניחים, אלא בהחלטות להקים יישובים חדשים מסובסדים בהיקף מלא, סמוך ליישובים מצ'וקמקים קיימים. יישובים אלה לוקחים את מעט הכוחות החזקים מהיישובים המצ'וקמקים שהיו שם קודם והופכים אותם לדפוקים עוד יותר. כך אומר אילן שוחט, ראש עיריית צפת, על המאמצים הנוכחיים לייהוד הגליל:

"ניסיון העבר מלמד שישובים חדשים ובניית הרחבות באזור הכפרי רק החלישה את הערים הוותיקות. תהליכים כאלה התרחשו בצפת, בקרית שמונה ובערים נוספות. נוצרת כאן תחרות לא שוויונית בינינו לבין הישובים החדשים או ההרחבות באזור הכפרי, והתוצאה היא שצעירים שגדלו בערים נוטשים את הערים שבהן גדלו. הממשלה צריכה לחזק אותנו ולא לפזר את הכוח המצוי בצפון. המשפחות החזקות עוזבות אותנו. במקום לנסות ולהביא את תושבי המרכז לגליל באמצעות חיזוק הערים הקיימות, שיחזקו את הקיים ויהפכו את הגליל לאטרקטיבי כך שהגירה תתרחש באופן טבעי. הקמת ישובים חדשים לא תתרום באמת להגירה לצפון".

ומעל לכל החלטות הייהוד המטומטמות מהעת האחרונה עומדת ההחלטה להקים עיר חרדית באמצע שומקום בשם כסיף. מדובר בהחלטה להקים יישוב שישבור את שיאי העוני בישראל על חשבון אחת האוכלוסיות העניות ביותר ממילא. כבר לא ניתן לזרוק יהודים חילונים עניים לנגב במספרים גדולים כפי שעשו בימי סלאח שבתי, אז חכמי הייהוד טיכסו עצה ומתכננים לזרוק לנגב ערימה גדולה של חרדים עניים. הרי מה יכול להיות עני יותר מעיירת פיתוח חילונית בנגב? צדקתם – עיירת פיתוח חרדית. אני לא מקנא באף חרדי שיעבור לשם בבוא היום – הם יצטרכו לקבוע רמות חדשות של גמילות חסדים כדי לשרוד שם, וחלק בלתי-מבוטל מהחסדים האלה יבוא מהכיס הציבורי.

לסיכום, אני אצטט פה את יודן (ואפשר לראות כאן גם מאמר של עמרי איתן בנושא) ואת האופן שבו הוא רואה את התאמתה של הציונות לאתגרי המאה ה-21 כפי שאלה באים לידי ביטוי בהתיישבות בנגב:

"על תפישת המשימה הציונית להשתנות. מתפישת עולם הרואה בהתיישבות ובהגנה את המשימות העיקריות של הציונות, יש לעבור לתפישה הרואה בחיזוק העירוניות, בשמירת הסביבה, ובבניית שותפות בין כל חלקי החברה את המשימה הציונית האמיתית למאה ה – 21. בניית שנים עשר ישובים קהילתיים הומוגניים תוך פינוי כפוי של אוכלוסייה בדווית, איננה מתיישבת עם תפישת עולם זו, ועל כן לא רק שאיננה מעשה ציוני בעל משמעות, אלא היא הרס האפשרות של חיים משותפים ופיתוח בר-קיימא של הנגב לכל תושביו."

מלחמת המדרכות בתל-אביב הולכת ומחריפה מיום ליום. בצידי הדרך מוטלים פצועינו, שמספרם הולך ורב. כפי שכבר דיווחנו, הממסד העירוני זנח לחלוטין את מחויבותו לביטחון התושבים והפקיר את השטח לאנרכיה הולכת וגדלה. בתל-אביב נשאר חוק תנועה אחד בלבד – חייבים להשאיר לפחות נתיב תנועה אחד פתוח בכביש (דבל וטריפל פארקינג מותרים כל עוד הם לא חוסמים לגמרי את הכביש). כל התנהלות אחרת מותרת – מותר לנסוע על מדרכה עם כל כלי, מאופניים ועד משאיות ומותר להחנות כל כלי תחבורה על המדרכה בכל שעה. בתחתית המדרג (או המדרך) ניצבים הולכי הרגל. ובתחתית הולכי הרגל ניצבות קשישות העיר האיטיות ומחוסרות הסידן שהן הראשונות שמוקרבות על מזבח המלחמה המקומית שלנו. מספר כלי תקשורת שמו לב לתופעה הזו ושלחו כתבים לסקר את אזור הקרבות מדרום לירקון וברשותכם נתייחס לכמה כתבות מהעת האחרונה:

1. אחת הכתבות הטובות, שאף שודרה בפריים טיים של ערוץ 10, היא זו שבה נסקר מלחמת האזרחים בין הולכי הרגל לכלים הדו-גלגליים שדורסים אותם. הכתבה סוקרת את המצב היומיומי וכן עושה ביקור באיכילוב, היכן שפצועי המלחמה מתאוששים. בנוסף, עולה מקרה מסויים של פציעה קשה של ילדה קטנה באמצעות צמיג שנתקל בה במהירות 30 קמ"ש. למרות הסיקור המשובח, כתבה זו מתעלמת מהפיל שבחדר, והפיל הוא המרחב העירוני הרב שניתן למכוניות והאופן שבו העירייה סוגדת למכוניות ואינה מוכנה לשקול איזון מחדש של המרחב הציבורי באופן שיאפשר לאנשים רבים יותר להשתמש בו.

2. עוד מהעת האחרונה כתבת וידאו בווינט שמסקרת את פועלו של דרור, שכל רצונו הוא לעבור בשלום עם העגלה שלו במדרכות העיר. דרור ודאי היה נהנה ממרחב ציבורי מוגן יותר בכל עיר שמכבדת את עצמה בעולם אך לרוע מזלו הוא חי בתל-אביב.

3. ונגלוש רגע לנושאים שנמצאים סמוך לשדה הקרב ומשפיעים עליו – דיון ער מתקיים לאחרונה על האופניים החשמליים ונגזריהם. מדובר בכלי תחבורה מדהים שהתפתח בעשור האחרון ואחראי לגדילה עצומה בשימוש באופניים בתל-אביב (ולא רק בתל-אביב), למרות שבתל-אביב אין תשתיות יעודיות לרכיבה על אופניים. הוא שקט, מהיר, קומפקטי, לא מאוד יקר, וחוסך מאמץ פיזי והזעה. רק בדבר אחר הוא נכשל – מדובר באלמנט שכל שילוב בינו לבין הולכי רגל, כפי שקורה כרגע, הוא מסוכן עד מאוד, והדרך היחידה להתגונן מפניו היא באמצעות שימוש בנשק חם (מטול רימונים, למשל). הדיון המשפטי על מיקומם של האופניים החשמליים החל לאחרונה לתפוס תאוצה (גם כאן), ואם הראש הישראלי יעבוד כמו שהוא רגיל, במקום להקצות זכות דרך לאופניים (רגילים וחשמליים) נקבל עוד איסורים בספר החוקים, על-מנת לעודד יותר שימוש במכוניות שמלווה בתאונות חמורות יותר.

4. עוד נושא מהותי למלחמה היומיומית הוא החנייה. גם בנושא זה המשפט הישראלי הולך ומתפתח במהלך השנים לאורם של הצדק והאמת. בזמנו, עיריית תל-אביב-יפו המנוהלת ע"י טפשים החליטה להפסיק לאכוף את איסור החנייה על מדרכות העיר בשעות הערב, הלילה ובסופי השבוע. האימבצילים מאגף הפיקוח תכננו לא לאכוף את החוק רק על רכבים נושאי תו של תושבים. אבל, התברר שאסור לאכוף חוקים באופן לא-מידתי שכזה ולכן, בשם בית דין גבוה לצדק, הותר לכל דכפין לחנות על מדרכה בחסות המאותגרים שיושבים בעירייה ובבגץ. אבל פה זה לא נגמר, בגלל שהעירייה לא פרסמה באופן גורף את העובדה שהיא מתירה לכל דכפין לחנות על כל מדרכה בשעות מסויימות שופטי ישראל החליטו שהנוהל הקיים לא חוקי, ומשום כך מותר למעשה לחנות לחנות על מדרכה בכל שעה משעות היום והלילה. מספר דוגמאות שבהן בית המשפט הישראלי הבהיר שבמצב הנוכחי שנקלענו אליו אסור לתת דוחות על חנייה מדרכות נמצאים כאן וגם כאן ועוד אחד כאן.

לסיכום, עיריית תל-אביב-יפו בהתנהלותה חסרת האחריות ובשילוב החוק הישראלי ובתי המשפט הביאו לכך שמדרכות תל-אביב הפכו למקום שבו הולך הרגל נמצא בסכנה ברורה ומיידית. השילוב של גזילת שטח אדיר מהמדרכות לטובת חניית רכבים ושימוש בחלק הנותר לנסיעה של כלים דו-גלגליים כאלה ואחרים הוא תוצר ישיר של מדיניות עירונית שרואה לנגד עיניה את הצורך בחישולם של תושבי העיר וחיסולם של אלו שכוחם לא עומד להם. כל ההולך על המדרכה נדרש לעשות זאת תוך דריכות ומוכנות לקפוץ ולזנק בכל רגע ורצוי להצטייד בשכפ"ץ. אני לא אופטימי, העירייה משדרת נרפות בלתי-נסבלת ובית המשפט גם הוא דורס את הולכי הרגל. במצב הנוכחי ההמלצה המיידית שלי היא לכל מי שיכול לעזוב את העיר תל-אביב ולהתרחק ממנה למספר שנים עד שמלחמת האזרחים תיגמר.

כדי להתחיל את שנת 2014 כמו שצריך אני שמח לספק לכם כמות סרטונים למילוי סוף השבוע. כל הסרטונים להלן שווים ביותר ועל כל אחד אפשר לכתוב פוסט שלם, אבל בגלל שאני לא מספיק כרגע לכתוב פוסטים מלאים, החלטתי לאסוף אותם לפוסט אחד והשתדלתי לשמור על סדר כרנולוגי שעוזר לספר במידה מסויימת את עלילות העיר והתחבורה ב-50 השנה האחרונות ברחבי העולם.

1. נתחיל בבריטניה ב-1964, בשנים שבהן הבריטים עדיין חשבו שצריך לעשות מקום בתוך הערים לכמה שיותר מכוניות. הם הצליחו לעשות הרבה מקום למכוניות והשאירו הרבה פחות ערים בסופו של התהליך. בסרטון המשובח הזה מככבת גם עיר העתיד החביבה עליי, Cumbernauld, שייצגה פתרון תחבורתי עתידי:

2. ומשם נמשיך לאירלנד, עדיין בשנות ה-60. סרטון דוקומנטרי (מהשנים האחרונות) על פרוייקט Divis בבלפאסט. פרוייקט מודרניסטי שייצג את רוח התקופה ההיא ושימש בהצלחה ללוחמה בשטח בנוי:

3. ואנחנו נתקדם עכשיו לאמסטרדם בשנת 1972, שבה ילדים נאבקו על-מנת שהרחובות יהיו מקום לבני אדם (הסיפור המלא של הסרטון הזה כאן):

4. ונעבור לימינו, אבל נישאר קרוב לאמסטרדם – הנה קופנהאגן ב-2009:

5. ועכשיו נעבור את האוקיאנוס – סרטון מוצלח שמסכם את המהפך שעבר על רחובות ניו יורק בשבע השנים האחרונות – ממקום למכוניות בלבד, למקום מורכב הרבה יותר שמכיל גם בני אדם בצורתם המקורית:

6. ובקצה העולם שוכנת בריסביין אשר חמה ומערבית יותר מתל-אביב – מצב תשתיות האופניים שלה טעון שיפור משמעותי:

7. ונסיים בשתי הרצאות קצרות מהזמן האחרון – טום ונדרבילט, מחבר הספר Trafficבהרצאה מעולה על תחבורה ממונעת:

8. ואנריקה פנלוסה על אתגרי התחבורה בעולם המתפתח ובכלל:

חזרנו שוב אל בית צעירות מזרחי – הבניין ברחוב דב הוז ששימש כפנימייה לבנות עד שננטש ב-1999. לאחרונה שימש לפלישה מתוקשרת על רקע מחאת הדיור ואף היה ניסיון שכונתי להקים גינה קהילתית בחצר המוזנחת שלו, ועוד לפני כן היו ספקולציות בנוגע ליעוד העתידי שלו. בקיצור, עד היום לא קרה שם שום דבר מעבר להמשך ההתעלמות והבניין שימש בעשור האחרון כבית מחסה לא רשמי לנרקומנים, והמעבר לידו (שמחבר את רחוב דב הוז לפרוג) היה אחד המקומות הפחות סימפטיים באזור, במיוחד בשעות הלילה. אבל דברים משתנים לבסוף. בחודשים האחרונים הוקם ועד פעולה מקומי להשמשת הבניין, תוך דגש על מחסור מסויים במבני ציבור באזור המדובר ובפרט גני ילדים. כתוצאה מתהליכים דמוגרפיים ותרבותיים שבהם יותר משפחות עם ילדים שואפות להישאר ולחיות בסביבה מתפקדת של עירוניות מוטת הליכה רגל (ולא בעלת פרבריות מוטת נסיעה ברכב), אופי השכונה עובר שינוי ויש כאן לא רק קשישים ורווקים, אלא גם ילדים קטנים. בעקבות פעולותיו של הועד והנחישות של חבריו וגם עם קצת מזל העירייה קיבלה החלטה להשמיש את הבניין בכוחות עצמה.

ועכשיו זה החלק שבו אתם נכנסים. בניגוד לתהליך רגיל שבו העירייה קובעת מה יעשו עם כל מ"ר בנוי, במקום הזה מנסים לפחות להקשיב לאנשים שמעוניינים לבטא את דעתם בנוגע למה צריך להקצות את השטח הבנוי. מדובר על 3,000 מ"ר הפרושים על פני ארבע קומות אשר יכולים לשמש לצרכים מגוונים ושונים כאשר הכוונה היא בעיקר להתמקד בצרכים ציבוריים של תושבי האזור. עיריית תל-אביב-יפו וגם מרכז הצעירים שלה (מאז"ה 9) מתפעלים את העסק – הביטוי האינטרנטי של ההתייעצות הציבורית נמצא כאן. אל תגידו לא ידענו, ואל תגידו לא שמענו. אפשר להישאר ציניים לגבי כוונת העירייה, אבל בסוף השבוע הקודם נערך ארוע של ממש במעבר הסמוך לבית צעירות מזרחי (אותו מעבר שצוין בתחילת הפוסט כאחד המקומות הפחות נעימים שיש כאן) שבו נאכלו גלידות, ילדים קפצו בג'ימבורי והייתה נוכחות מסיבית של תושבי האזור (ואף חולקו ברושורים קטנים בתיבות הדואר של רבים שיידעו על הארוע מראש!). כך שאפילו הסקפטיות המובנית שלי הזדעזעה קלות. כך זה נראה בשטח:

ארוע תושבים ועירייה בבית צעירות מזרחי

בסיכומו של עניין – אנא היכנסו לאתר העירייה והביעו את דעתכם בנושא. כאחד שמלווה (בעיקר משקיף) את התהליך מראשיתו נחמד לראות שדברים זזים בנידון. באופן אישי אני הצעתי משהו שקצת חורג מגבולות השכונה והוא שיקצו שטח ומשאבים להקמת מרכז להעצמת האזרח העירוני במקום. מקום שבו ניתן יהיה לתושבים ולעירייה להיפגש כידידים ולא כיריבים ולדון בעתיד העיר עם תצוגות מתחלפות של התוכניות האסטרטגיות והתכנוניות המשמעותיות שמקודמות בעיר, לצד מרכז ידע בנושא עירוניות. אני לא בטוח שהמרכז הזה יוקם בבית צעירות מזרחי, אבל אני מקווה שעוד יבוא היום והוא יוקם לטובת העיר, העירייה והתושבים.

הניסיון הקודם להקים גינה קהילתית במקום נחסם. העתיד נראה ורוד יותר כיום

לקריאה נוספת מומלץ לעיין בכתבתה של נעמה ריבה